"רואדיז": רוקנ'רול עם קצת יותר מדי סוכר
הסדרה החדשה של קמרון קרואו מספרת את סיפורם של האנשים שמאחורי הופעות המוזיקה, פועלי במה קטנים עם חלומות גדולים. למרות פסקול מוצלח, "רואדיז" היא דרמה מתקתקה וצפויה - שמשתמשת במוזיקה בעיקר כקלישאה
קשה להימנע מהפיתוי למנות את "רואדיז", הסדרה החדשה של הבמאי קמרון קרואו (ימי רביעי ב-Hot plus וב-VOD) כחלק מטרנד. השנה האחרונה הביאה עמה כמה סדרות אמריקניות חדשות ומצליחות ברמות משתנות, שעוסקות דווקא באחורי הקלעים של תעשיית הבידור הנוצצת לכאורה. "Unreal" המצליחה עושה זאת כבר שתי עונות ומספרת את סיפורם של אנשי הצללים בתעשיית תוכניות המציאות. "וייניל", שלא שרדה מעבר לעונה אחת ובוטלה לאחרונה, עסקה בתככים שברקע תעשיית המוזיקה הניו-יורקית של שנות ה-70.
ואולי המילה "רקע" לא כל כך מתאימה בהקשר זה, שכן ללא אותם אנשי צללים לא הייתה תעשייה, והם אלו שלמעשה מסובבים את גלגלי מכונת הכסף והתהילה ודואגים שמה שצריך לקרות – אכן יקרה. וכך, כשהיא יוצאת מנקודת הנחה שהמתרחש באחורי הבמה מעניין לא פחות מהמתרחש בקדמתה, מספרת לנו "רואדיז" (ותודה לאל שהיא לא הפכה בעברית ל"פועלי במה" או משהו נורא אחר) את סיפורם של צוותי הקמת המופעים הגדולים, הדבורים העסוקות בתכנון ועיצוב תאורה, תפאורה, בטיחות וסאונד. הגיבורים הלא מושרים של תעשיית המוזיקה, אם תרצו.
וזה לא צריך להפתיע שעל "רואדיז", שמלווה בפסקול מוצלח ברובו ומכילה אזכור של להקה, זמר או שיר בממוצע אחת לשתי דקות, חתום במאי כמו קמרון קרואו. שכן אם יש דבר אחד שקרואו אוהב לעסוק בו ביצירתו, הרי שמדובר במוזיקה ובכל הסובב אותה. הוא עשה זאת כבר ב-1992 בסרט הקאלט (הגרוע) "סינגלס", שעסק באנשים ויחסים ואירח את מיטב הקולות שעשו את סצנת הגראנג' הסיאטלית של שנות ה-90. הוא עשה זאת שוב בשנת 2000 עם "כמעט מפורסמים", שחקר את עולם הגרופיות ועיתונות המוזיקה. כעשור לאחר מכן הוא היה אמון על "20", הסרט הדוקומנטרי שסיכם 20 שנות קריירה מפוארות של להקת פרל ג'אם.
אבל לצד חיבתו למוזיקה, קרואו זוכה האוסקר ידוע גם כבמאי של סרטי השראה חצי קומיים, חלומיים ו"גדולים מהחיים" - כפי שיעידו סרטים אחרים שביים, ביניהם "ג'רי מגווייר" או "ונילה סקיי". כן, קרואו הוא סאקר של אהבה נצחית, יחסים מתוסבכים בין גיבורים מתוסבכים לא פחות והאפי אנדים. לרוב זה חינני ומייצר סצנות בלתי נשכחות או משפטים שהופכים חלק מתרבות הפופ, אך יש לכך מחיר כבד - וגם סדרת הטלוויזיה החדשה שלו משלמת אותו. משהו שם, לצד כל החן, המוזיקה וכל הג'אז הזה, פשוט מרגיש לא אמין.
אז מה קורה ב"רואדיז" בתכל'ס? המון עלילות משנה קטנות על גיבורים רגישים שנושאים כאב גדול. כולם עובדים חרוצים שנמצאים שם בשביל המוזיקה והחלום, וזה נראה להם לגיטימי לחלוטין לומר משפטים מזן "באתי לכאן כדי לבכות על כמה שיותר כתפיים שאמצא" או "אם היא רק הייתה יכולה לחייך". במרכז הסדרה עומדת דמותו של ביל (המגולם על ידי לוק ווילסון החביב), טור מנג'ר מזדקן שמחפש את מקומו בחיים בין מין מזדמן עם נשים צעירות וחיי הקרקס של עולם הרוק. הוא חולק מתח מיני מובן מאליו ולא מרומז עד כאב עם שלי, מנהלת הפקה (קארלה גוג'ינו), קולגה בשלב זה – ועד תום הסדרה סביר להניח שהרבה יותר מזה.
שניהם עייפים ושחוקים מחיי הנדודים, אבל כשאורות האולפן כבים ופנסי התאורה שמעל לבמה נדלקים, הם שוכחים מהכל. אחרי הכל, הם חלק בלתי נפרד מלהקת סטייטון האוס, אותה הם מלווים בדרכים. שמה הגרוע של הלהקה הוא אולי הבעיה הקטנה ביותר של הסדרה הזו, שמלאה בכוונות טובות וחוטאת בהרבה יותר מדי ניים דרופינג (דייב גרוהל, טיילור סוויפט, מייק מק'רידי, דרייק, פינק פלויד ולינרד סקינרד הוזכרו כאן כבר, ואנחנו רק בפרק הראשון).
גם קלישאות יש שם במינונים גבוהים מדי, ביניהם דמויות אב מבוגרות (חלקן בעלות מבטא דרומי או פשוט זר) או נציג חברת תקליטים ציני בחליפה שמייצג את אמריקה התאגידית. מולו עומדת, כמתבקש, כפילת אווריל לאבין, סקייטרית (כי סקייטבורד, אתם יודעים, שייך לתרבות נגד ומייצג חופש ופוחזות). ביל עצמו מעורר אמפתיה אבל מזכיר יותר מדי את האנק מודי מ"קליפורניקיישן", ואנחנו יודעים כמה רע זה הפך עם כל עונה שעברה.
לא שחסרים ב"רואדיז" רגעים חביבים, אבל בסופו של דבר הם שזורים בין קלישאות רוקנ'רול, סרטי נעורים, חולצות פלנל ומונטאז'ים. כן, קראתם נכון. היא לא נוראית בשום צורה ובהחלט יכולה להעביר את הזמן למי שיש לו פנאי לסדרות היפראקטיביות וכאילו שנונות במשקל נוצה, אבל בסופו של דבר מדובר בעוד מוצר מובהק מבית היוצר של קרואו: חמוד, סכריני, צפוי מדי ובלתי אמין – במונחי דיאלוגים או התרחשות עלילתית. מצחיק, כי זה בערך הדבר האחרון שאפשר להגיד על בוב דילן, הראמונס, או פרל ג'אם שמתנגנים להם כל הזמן ברקע.
