הפקרות ופוליטיקה קטנה שלובות זו בזו

אישור ההסכם עם טורקיה על ידי הקבינט הביטחוני גובל בהפקרות וזלזול באזרחי ישראל. חמורה מכך היא העובדה ששרים מסוימים בתוך הקבינט הצביעו מתוך שיקול פוליטי-אלקטורלי גרידא. אם אלה קובעים את גורלנו כאן, אוי לנו לכולנו. למען לא תהיינה אי-הבנות אבהיר הבהר היטב: סבורני שההסכם עם טורקיה, לאחר שבודקים את היתרונות והחסרונות, טוב לישראל וחבל שהיה צורך בתקופה של שש שנים כדי להגיע למסקנות הנכונות. אי לכך, דברי שלהלן אינן נגד ההסכם, אלא נגד התנהלותה של ממשלת ישראל והקבינט הביטחוני. אודה שלא קל לי להרעיף שבחים על ראש הממשלה, שהגיע להסכם טוב לישראל. החוכמה היא לא להיות דוגמתי, אלא להתייחס לגופו של אירוע. דא עקא, הדרך ותהליכי קבלת ההחלטות שהוביל נתניהו והתמסרות חברי הקבינט, להוציא את שר הביטחון ושרי ישראל ביתנו, מעוררים דאגה.

עוד בערוץ הדעות:

איך אומרים בערבית בירוקרטיה?

הרעלת המים ביהודה ושומרון. הסיפור האמיתי

אבו מאזן משתמש בשקרים, ואנחנו בספות

הורסים לפני שבונים

מלחמת לבנון השנייה - מבט בפרספקטיבה של עשור

על פי עדויותיהם של שרי הקבינט עצמם, כל המהלך של הידברות עם טורקיה, הנושאים שהועלו או שלא במסגרת המשא ומתן, ההסכמות, כל אלה היו מבחינת נעלם גדול עבור שרי הקבינט, לפחות רובם המכריע. נכון שסוג כזה של משא ומתן כה רגיש טומן בחובו סכנות של הדלפות, ניסיונות סיכול משיקולים פוליטיים או אפילו ענייניים, ואולי ראוי שראש הממשלה יחזיק את הקלפים צמוד אל החזה.

לדידי, מוצדק להביא הסכם מוגמר וחתום לאישור ולא פרקים פרקים כי אז כמעט ואין סיכוי להגיע להסדר אופטימלי. זו הפררוגטיבה של ראש מדינה לנהל משא ומתן בחשאי כדי להגיע לאופטימום, על פי תפיסתו. במצב זה של הבאת הסכם מוגמר לאישור הממשלה אינו מעשה חריג ויש לו רציונל משלו, בראש ובראשונה הקושי המהותי להמרות את פי ראש הממשלה ולבטל את ההסכם, עם כל המשמעויות הקשות. למרות זאת, נדמה לי שהבאתו של ההסכם לידיעתם של שרי הקבינט כדי לאפשר להם ללמוד אותו, להתייעץ בגורמים מקצועיים, לגבש עמדה נקיה ותועלתית למען מטרת ההסכם, כל אלה הם חובה השומה על ראש הממשלה.

תוכנו של ההסכם הנוכחי הובא לידיעת חברי הקבינט כמה שעות לפני הדיון. האם זה רציני? האם בפרק הזמן הכה קצר, השרים מסוגלים ללמוד את הנושא, להעמיק בו, להיוועץ במומחים, להכין שאלות מהותיות ולא טיפשיות? התשובה היא לא רבתי. בהיסח הדעת או שמא גרוע מכך, בידיעה ברורה, שרי הקבינט נותנים את ידם לצורת עבודה קלוקלת, בלתי רצינית בעליל. הם שותפים מלאים גם להצלחות אך גם לכישלונות, אם חלילה יהיו כאלה. ואני שואל, איך ייתכן שאדם בעל אחריות לאומית המבין היטב שלא מדובר בנושא פעוט, מסוגל להרים את ידו בעד או נגד כשהוא אינו יודע כלום על המהות? לא תהיה זו השערה פרועה לטעון שרוב ההסכם אושר בממשלה על ידי רוב שלא היה לו מושג ירוק על מה כולל ההסכם. זו הפקרות ממש.

שרי הבית היהודי, בנט ושקד הצביעו נגד כפי שהודיעו מראש. גם לגבי שני השרים הללו אין לי מילים טובות כדי לתאר את פעילותם והאידיאולוגיה שלהם, אך יחד עם זאת, הם לפחות הצביעו על פי מצפונם/אינטרסים פוליטיים או השד יודע מה. שנית, בנט קיבל את רשות הדיבור ובמשך דקות ארוכות הוא הסביר את עמדותיו. אפשר לא להסכים, אך הוא לפחות הראה התעניינות כשלהי. לעומתו, שרת המשפטים, דמות מרכזית בממשלה ובקבינט, לא דיברה.

נושא גופות החיילים והאזרחים הנמצאים בידי חמאס "גנב" את המיקוד בהיותו רגיש מאוד. אני מעריץ את מאבקן, את כוח העמידה שלהן ומייחל שבאמת הבנים יוחזרו הביתה. התנהגות ראש הממשלה ושרים שונים בסוגיה זו ראויה לכל ביקורת.

מנהיגי מדינה אינם יכולים, לדאבון הלב, לרדת לרזולוציות של כל פרט ופרט. מנהיגים אינם יכולים לנהל מדיניות בהיבטם כל הזמן על פרט זה או אחר. מנהיגות יודעת שכל יציאה למלחמה עלולה ליצור טרגדיות נוראיות. הנהגות אינן יכולות לפעול לפי הטרגדיה האישית של כל משפחה ומשפחה. בלתי אנושי, כמעט, לחשוב שכך פועלת מנהיגות כי הלב נקרע לנוכח כאבן של משפחות, אלא שלצערנו הרב, זו עובדת חיים.

אינני יודע אם אפשר היה או לא לקשור בין ההסכם עם טורקיה לבין שחרור הבנים מידי מרחצי חמאס, כלומר לקשור בין שתי הסוגיות. אלא שמי שקישר בין השניים היה ראש הממשלה עצמו. על פי עדותן של כמה משפחות, היה זה ראש הממשלה שאמר להן שלא ייחתם הסכם ללא הבאת הבנים. יתרה מכך, באחת השיחות, כך טען אחד מבני המשפחות, ראש הממשלה אמר ששחרור הבנים היה מביא להסרת המצור על עזה, דבר שביטחונית מסכן את ישראל. איני יודע אם זו אמת או לא. אני יודע שכאן בדיוק נוצר הקשר בין ההסכם לבנים שבידי חמאס. ואני שואל, למה היה צורך לעשות זאת? מדוע לא לומר למשפחות את האמת?

ההסכם טוב ונחוץ מאוד לישראל. התנהלות ראש הממשלה ושרי הקבינט, הן כלפי ההסכם עצמו והן כלפי המשפחות, בלתי ראויה.

פרופ' צ'לו רוזנברג הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי