למה הציון של הילד פחות חשוב לעתידו
האם הציונים חשובים כל כך? האם הם אלו שיקבעו את עתידם של הילדים, או שאולי מה שחשוב בבית הספר הוא היחסים שנרקמים בו? אבישי מתיה עם תובנות לקראת החופש הגדול
זהו. הם עוד רגע בחופש. מותירים מאחור את השיעורים, המבחנים, הציונים, נזיפות המורים והטפות המוסר של ההורים. עכשיו יש להם סוף סוף קצת שקט. אבל אני לא רוצה לדבר עליהם. אני רוצה לדבר עלינו, ההורים.
גם אנחנו היינו פעם ילדים. גם אנחנו לא אהבנו את בית הספר וחיכינו לחופש הגדול. התפללנו שההורים שלנו יפסיקו להציק לנו על כל מה שקשור בהישגים, בהצלחה ובתחרותיות. אז למה אנחנו מעוללים להם את מה שעשו לנו? למה אנחנו חוזרים על אותם דפוסים, מדקלמים אותם משפטים נבובים ולא באמת מקשיבים להם?
כשילד אומר שמשעמם לו, צריך להקשיב לו. כשילד אומר שרע לו, חשוב להבין מה קרה. כשילד מסרב ללכת לבית הספר, יש לכך סיבה טובה מאד. כשילד מביא ציונים נמוכים, זה לא מפני שהוא "עצלן", "בטלן", או "חוצפן". אלא מפני שנמאס לו. וצריך לברר מדוע.
קראו עוד:
כלים להצלחה: איך תגשימו את מה שחשוב לכם
אבל רגע, האם הציונים אכן כל כך חשובים? האם המיצ"ב כזה קריטי? והבגרויות? האם זה באמת מה שיקבע את העתיד שלהם? לא בטוח. יש כל כך הרבה דוגמאות של מבוגרים שהיו תלמידים "גרועים" (למשל, אלברט איינשטיין), אבל ידעו לנצל את כישוריהם בתבונה כדי להצליח כלכלית ולהיות מאושרים. אז אולי די?
נראה אתכם חיים תחת לחץ יומיומי להצליח. נראה אתכם שורדים שעות בכיתה צפופה. נראה אתכם מנסים לרצות את כל העולם, זוכים לביקורת בלתי פוסקת מהאנשים הכי קרובים אליכם ולא נכנסים לייאוש, לדיכאון, פורצים בבכי או מפתחים הפרעת אכילה. וזה עוד לפני שההורמונים של גיל ההתבגרות משתוללים.
הם זקוקים לחיבוק, לנחמה
החברה שלנו מרוכזת בתוצאה (ציונים) ולא בדרך (השכלה). ובדרך יש בני אדם. ילדים הם קודם כל בני אדם: רכים, רגישים, אינטליגנטים וקשובים. חשוב לדעת איך להגיע אליהם ולא להנחית עליהם הוראות לביצוע. מכל המלים שמערכת החינוך משתמשת בהן כדי ללחוץ אותם להישגיות, אני כועס במיוחד על המלה "מצוינות". אני מעדיף "חמלה".
החל מגיל הגן ועד סוף התיכון, הם זקוקים, יותר מכל, לחיבוק, לנחמה, לעידוד, ליד מכוונת, לשקט נפשי ולחופש. הם צריכים בני אדם שיעזרו להם לרפא את פצעי הצמיחה וזקוקים להקשבה, לבהירות ולתשומת לב.
וציונים גבוהים אינם מדד לשום דבר. בעיניי, התעודות שהילדים מקבלים חסרות כל ערך. את המקצועות שהם משננים לבגרות הם ישכחו תוך שניות, אבל את החברים שלהם, את המורים שטיפחו אותם, הקשיבו להם, ניחמו אותם, הם יזכרו כל החיים. כי חשיבותו של בית הספר אינה במקצועות הנלמדים בו אלא ביחסים שנרקמים בו. אם הילדים שלכם ילמדו להיות בני אדם טובים יותר, יידעו לפתח קירבה ויעשירו את עולמם בחמלה, הם גם יצליחו בחיים. יאהבו אותם בבית, יקדמו אותם בעבודה. הם יהיו מאושרים.
מחקר שנעשה במשך 75 שנה באוניברסיטת הרווארד גילה שהאנשים המאושרים ביותר הם אלה שיש להם חברים, לא אלה שקיבלו את הציונים הגבוהים. אז בואו נתחיל לטפח את היחסים בינינו לבין הילדים שלנו. נקשיב למה שיש להם לומר, נעמוד לצדם כשהמחנכת תוקפת אותם, נבין מה מעיק עליהם ונאמר להם את האמת: הדבר הכי חשוב בחיים הוא הדימוי העצמי. אם אתה אוהב את עצמך, אם אתה נהנה ממי שאתה, אם אתה בטוח ביכולותיך, יש לך את הכלים האמיתיים לחיים. אתה תמיד תצליח. כי יש לך את עצמך.
ואם שר החינוך קורא את המאמר הזה, הייתי מציע לו, לקראת שנת הלימודים הבאה, להחליף את קמפיין המתמטיקה במקצועות שיהפכו את בית הספר למקום נעים יותר ואת הילדים שלנו לשמחים יותר: יוגה, מדיטציה, אימון, עזרה לזולת, תקשורת בינאישית, האזנה למוסיקה, אמנויות וטבע. נכון, חשוב לדעת אנגלית, גיאוגרפיה, היסטוריה, תנ"ך, עברית וגם מתמטיקה. אבל יש מטרה חשובה הרבה יותר: שהילד שלנו יאהב את עצמו וירגיש בטוח בעצמו. חשיבתו תהיה אז צלולה יותר, והישגיו בהתאם.
החופש עובר מהר. נוכל לתרגל בו אהבה, חמלה והקשבה, כדי שבפתח שנת הלימודים הבאה הילדים שלנו יחוו משהו שונה לחלוטין ויחזרו לבית הספר בשמחה, עם חיוך גדול על השפתיים.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
