סיפור המרגלים בו עוסקת פרשתנו, הוא ללא ספק אחד הסיפורים המסעירים ביותר שאירעו כאשר היו בני ישראל בדרכם לארץ ישראל. משה רבינו שולח שנים-עשר מרגלים, אחד מכל שבט, שיתורו את הארץ המובטחת.

אותם מרגלים חוזרים ממילוי שליחותם ומתארים בפני ההמונים את בני הענק היושבים בארץ ואת חוזקם של העמים היושבים שם. את דבריהם הם מסיימים באמירה ברורה: לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו. בכך זרעו בקרב העם תחושת ייאוש, פחד וחוסר רצון להיכנס לארץ. רק שניים מתוך קבוצת המרגלים יהושע בן-נון וכלב בן יפונה - היו נאמנים לרצון ה', ודיברו בטובתה של הארץ ועל האמונה שבכוח ה' אנו נצליח ונעלה ארצה.

הסוף של אותם מרגלים ושל כל העם שהלך בעקבותיהם היה חמור. ה' נשבע שהם לא ייכנסו ארצה, כפי שאכן ארע בפועל שעם ישראל התעכב במדבר ארבעים שנה (!), ואל הארץ נכנסו הדור הבא, אלו שלא חטאו בחטא המרגלים.

בהבנה שטחית של הסיפור ניתן לדמיין את אותם מרגלים כאנשים שפלים שלא מאמינים ביכולת ה', ומעיזים להניא את לב העם מעלייה לארץ. אך לא יאומן – הפסוק מתאר שהמרגלים היו "ראשי בני ישראל", אנשים כשרים!

אז רק רגע, איך אנשים גבוהים ונעלים במדרגתם מגיעים לטעויות חמורות כל-כך, טעויות שהעונש עליהם הוא שלא ייכנסו לארץ? איך זה קרה להם?!

תורת החסידות, כדרכה, ניגשת היישר אל הרובד העמוק והנסתר של כל דבר, ובכך מאירה את הנושא באור שמסיר את כל התמיהות:

המרגלים היו אנשים נעלים וקדושים מאוד. בהתאם למדרגתם זו, הם העדיפו את חיי המדבר. שהרי בהיותם במדבר לא היה חסר להם דבר! תארו לעצמכם: האוכל יורד מהשמיים (אין צורך בהכנה), הבגדים מתכבסים בדרך נס יחד עם הענן, והכי חשוב: אין צורך ללכת לעבוד, ה' נותן את כל המצטרך בגשמיות וברוחניות. צריך משהו יותר מזה?!

אז למה להיכנס לארץ? הרי שם נצטרך להתחיל לעבוד לפרנסתנו, לעסוק בעניינים ארציים, זאת במקום להמשיך ולעסוק בלימוד תורת ה'. זו הייתה טענת המרגלים. נשמע קדוש, לא?! אז אם זה היה הרעיון, מה היה החטא שלהם?

מסתבר שלא כל מה שמצטייר כקדוש, אכן מגלם את רצון ה'. תכנית הכניסה לארץ לא הומצאה על ידי משה. ה' הניח את הכניסה לארץ כעניין יסודי, וכמטרה ברורה. מטרה שאותה פספסו המרגלים.

רצון ה' הוא שדווקא בתוך חיי המעשה, יאיר היהודי את כל סביבתו באור של קדושה ואלוקות. לשבת ורק ללמוד תורה, כמו שעשו היהודים בהיותם במדבר – זה מאוד נעלה, אבל לא את זה מבקש ה'. דווקא כאשר יהודי חי את חיי המעשה מתוך אמונה בה' והתנהגות על פי רצון ה', הוא משכין את ה' גם במקום הנמוך ביותר.

עוד בשלביה הראשונים יחסית של מלחמת העולם השנייה, הגיעו הנאצים ימ"ש לצרפת וכבשו אותה שלב אחר שלב. באותה תקופה, התגורר הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסון יחד עם אשתו בעיירה וישי הצרפתית. למשך תקופה של כמעט שנה הם חיו תחת השלטון הנאצי בסכנה ממשית.

לאחר מאמצים מרובים הצליחו הרבי והרבנית לעלות על אחת האניות שהפליגו לאמריקה. ההפלגה עצמה היתה גם היא נס גדול, כיון שהנאצים הטביעו לא מעט אניות והסכנה הייתה עצומה. בתאריך כ"ח סיון תש"א (קיץ 1941) עגנה האנייה ובה הרבי והרבנית, על חופי ארצות הברית.

מאז הגיע הרבי לאמריקה, התגייס לפעילות הנמרצת של חמיו, רבי יוסף יצחק שניאורסון, שהיה הרבי השישי לחסידות חב"ד. רבי מנחם מענדל העצים את הפעילות במשך השנים, עד שהפך את התנועה הקטנה למעצמה של ממש ששליחיה נמצאים כיום על כל פינה בגלובוס לכל יהודי באשר הוא.

במלאות חמישים שנה להגעתו לחוף מבטחים, בשנת תנש"א (1991), נשא הרבי שיחה בפני חסידיו והצביע על המהפך העצום שהתחולל בשנים הללו, וביאר את משמעותו הפנימית.

הרבי הסביר שאם נחלק את כדור הארץ לשני חלקים תיאורטיים, החלק ובו נמצאת ארץ ישראל ומקום קבלת התורה, הינו למעשה החלק העליון של כדור הארץ. ואילו החלק השני, מהווה חצי כדור התחתון.

עד לאותם שנים, מרכז היהדות מבחינת מספר יהודים היה בארצות אירופה, שנחשבת לחציו העליון של כדור הארץ. אך החל מאותם שנים (1941 ואילך) הפכה דווקא אמריקה, הנחשבת לחצי כדור התחתון, להיות מעוז היהדות.

תאריך כ"ח סיון מסמל – לא רק את שמחתנו על הצלת הרבי ואשתו, אלא גם – את המהפך, שחצי כדור התחתון, הרחוק ממקום קבלת התורה ומארץ ישראל, הופך להיות המרכז שממנו מפיצים יהדות לכל העולם, כולל לחצי העליון של הכדור.

יש לנו את הכוח לגלות את ה' בכל פרט בחיינו ומסביבנו, החל מהדברים הנעלים והקדושים ביותר ועד לפרטים החומריים והארציים ביותר. שלא כמו המרגלים, אנו פועלים להגיע למקום הנמוך והתחתון יותר ולהאיר גם אותו באור ה', עד כדי כך שהוא עצמו הופך להיות מרכז ההשפעה לעולם כולו. וזוהי בעצם הגאולה, מלשון גילוי, שבה יתגלה בעולם כולו על כל פרטיו שכולו בעצם אלוקות.

שבת שלום

מוקדש לזכות אריאל ויאיר בני חיה, להצלחה בכל