150 קילו ואירוע מוחי: סוזי מתמודדת עם הפרעת אכילה

"תמיד הייתי מלאה כזאת, לא דקה, אבל גם לא שמנה", מספרת פרידל (41), נשואה ואם לתאומים בני 13, מנהלת קשרי לקוחות בחברת רכב, המתגוררת עם משפחתה ברחובות. "כנערה הייתי שותפה לבולמוסי האכילה של אמא שלי, שבאה מבית של ניצולי שואה. אבל מרגע שהתגייסתי לצבא והייתי פחות בבית, האוכל תפס פחות מקום בחיי, בייחוד כשהתחיל הקשר עם מי שלימים נהיה בעלי. זה לא היה אישיו בכלל".

סוזי פרידל. "ניסיתי למלא את המחסור הרגשי"(צילום: טל שחר)

"כשהתחילו הבעיות סביב הכניסה להיריון זה תפס אותי. מצאתי נחמה באוכל, ניסיתי באמצעותו למלא את המחסור הרגשי שחשתי. עברנו שמונה שנים של ניסיונות להרות וטיפולי הפריה, והם אלה, הבנתי בדיעבד, שהכניסו אותי לסחרור שנקרא הפרעת אכילה כפייתית. הייתי מעבירה ימים שלמים כמעט בלי לאכול כלום, בטח לא ליד אנשים, כדי שלא יראו ולא ידברו, ואחר כך, בלילה, אוכלת כמויות מטורפות. הייתי אז כמו כספת, לא שיתפתי איש בכאביי אבל גם לא בשמחות שלי, לא דיברתי, לא חלקתי, וכיוון שהיה איזה בור בפנים, השתמשתי באוכל כדי למלא אותו".

פרידל מתארת ימים של עשייה, של תפקוד מלא לכאורה, אבל תוך חוויה של מוות רגשי. לזלילות הליליות נהגה להיערך מראש, מציידת את הבית בכיכרות לחם, בקילוגרמים של גבינה צהובה ובגלידות, טורפת בלי לחשוב כשהבית כבר שקט וחשוך, ומתעוררת לבקרים של סלידה עצמית.

ואף אחד סביבך לא ראה שאת משמינה והעיר לך?

"סביר להניח שאמא שלי העירה לי, אבל זה עבר לידי. בעלי, לעומת זאת, היה שותף להתעלמות שלי ממה שקורה לי. הוא ראה ושתק, כדי לא לפגוע בי, ובאותו שלב כבר לא היו לי חברות, התנתקתי מכולן. הקיום שלי הצטמצם מאוד – הייתי עובדת, אוכלת, ישנה, מכבסת, מסדרת וזהו. משהו מינימליסטי, אבסורדי כשחושבים על זה: מצד אחד הניסיון לתפוס כמה שפחות מקום בעולם; אבל מצד שני, עם האוכל, ובגללו, לתפוס הכי הרבה מקום".

"ההעלבות הגיעו מזרים, בעיקר ילדים ונערים שהייתי נתקלת בהם באוטובוס, למשל, והיו מצחקקים ואומרים זה לזה 'תראו את השמנה הזאת, תופסת שני מקומות'. ספגתי את הפגיעות, שמרתי אותן בפנים, בכספת שלי, ופיציתי את עצמי עם האוכל. המעגל הסגור הזה".

המצב לא השתנה גם כשנולדו ילדיה. פרידל מספרת שהייתה מאוד פעילה כאמא בגני הילדים שבהם למדו, אבל מרחוק, מאחורי הקלעים או מקלדת המחשב. הזלילות הליליות נמשכו ואיתן, לכאורה, התפקוד. פונקציונלי ויעיל, אבל נטול חיות ושמחה. "הייתי מתה־חיה", היא אומרת.

"חיפשתי תחליף לחיבוק אמהי" 

נקודת המפנה הייתה דרמטית. "בגיל 37, באחד הערבים, חשכו פתאום עיניי, מילולית", היא משחזרת את האירוע ששינה את חייה. "פשוט לא ראיתי כלום. זה היה מבהיל אבל זה עבר ואחר כך חזר על עצמו כמה פעמים במהלך הלילה. בעלי הציע שנטוס למיון, אך סירבתי. כשזה קרה שוב בבוקר למחרת, הלכנו בכל זאת למיון ושם התברר שעברתי אירוע מוחי.

"הייתי מאושפזת שבועיים וחצי, כל הצד השמאלי בגופי נחלש מאוד, שדה הראייה שלי נפגע וגם הזיכרון. במסגרת תהליך השיקום הגעתי לבית החולים רעות למה שהוגדר שיקום רפואי, כדי להחזיר לעצמי את התפקוד הגופני והקוגניטיבי. הייתי צריכה ללמוד מחדש פעולות שעשיתי לפני כן בלי לחשוב, להתאמן בהליכה עם מקל, שממנו נפטרתי בהמשך, לרכוש כוח בידיים כדי לגרד תפוחי אדמה לפשטידה. אני, שקראתי ספר ביומיים לפני האירוע וכל כך אהבתי את זה, לא הצלחתי לקרוא פתאום, וגם להסתדר עם הטלפון הנייד נהיה בלתי־אפשרי. עם הזמן הדברים חזרו אליי, אבל עד היום, כשאני מנסה לעזור לילדים עם שיעורי הבית, קורה שברור לי שלמדתי את החומר הזה, אבל אני לא יודעת איך לתרגם את הידע הזה בצורה מעשית". 

בשלבים האלה גילתה פרידל שהיא סובלת מסוכרת שלא אובחנה ולכן לא טופלה, שלחץ הדם שלה גבוה וכמוהו גם הכולסטרול שלה. המפגשים הראשונים עם הדיאטנית ברעות הוקדשו להבנת מגבלות הסוכרת ולהתאמת התפריט למצבה הרפואי.

אולי יעניין אתכם גם:

"ידעתי, כמו כולם, מה בריא ומה לא בריא לאכול", היא אומרת, "אבל בחרתי לא ליישם את זה על עצמי במשך שנים. ואולי בעצם לא בחרתי, חייתי בתוך בועה שהלכה וגדלה. לימים הבנתי, בעזרת הטיפול הנפשי, שזה לא מקרי שהאכילה הכפייתית שלי כללה בעיקר כריכים וגלידות. הלחם הוא דבר מאוד בסיסי, והגלידה היא קצת כמו מזון לתינוקות. הטיפול עזר לי להבין שחיפשתי תחליף לחיבוק אמהי. למזלי, הדיאטנית שטיפלה בי מומחית להפרעות אכילה, וממנה שמעתי לראשונה על הפרעת אכילה כפייתית. מה שיותר חשוב, היא הדגישה שאפשר לטפל בהפרעה הזאת".

ואמנם, פרידל התחילה לאכול אחרת. בהנחיית הדיאטנית היא החלה לכתוב יומן אכילה, לבדוק את רמות הסוכר בדמה ולנהל רישום מסודר שלהן, ולהקפיד על ארוחות מסודרות. במקביל היא השתתפה בקבוצות תרפיה באמנות ובדרמה. "לא ציירתי מאז שהייתי בגן, וזו הייתה חוויה מאוד עוצמתית. עם הפסיכודרמה ממש התקשיתי בהתחלה, ולו כי הייתי צריכה לעמוד מול כולם", היא אומרת, "אבל הידיעה שכולם סביבי סובלים מהפרעות אכילה מאוד הקלה. בסוף הגעתי אפילו לטיפול בתנועה, שם ממש איתגרתי את עצמי אחרי שנים של הימנעות מאירועים משפחתיים וחיים בלי מראה בבית. אבל עשיתי את זה, והיה נהדר".

"הצטערתי שלא התעוררתי בזמן"

תוכנית ההבראה הנפשית כללה גם רכישת מראה לבית, השתתפות פעילה בבילויים משפחתיים ("עד אז, כשהיינו יוצאים עם הילדים לאנשהו, בעלי היה איתם ואני הייתי תופסת איזה כיסא בצד. איתם, אבל לא באמת איתם") והקדשת שעה ביום לעצמה ("התרגלתי שנים לעשות מקלחת מהירה מאוד, המפגש עם הגוף היה לי קשה וקיצרתי אותו למינימום. זה השתפר בזכות המטלה הזאת. גם בחנויות הבגדים - שאליהן הייתי נכנסת בחטף, אוספת כמה דברים מהמידה הכי גדולה, מנהלת מינימום אינטראקציה עם המוכרות, כמובן לא מודדת כלום ולא מסתכלת בראי - ההתנהלות השתנתה").

יציאה נוספת מאזור הנוחות הכל כך עצוב נרשמה כשבעלה של פרידל הפתיע אותה בכרטיסי טיסה לחו"ל. פרידל: "כל השנים נמנעתי מזה וסירבתי להצעות שלו שניסע, כי חששתי שהמושב במטוס לא יספיק לי, שיהיה מביך להסתובב בין אנשים בחו"ל. בזכות התהליך שעברתי הצלחתי להסכים, ואפילו נהניתי". 

גם חגיגת בת־המצווה לבתה קיבלה גוון שמח ומשוחרר הרבה יותר. "היא חלמה על אירוע גדול אבל ידעה שאין מצב, שאין סיכוי שאמא שלה תעמוד לקבל את פני האורחים, תקנה שמלה יפה, תלך לספר. היו לי חששות אבל החלטתי להילחם בהם, ועשינו לה בסוף את החגיגה שהיא רצתה, עם 170 אורחים, וקניתי שמלה והרגשתי טוב וכולנו נהנינו מאוד".

לצד התהליך הרגשי, ובמקביל להנחיות התזונתיות שאותן מיישמת פרידל עד היום, היא החלה להיות פעילה גופנית. השיקום חייב הליכה רגלית ושחייה, ולזה היא מוסיפה זמן איכות עם בתה בחדר הכושר שבבניין מגוריה שלוש פעמים בשבוע.

קבעת לעצמך יעדים בנוסף לאלה שכבר השגת?

"הירידה שלי במשקל איטית", היא אומרת, "ואני מתכננת לרדת עוד. אבל מה שיותר חשוב לי זה להרגיש טוב עם עצמי, ובהקשר הזה אין משמעות למספרים – לכמה ירדתי ולכמה אני צריכה עדיין לרדת. עם כל יום שעובר אני מתקרבת למקום שלם יותר עם עצמי. יש בי בעירה פנימית של רצון לחיות, באמת לחיות, להצליח, להשפיע על אחרים, להראות למי שמתקשה שאפשר לחיות למרות כל הקשיים. תמיד היה בי הניצוץ הזה, ולראיה יצאתי לקצונה בצבא ואני בזוגיות טובה ותומכת כבר 20 שנים. איפשהו בדרך הניצוץ הזה נעלם לי, אבל האירוע המוחי הרים אותי. החושך שנתקלתי בו באותם רגעים הביא לי בדיעבד הרבה אור.

"במהלך הטיפול היה עצב גדול, הצטערתי כל כך שלא התעוררתי בזמן. אחר כך היו כעס ושאלות כמו למה לא עצרתי, למה קרוביי לא עצרו אותי, ואז הגיעה ההבנה שלא יכולתי לעצור. קמתי מהתחתית ואני ממשיכה. חזרתי להתבונן בעצמי בראי, להתאפר, לענוד את התכשיטים ששמרתי שנים, לשוחח עם המוכרות בחנויות, לחייך אל זו שניבטת אליי מהראי. היום אין לי יעד קונקרטי, המספרים לא חשובים.

"אני רוצה לסיים תואר שני, לטוס לארה"ב, ללוות את הבת שלי לדוקטורט שהיא חולמת לעשות. אלה היעדים שלי. לכולנו יש נטייה לראות את הפגמים שלנו, ורק אותם, בראי, אבל היום אני מצליחה לדבר על זה, וזה כנראה ה־הישג שלי. זה, והעובדה שאני יותר מחבקת את ילדיי, יותר מנשקת אותם ומקשיבה להם, יותר שותפה בהנאה, בחוויות שלהם. למדתי להתמקד במה שיש לי במקום במה שאין לי, למדתי להישען על מי שאוהבים אותי, כמו בעלי, אבא שלי וילדיי. למדתי גם לבכות, לנהל את האוכל ולא לאפשר לו לנהל אותי. הבנתי שהפנטזיה להיות רזה פשוט לא רלוונטית".

מהי הפרעת אכילה כפייתית – וכיצד מטפלים?

אמיר צנדקוביץ', מנהל מכון אגם, מסביר: "הפרעת אכילה היא הפרעה פסיכיאטרית, שבה הרגלי האכילה יוצאים משליטה ומסכנים את בריאותו הגופנית של האדם. במילים אחרות: האמצעי שהפך למטרה יוצא משליטה. הפרעת אכילה על סוגיה השונים – אנורקסיה, בולימיה, אכילה לילית, בולמוסים של אכילה – ממלאת תפקיד חשוב ומסייעת לפרט להתמודד עם מצבים רגשיים קשים מאוד, אך גם המחיר כבד מאוד: עד כדי סכנת חיים. המקרה של סוזי מייצג באופן קיצוני את הקשר שבין המרכיבים הרגשיים־נפשיים למחיר הבריאותי הכבד.

"הטיפול בהפרעת אכילה לא יכול להחזיר את הגלגל אחורה למציאות שקדמה להפרעת אכילה. התהליך השיקומי נועד לסייע למטופל לתפקד באופן המיטבי האפשרי וליצור הרגלי אכילה חדשים. היות שמדובר בצוות רב־מקצועי הפועל במרכז רפואי־שיקומי, תפיסת העבודה שלנו משלבת טיפול המשפר את התפקוד בהיבטים של תזונה בפרט ובחיים בכלל עם המרכיבים הרגשיים־קוגניטיביים".

הדרך להחלמה מהפרעות אכילה, מאמינים באגם, מתמקדת בשיקום ובחזרה לתפקוד תקין ובריא. נוסף על הצוות הרפואי, הפסיכולוגי והתזונתי, פועלת באגם יחידה לפיתוח הדרכה ומחקר, שמטרתה שיפור מתמיד באיכות הטיפול ופיתוח מחקר הבוחן לעומק את יעילותם של הטיפולים.

תהליך האבחון של סוג ההפרעה ושל דרגת חומרתה נעשה באמצעות סדרת ראיונות קליניים ושאלונים. השיקום כולל טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי, טיפול תזונתי הכולל בניית תוכנית תזונתית בריאה ומאוזנת והקניית כלים התנהגותיים־קוגניטיביים כדי לאפשר שליטה על התנהגויות האכילה, ומעקב אחר בדיקות הדם ומצבו הבריאותי של המטופל. נוסף על כך פועלות במכון קבוצות של פסיכודרמה, אמנות, טיפול בתנועה, קבוצת הורים לתמיכה משפחתית וקבוצת טיפול קוגנטיבי־התנהגותי המהווה דרך אפקטיבית ללימוד מטופלים לרכישת כישורים חדשים.