דניאל פרנקל, סיפור מעורר השראה
גם כשהיא עוברת בקושי גבהים שפעם הייתה מדלגת מעליהם בבגדי אימון, שיאנית ישראל בקפיצה לגובה ממשיכה להילחם בכל הכוח לחזור למקום בו הייתה לפני הפציעה. אבינעם פורת יודע למי צריך להריע באליפות ישראל באתלטיקה השבוע
לכאורה, ובחישוב סביר לאור יכולותיה בזמנים רגילים, הקופצת לגובה דניאל פרנקל הייתה יכולה להתמודד בריו על גמר אולימפי. ולא רק זאת, אלא אולי אפילו על מדליה. בתקופה של אי בהירות לגבי הקופצות הרוסיות המצוינות אנה צ'יצ'רובה ומריה קוצ'ינה, ונוכח היעלמותה של בלנקה ולאשיץ' הקרואטית, תוצאה של 1.96 מ', רק שני סנטימטרים יותר משיאה הלאומי של פרנקל, עשויה להספיק לפודיום בריו.
אבל מה לעשות שבשיא זינוקה לצמרת, אחרי שעברה גובה מכובד של 1.94 מ', פרנקל נפצעה. מסע השיקום הכולל ניתוחים, יחד עם רצון עז ונחוש לחזור לצמרת, נמשך כבר מספר שנים.
1.96? הפכו את הספרות וקבלו את התוצאה העונתית של דניאל, 1.69, לפני אליפות ישראל. לפי הישגיות סטטיסטית שלא מכלילה את גורמי הלב, הנשמה והתשוקה, אפשר לראות את פרנקל במקום הכי נמוך מבחינתה. הרי פעם בגדולתה, היא אפילו לא הייתה מתחילה לקפוץ בגבהים האלה. ואם כן התחילה, עשתה זאת בבגדי אימון.
עד כאן הנתונים הקשים והאכזריים. אלא שלספורט מטבעו יש שני צדדים. לתפיסתי, אנחנו חוזים בסיפור ספורט הירואי לחלוטין. לא רק שפרנקל אינה נמצאת במקום הכי נמוך בעולם, מבחינת נחישות ותשוקה לספורט היא במקום הכי גבוה בעולם. כל סנטימטר שמתווסף לתוצאה שקבעה בתחילת העונה, 1.64 מ', הוא גאווה מקצועית. כבוד גדול לראות ספורטאית שמתייחסת ככה לספורט.
חוכמה גדולה לקפוץ 1.94 כשאתה נקי מבעיות, חוכמה עוד יותר גדולה להשתפר מ-1.64 ל-1.69 אחרי שנים ארוכות שבהן סף השבירה עלול להכריע אותך לטובת פרישה. במטפאורה, השיא המצוין שלה דומה בעגה הצה"לית למדי א' נקיים, אבל כספורטאית גדולה היא יודעת ללכלך את הבגדים גם בגבהים של פחות מ-1.70.
דניאל נאבקת על כל סנטימטר. היא לא מודאגת מכך שילדה בת 13 וחצי מבאר-שבע (ורוניקה צ'יינוב) עשויה להקדים באליפות ישראל את "השיאנית דניאל", מבחינתה זהו פרט מאוד שולי, והיא אפילו תהיה מאושרת לראות את הילדה מרקיעה שחקים. דניאל כבר אמרה שהיא שמחה מאוד לראות כישרון כמו ורוניקה מצטרף לעתודת הקפיצה לגובה הנשית באתלטיקה הישראלית.
ההתנהלות של דניאל היא סיפור השראה. היא הפנימה שלא בכל הקריירה מלקקים דבש. בחיי כל ספורטאי יש גם את תקופות העוקץ. הגדולה היא להמשיך להתמודד גם כשאתה מגרד את רצפת הזכוכית הנמוכה.
במפגש ליגת היהלום בשטוקהולם ביום חמישי האחרון, עטף הקהל באהבה את סוזנה קלור בת ה-35 שחזרה אחרי 6 שנים בהן סבלה מפציעה קשה. קלור כבר לא תהיה אלופה אולימפית ב-100 מ' משוכות, אבל לעולם יהיו נתונות לה האהדה והאהבה בזכות ההשראה הייחודית שסיפקה.
לצופים המתכוונים להגיע לאליפות ישראל ה-80 באתלטיקה מחר ובחמישי, אני מציע להעניק תשואות רמות לדניאל
פרנקל על רוח הקרב וההשראה, על הניסיון להשיג את המעט יחסית (אבל הרבה עבורה), את אחת המדליות, לא חשוב באיזה צבע, שבעברה הלא רחוק הייתה מובטחת לה כבר עם כניסתה לאצטדיון.
מי יודע, אולי פרנקל עוד תסתגל לניתור ברגל הבריאה יחסית ותתקרב לתוצאות של פעם. לפי שעה סנטימטר אחרי סנטימטר, שיפור קל פה ושיפור קל שם יהיו לה בדרך הקשה חזרה. "ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה", שר פעם אבי טולדנו בשיא תהילתו, אבל אם דניאל תשרוד ותתקרב לרמתה המקורית, היא תטפס על אוורסט פרטי משלה.
לפנייה לכתב/ת 
