טסה על איילון: היכונו למכונית המעופפת
"בחזרה לעתיד", גרסת המציאות: מייסד גוגל לארי פייג' וחברות אחרות במקביל משקיעים מאות מיליוני דולרים בפיתוח מכוניות מעופפות. מה כבר בתכנון, כמה זה יעלה לנו, ומתי נוכל סוף־סוף להיפרד מהפקקים?
באירוע "פלוגטאג" המפורסם של חברת המשקאות "רדבול" מתחרים צוותים חובבים בהטסת מכונות מעופפות ומגוחכות למראה לתוך נהר. מטרת האירוע הטלוויזיוני היא בעיקר בידורית: המכונות מתרסקות לרוב למים לקול צחוק הקהל. אך בשנת 2013, בלונג־ביץ' קליפורניה, הפתיע צוות "הלוחשים לתרנגולות", שחבריו התחפשו לתרנגולות, ושבר "שיא עולמי" כשהטיס מכונה מעופפת לאורך כמעט 80 מטר מעל הנהר. חברי הצוות חגגו את הניצחון בריקוד תרנגולות מטופש, הריעו לעיני המצלמות וקפצו למים.
רק באחרונה נודע, כי מדובר למעשה בקבוצת מהנדסים מבריקים של חברה סודית מעמק הסיליקון בשם Zee.aero. כפי שפורסם בתחקיר מעמיק של מגזין "בלומברג ביזנסוויק", את החברה מממן לא אחר ממנכ"ל אלפבית ומייסד גוגל, לארי פייג', ובשנים האחרונות היא פיתחה מספר אבות־טיפוס של כלי תחבורה מעופף אישי — מכונית מעופפת.
מכוניות מעופפות הן אולי החלום העתידני האולטימטיבי של הוליווד. הן כיכבו באינספור סרטים וסדרות, כמו "צ'יטי צ'יטי בנג בנג", "בחזרה לעתיד 2", "בלייד ראנר", "האלמנט החמישי", "הג'טסונים" (משפחת סילוני) ועוד. הן גם חלום ותיק של יזמים וממציאים במאה האחרונה.
ב־1940 אמר הנרי פורד: "זכרו את מילותיי: שילוב של מטוס ומכונית בוא יבוא. אתם אולי מגחכים, אבל זה יגיע". ואילו פול מולר, אולי האדם המזוהה ביותר עם המכונית המעופפת, מנסה לממש את החזון הזה כבר 50 שנה, עם שורה של אבות־טיפוס כושלים ומאה מיליון דולר שירדו לטמיון.
אבל המכוניות המעופפות משתייכות לא רק לממלכת המדע הבדיוני: התקדמות טכנולוגית בתחומים שונים, למשל של מערכות ממוחשבות אוטונומיות ושל מנועים חשמליים, המאפשרים בניית כלי רכב קלי משקל ועם פחות תקלות, הביאה להתקדמות גדולה בתחום. בימים אלה, שורה ארוכה של חברות שוקדות על פיתוח "מכוניות מעופפות" כאלה, כלי תעופה אישיים, שמבטיחים לשנות לחלוטין את עולם התחבורה העתידי.
הבחור מהקומה למעלה
הפיכת המכונית החשמלית מחלום למציאות היא פרויקט אישי של לארי פייג': כמו הקולגה, יזם העל אילון מאסק (טסלה, ספייס־אקס), גם הוא מעוניין להשקיע בפרויקטים ארוכי טווח, עתידניים, עם פוטנציאל לשנות את עולם התחבורה. פייג' השקיע 100 מיליון דולר מכספו בחברת Zee.aero, שמעסיקה 150 עובדים שהגיעו מספייס־אקס, מנאס"א ומבואינג. כשהם לא עסוקים בניצחון בתחרות של "רדבול", הם מבצעים טיסות ניסוי בשני דגמי אב־טיפוס של מטוס אישי, עם גוף ארוך ודק המצויד במדחפים.
החברה מתנהלת בסודיות: כל מה שאתר האינטרנט שלה מסגיר הוא, שהיא "מתכננת ובונה דרכים טובות יותר להגיע מנקודה A לנקודה B". גם מעורבותו של פייג' בחברה חשאית לחלוטין. היה לו משרד בבניין החברה - הסמוך לקמפוס של גוגל - אך העובדים הצטוו לכנות אותו Gus, ראשי תיבות באנגלית של "הבחור מהקומה למעלה".
במקביל, פייג' השקיע גם בחברת Kitty Hawk, שבראשה עומדים יוצאי מעבדות גוגל־אקס. שתי החברות עובדות בנפרד: ייתכן שמטרתו של פייג' היא לעודד את החברות להתקדם במהירות באמצעות תחרות בין שתיהן, או שהוא מאמין כי עבודה בכיוונים שונים תגדיל את הסיכויים לממש את חזונו. לפי בלומברג, החברה שוקדת על דגם שנראה כמו רחפן ענקי בעל ארבעה מדחפים.
מתי מותר להמריא?
"מבחינה טכנולוגית אין בעיה מעשית ביצירת מכונית מעופפת", אומר פרופ' עמרי רנד מהפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון. "בהשקעה המתאימה אפשר ליצור כלי שמשמש כמכונית ומסוגל לבצע טרנספורמציה לפני המראה, שתאפשר לו לטוס. הטכנולוגיות הולכות ומשתכללות והכלים נעשים יעילים ונוחים להפעלה".
הבעיה, לדברי פרופ' רנד, היא, שכלי טיס הם לרוב מסובכים לתפעול הרבה יותר ממכוניות, והסכנות והבעיות ברורות. "אפשר לראות מה אנשים עושים כיום על הכבישים, ולהבין איזו בעיה זו תהיה כשנגיע לשמיים", אומר רנד. "הרי הרעיון הוא, שההמונים צריכים לדעת לתפעל את זה, ולא רק צוותים מיומנים".
מעבר לכך, מסביר רנד, יהיה קושי רב בכל הקשור לחקיקה ולרגולציה. "יידרשו מסדרונות אוויר שבהם ניתן לטוס, חוקים איפה מותר ואיפה אסור, באיזה גובה, באילו מהירויות - וגם באילו שעות. הרי אתה לא רוצה שהשכן ימריא לך מעל החצר בשש בבוקר", הוא אומר.
במקרים של כלי רכב שדורשים מסלול המראה יהיה צורך במסלולים כאלה וכן להוציא רישיונות, לקבוע מה עושים במקרה של תקלות טכניות או תאונות, וכמובן לדאוג לתקנות בטיחותיות. "זה סיפור רציני, אנחנו עוד לא שם", אומר רנד. "זהו הקושי העיקרי שיעמוד בפני התעשייה הזו".
היתרונות של המכונית המעופפת ברורים. היא תאפשר לקצר מרחקים - אפשר יהיה להתנייד ממקום למקום במהירות, בלי להתחשב בתוואי השטח, בתנאי דרך, ברמזורים, בצמתים וכמובן בפקקי תנועה. לא צריך להסתמך על תחבורה ציבורית, להמתין בתור לשדה התעופה או לחכות לאוטובוס ולרכבת. נכנסים לאוטו — וממריאים.
בתעשייה מדברים על כך שהמכוניות יכולות להוות פתרון במדינות שבהן יש מצוקה של תשתיות תחבורה — גם במקומות שבהם אין תשתית כזו כלל, או במקומות שבהם התשתיות קיימות אך קורסות תחת העומס, כמו במטרופולינים עצומים נוסח מקסיקו־סיטי או ניו־דלהי.
"משתחררים מהכלא"
לארי פייג' ושני הסטארט־אפים שלו ממש לא לבד. כבר שנים שבתעשייה פועלות, בפרופיל ציבורי גבוה, חברות שונות העוסקות בפיתוח טכנולוגיות של כלי רכב אישיים מעופפים.
אחת הידועות היא טרפוג'יאה (Terrafugia) ממסצ'וסטס. היא פיתחה את ה־The Transition, אב־טיפוס שכבר פועל, ומהווה שילוב בין מטוס למכונית. זהו למעשה רכב שניתן לנסוע אתו על הכביש, ובמידת הצורך כנפיו נפרשות והוא ממריא כמו מטוס רגיל ומגיע למהירות של 160 ק"מ. הוא דו־מושבי ומצויד בכריות אוויר — וכמובן במצנח. באתר החברה כבר ניתן להירשם ולבצע הזמנה מוקדמת. הרכב צפוי להגיע לשוק בשנים הקרובות, במחיר של רבע מיליון דולר.
בעתיד הרחוק יותר, טרפוג'יאה מתכננת להשיק את ה־TF־X, שיהיה הדבר האמיתי — "המימוש המעשי של אינספור חזונות העתיד", כהגדרת החברה. הקונספט: רכב חצי אוטונומי, בעל 4 מושבים, עם יכולת המראה ונחיתה אנכיות, טווח טיסה של 800 ק"מ במהירות של 320 קמ"ש, קל לשימוש, ובמחיר של מכונית יוקרה. באיורי הקונספט נראה ה־TF־X כשהוא חונה בתוך הגראז' הביתי. במידת הצורך הוא ייסע על הכביש, וכשרוצים, ממריאים וטסים.
לצד טרפוג'יאה, הציג ב־2014 סטארט־אפ סלובקי בשם AeroMobil אב־טיפוס עובד של כלי טיס דו־מושבי, AeroMobil 3.0, שפועל על דלק רגיל. הוא יודע לנסוע על כביש, לקפל כנפיים ולהמריא כמו מטוס — על מסלול של 250 מטר. "הרעיון הוא לשחרר את כולנו מבתי הכלא - פקקי התנועה ושדות התעופה", הסבירו בחברה.
אם שתי החברות הללו דוגלות בקונספט של מטוס־מכונית, חברה בשם Pal-v דווקא מתכננת מודל דמוי מסוק בשם Pal-V One: רכב אישי דו־מושבי, בעל 3 גלגלים, המתאים לנסיעה על הקרקע, ובמידת הצורך הרוטור המתקפל נפרש, והוא יכול להמריא אנכית עד לגובה של 1,200 מטר ולטוס ב־180 קמ"ש. המחיר הצפוי: 300 אלף דולר. גם Volocopter VC200 של e-volo מבוסס על קונספט של מסוק, רק עם עיצוב מופרע הכולל לא פחות מ־18 רוטורים.
ואילו Joby Aviation עובדת על Joby, מטוס דו־מושבי בעל 12 מדחפים, הניתן להמראה אנכית. הרעיון של החברה הוא לא למכור את הכלי, אלא להציע אותו במודל של השכרה־לפי־דרישה, כמו שירות זימון הנסיעות אובר.
הפיתוחים הישראלים
גם בישראל יש פעילות בתחום: חברת Urban Aeronautics, של היזם רפי יואלי, שוקדת כבר מעל עשור על כלי טיס מסוג חדש. בסוף דצמבר ביצעה החברה ניסוי מוצלח ב־Airmule, כלי תעופה בלתי מאויש, בגודל של מכונית, שממריא אנכית ומסוגל לשאת ארבעה אנשים. הוא מיועד בעיקר לשימושים צבאיים, למשימות חילוץ והצלה. ייחודו: רוטור פנימי, המאפשר לו להמריא ולנחות גם באזורים שמסוקים לעתים לא יכולים להגיע אליהם, כמו חורשות, יערות ולב ערים מאוכלסות.
בחברה שקדו לאורך השנים על פיתוח נוסף, X־Hawk, מעין "מונית אוויר", כלי שיוכל לשאת שמונה עד עשרה נוסעים ולפעול במרכזים עירוניים. לדברי יואלי, הפרויקט נמצא זה מספר שנים על "אש קטנה" והוא יותר ארוך־טווח. ההתמקדות כרגע היא ב־Airmule.
יואלי ספקן למדי לגבי החזון של מכונית מעופפת של ממש - כלי תחבורה ותעופה אישי שממריא אנכית. "אנחנו מאמינים, שהשוק שמתואר כ'מכונית מעופפת' מוגבל מבחינה מסחרית", הוא אומר. "הסיבה העיקרית היא, שכדי לפתח כלי שעונה על קריטריוני הבטיחות המקובלים כיום, יש צורך בסכומים גבוהים מאוד. עלותו עשויה להיות שני מיליון דולר ומעלה.
אין הרבה אנשים שיהיו מוכנים לשלם סכומים כאלה, ולכן מבחינה עסקית השוק היחיד שלדעתנו שווה לפתח הוא המסחרי־אזרחי. הרבה מהחברות שעובדות על מכוניות מעופפות לא מבינות את זה", מוסיף יואלי. "אני לא רואה כרגע בשטח כלי טיס אישי בהמראה אנכית, שיש לו סיכוי לקבל רישיון ולהגיע לשוק. לצערי".
sagi־c@yedioth.co.il
לפנייה לכתב/ת 
