הספר שישנה את כל מה שאתם חושבים על המעיים

המעיים שלנו הם איבר מופלא, מתוחכם ומורכב מאין כמוהו, אבל משום מה הם אף פעם לא קיבלו את הכבוד המגיע להם, עד שהגיעה החוקרת הגרמנייה ג'וליה אנדרס והוכיחה בספר רב המכר "תחושת בטן" שגם דיון במיצי קיבה ובחיידקים יכול להיות לגמרי מרתק ואפילו משעשע. כל הפרטים ב"זמנים בריאים"

רן בן-נון פורסם: 10.07.16 , 18:14

השפעת מערכת העיכול על הבריאות והרווחה הכללית שלנו היא אחד מכיווני המחקר החדשים ברפואה המודרנית, תחום מבטיח לא פחות מחקר תאי הגזע, למשל. המיקרוביולוגית הגרמנייה ג'וליה אנדרס הפכה לאחת החוקרות הבולטות בתחום אחרי שמצגת שלה, בשם "מעיים‭,"‬ זכתה במקום הראשון בטורניר המדע בפרייבורג ב ‭2012-‬ והפכה לוויראלית.

הספר שכתבה בעקבותיה, "תחושת בטן‭,"‬ נמכר ביותר ממיליון עותקים בגרמניה ובעולם כולו ויצא כעת גם בעברית. תרגום: יכין אונא, בהוצאת כנרת, והפך לרב מכר גם אצלנו.

אנדרס מנסה ואף מצליחה לסחוף אותנו בה תלהבותה ממה שנקרא "צינור הקרביים‭,"‬ שאותו מרכיבים הכבד, כיס המרה, הלבלב, הוושט, הקיבה ופאר היצירה בעיניה – המעיים. הספר שלה מלא בגילויים חדשים, באנקדוטות חביבות, בדוגמאות מאלפות ובהמלצות משכנעות. מי ידע שמה שמתחולל שם בקרבנו יכול להיות כל כך מסקרן ומעניין.

היא מתחילה דווקא מהסוף, בהסבר קצר על הסיבות לכך שעדיף לנו להתרוקן בכריעה, כמו בשירותי בול פגיעה, ולא בישיבה רגילה על אסלה. זה קשור למבנה המעי הגס,‬ ואז חוזרת להתחלה ואל בלוטות הרוק שבפה. ובכן, מתברר שברוק יש כמות קטנה של חומר מרגיע בשם אופיורפין, מה שעשוי להסביר בעתיד את כל התחום הלא ברור של האכילה המנחמת.

ברוק יש גם חומרים קוטלי חיידקים, אבל במהלך השינה אנו מייצרים פחות רוק, אחרת לא היינו מצליחים להשתלט על כמויות הנוזלים, ולכן בלילה החיידקים חוגגים, ובבוקר חשוב מאוד לצחצח שיניים, ילדים. המקום המעניין הבא הוא תחתית הלשון, שם נמצאים השקדים, שתפקידם לבחון את כל מה שנכנס לפה ולהחליט אם לבלוע את זה או לירוק החוצה, משימה חשובה מאין כמותה. ומה שחשוב אף יותר, השקדים מופקדים על מערכת החיסון שלנו ויש להם תפקיד חשוב בשמירה על לב בריא ואפילו על משקל גוף תקין.

אחרי הלוע מגיע הוושט, צינור שמחבר את חלל הפה אל הקיבה. הוושט עושה עיקוף קטן ומתחבר אל הקיבה מצד ימין, כי אילו היה יורד אליה ישירות לא היינו מסוגלים לצאת לצעידה אחרי הארוחה, כי היינו מגהקים כל הזמן, או אפילו מקיאים. הקיבה מתחילה מתחת לפטמה השמאלית ומסתיימת מתחת לכלוב הצלעות מצד ימין, לכן לפעמים אחרי ארוחה גדולה מדי קצת קשה לנשום עמוק. המבנה המוזר הזה מאפשר לקיבה לטפל בנוזלים בצידה האחד, המהיר יותר, ובמוצקים בצידה האחר, שלוקח את הזמן שלו בעיכול.

המעי הדק מתפתל בחלל הבטן לאורך ‭6-3‬ מטרים ואז מתחבר למעי הגס. המבנה המוזר הזה נועד ליצור שטח פנים גדול ככל שניתן, הדרוש להשלמת העיכול. כל מילימטר רבוע של שטח המעי כולל ‭30-כ‬ סיסים – בליטות זעירות דמויות אצבעות. כך שבמבט רגיל, פנים המעי נראה כמשטח דמוי קטיפה. על הבליטות האלו יש בליטות זעירות יותר, סיסונים, כך שאילו היינו פורשים את המעי הדק ומיישרים את כל בליטותיו, היה מתקבל משטח באורך כשבעה קילומטרים.

למה אנחנו מעדיפים מזון מבושל על נא? כי הבישול חוסך חלק מהעבודה של מערכת העיכול, פירוק החלבונים. בתחילת המעי הגס נמצא התריסריון, שממנו מוזרקים מיצי העיכול, המיוצרים בכבד ובלבלב, על עיסת המזון. המיצים האלה מפרקים שומן, חלבון ופחמימות לרסיסים זעירים, שעוברים דרך דופן המעי לכלי הדם ומשם לכבד, שם עובר המזון סריקה לגילוי רעלים ולהשמדתם. תוצרי העיכול הטובים והמזינים מוזרמים מהכבד ישר אל הלב וממנו אל כל תאי הגוף.

המעי הדק מתחבר בקצהו אל המעי הגס, ומתחת לחיבור הזה נמצא התוספתן, שנהוג לחשוב שהוא "מיותר‭,"‬ כי המזון בעצם עובר מעליו ולא דרכו, אבל זה לא נכון, כי התוספתן הוא בעצם חלק מרקמת החיסון של השקדים. המעי הגס מטפל בדברים שאינם יכולים להיספג במעי הדק ואין בו סיסים סופגים, כי הוא מבצע את מרבית עבודתו באמצעות חיידקים מפרקי מזון, שאותם מנטר התוספתן.

כשהוא בריא, הוא תוקף את כל החיידקים הרעים ומשאיר רק את הטובים. הסיבה לכך שאנו נוטים להיפטר ממנו כל כך בקלות היא שגם בדופנות המעי הגס יש תאי חיסון, שמספיקים לגמרי במקומות בעלי מערכת תברואה סבירה, כמו בעולם המערבי. בעולם השלישי, לעומת זאת, התוספתן חיוני הרבה יותר. המעי הגס מטפל באיטיות וביסודיות בשאריות המגיעות אליו ומפיק מהן מינרלים חשובים כמו סידן ושלל ויטמינים חיוניים וחומצות שומן עתירות אנרגיה.

גם בפרק "מה אנחנו אוכלים באמת" ממשיכה אנדרס לספק עוד אנקדוטות ואבחנות מאירות עיניים. למשל, למה אנחנו כל כך אוהבים ממתקים? כי הם חוסכים לגוף עבודה – הסוכר נספג בדם בקלות רבה, וניתן להמיר אותו לאנרגיה במהירות גבוהה מאוד יחסית. המוח מתגמל אותנו בתחושה נעימה, כתגובה על פרץ האנרגיה הפתאומי. לכן גם כל כך קשה להתנגד למוצרי סוכר, למרות שאנו בהחלט יודעים עד כמה הם מזיקים לנו בכמות מוגזמת.

למה תמיד ממליצים לנו להתאמן לפחות שעה? כי רק אחרי שעה חלה ירידה ניכרת ברמת האנרגיה בגוף, שבעקבותיה הוא צריך להשתמש במאגרי השומן שבו. למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? כי הגוף פשוט מאוהב בשומנים, כי לרוב הם מאוד חשובים, למשל, השומנים מצפים את העצבים ובזכותם אנו מסוגלים לתהליכי חשיבה מהירים. גם אחדים מההורמונים החשובים עשויים משומן, כך שהוא נחשב למצרך יקר שיש לשמר אותו. ההמלצה הכללית היא ‭30%-25%-ש‬ מהאנרגיה היומית תבוא משומן, והמשמעות היא ‭66-55‬ גרם שומן ביום.

מה שמופרש

הסופרת האמריקאית אריקה ג'ונג שיתפה בספרה המפורסם "פחד גבהים‭,"‬ מהטקסטים המכוננים של תרבות המין החופשי בסיקסטיז, כמה מסקנות משונות מביקור בגרמניה. אחת מהן הייתה האבחנה המפתיעה שהמקומיים פשוט מאוהבים קצת בהפרשות של עצמם. הרעיון עלה במוחה של ג'ונג כשצפתה במבנה האסלות בגרמניה, שיש בהן מעין מדף קטן, שעליו "נח" מה שיוצא מגופנו לפני שהוא נשטף במים.

יכול להיות שהסופרת המהוללת קצת הגזימה, אבל העיון ב"תחושת בטן" מעלה את ההש - ערה שבכל זאת היא לא הייתה מאוד רחוקה מהאמת. פרק מיוחד בספרה של אנדרס נקרא "מקראה קצרה על הצואה" ועוקב בקפידה ודקדוק אחר הרכיבים, הצבע והמרקם של הפרשותינו – כולל ציורים מפורטים. עד עכשיו לא דיברנו מספיק על הקיבה, וכעת הגיע הזמן לתת גם לה את הכבוד המגיע לה. למשל, מתברר שהקיבה היא איבר הרבה יותר פעיל ממה שנהוג לחשוב.

כשפרוסת עוגה נוחתת בתוכה, מתארת אנדרס, דופנות הקיבה מגבירות את קצב התנועות שלהן ובכך מחממות את המזון והודפות אותו בעוצמה, ואז הוא נוחת חזרה בתחתית הקיבה. זהו הפירוק המכני של המזון, ומת - לווה אליו פירוק כימי, באמצעות חומצות הקיבה המופרשות מרירית הקיבה, כך שבסופו של דבר המזון מתרסק לחלקיקים שגודלם אינו עולה על ‭0.2‬ מ"מ לפני שהוא עובר למעי.

למה מתרחשות תופעות כמו מה שנקרא "ריפלוקס‭,"‬ או בעברית, החזר קיבתי-ושטי, כשמיצי הקיבה עולים אל הוושט וגורמים לתחושה לא נעימה של צריבה? זה בדיוק כמו שלפעמים הרגליים שלנו נכשלות, מסבירה אנדרס – גם הקיבה לפעמים עלולה להיכשל, וזה קורה פשוט בגלל עצבים, או ליתר דיוק, התנגשות בין מערכת העצבים של המוח לבין העצבים של מערכת העיכול.

כי כמו שקורה לא פעם בחיים, יותר מדי בוסים הם מתכון לצרות צרורות. לכן כשלועסים מסטיק או לוגמים תה בגמיעות קטנות, מאמנים מחדש את העצבים האלה ומחזירים את המערכת לפעולה תקינה.

לעומת זאת, הקאה אינה כישלון של הקיבה, אלא פעולה מורכבת ומתוכננת שמעורבים בה גורמים רבים ושונים. זה קורה כשהקיבה ופתח הוושט מתרפים לגמרי, הריאות נסגרות, ואז שרירי הבטן והסרעפת לוחצים בכוח על הקיבה כלפי מטה וכל מה שיש נפלט במכה אחת החוצה, ממש כמו בלחיצה חזקה על שפופרת משחת שיניים. למה זה קורה? הקאה פתאומית היא תוצאה של נגיף של מערכת העיכול.

הקולטנים המצויים בה מזהים את הנגיף ומשדרים את המידע למוח, וזה בתגובה מוסר את הוראת ההקאה. במקרה של הרעלת אלכוהול אנחנו מרגישים בחילה הרבה לפני ההקאה, כי הגוף יודע שבלענו משהו שממש לא טוב לנו ומכין אותנו לתוצאה הבלתי נמנעת – פליטת הזבל החוצה מהגוף.

‭20%-10%‬ מבני האדם סובלים מעצירות, מד- ווחת אנדרס, וההצטרפות למועדון המפוקפק הזה באה ממילוי שניים לפחות מבין הסימפטומים הבאים: הפרשת צואה פחות משלוש פעמים בשבוע, צואה קשה במיוחד ברבע מהמקרים לפחות, פעמים רבות היא בצורת כדורים, היציאה קשה או בלתי אפשרית ללא עזרה, ואתם קמים מהאסלה בתחושה שלא התרוקנתם כמו שצריך.

איך מתמודדים? הדרך הטובה והטבעית ביותר היא סיבים, המקילים על תנועת המעיים. השזיפים מפורסמים במיוחד ביכולת הזאת, כי הם גם מכילים סיבים וגם מושכים נוזלים אל תוך המעי, מה שמקל עוד יותר על פעולתו. כדאי גם לשתות הרבה נוזלים, ללכת לשירותים ברגע שצריכים ולא לחכות יותר מדי, לצרוך מזון המכיל חיידקים פרוביוטיים וללכת הרבה ברגל – לא תמיד זה עוזר, אבל לרוב זה נחמד מאוד וגם תורם לכושר הגופני.

ומה עם משלשלים? אנדרס דווקא לא מתנגדת לשימוש בחלק מהם, אבל היא מבקשת להקפיד על כלל אחד חשוב מאוד: אחרי שנטלתם משלשל והתרוקנתם לגמרי, חכו שלושה ימים תמימים לפני שתתעסקו שוב עם מערכת העיכול שלכם. רק בתום שלושת הימים האלה, אם אתם עדיין סובלים מבעיה ביציאות, כדאי שתתחילו לחשוב מה הלאה.

מה שמורגש

המעיים הם איבר כל כך מורכב ומתוחכם, עד שהם גורמים למדענים לחשוב מחדש על תפקוד המוח עצמו. במילים אחרות, למעיים יש מעין מוח משלהם, עצמאי לגמרי, שאינו עשוי מתאים אפורים אלא מרשתות עצבים. לאט-לאט מתחילים החוקרים להבין שתפקיד מערכת העיכול אינו רק לשנע מזון, ושלביטויים כמו "תחושות בטן‭,"‬ "לעשות במכנסיים‭,"‬ "לבלוע אכזבה" או "לעכל תבוסה" יש משמעות כמעט מילולית.

אותות ממערכת העיכול מגיעים אל אזורי המוח האחראים על מודעות עצמית, רגשות, מוסר, פחד, זיכרון ומוטיבציה. ברור שהמעיים אינם שולטים ברגשות ובתכונות האלו, אבל הקשר בהחלט מעניין. בניסויים שנערכו בעכברים התגלה, למשל, שלתזונה ולתוכן הקיבה שלהם הייתה השפעה דרמטית על רגשותיהם ועל המוטיבציה שלהם.

עכברים שאכלו מזון עם חיידקים המיטיבים עם המעיים היו בעלי מוטיבציה גבוהה יותר, ובדמם נמצאו רמות נמוכות יחסית של הורמוני סטרס. בניסויי המשך בבני אדם התגלה שאחרי חודש של נטילת תערובת חיידקים מסוימת, אזורים מסוימים במוחם של הנחקרים השתנו בבירור, ואלה היו בעיקר האזורים האחראים על עיבוד רגשות וכאב. הביטוי "מזון נחמה" מקבל כאן מובן לגמרי מוחשי.

בקרב הסובלים ממחלות מעיים שונות ומתסמונת המעי הרגיז יש שיעור גבוה של הפרעות חרדה ודיכאון. הקשר פשוט: כשהמוח צריך להתמודד עם רמות גבוהות של סטרס הוא מודיע על כך למערכת העיכול דרך מערכת העצבים, וזו מספקת לו יותר אנרגיה. אבל כשמצב הסטרס נמשך זמן רב מדי, מערכת העיכול מתקשה יותר ויותר להישאר ברמת הפעילות הזו, וכך נוצרות הבעיות השונות במעיים.

הדרך להתמודד עם כל מיני צרות כאלו לפי אנדרס היא קודם כל לשחרר את שולחן האוכל שלנו ולהפוך אותו לידידותי ככל האפשר. השולחן צריך להיות חופשי מסטרס, ויש להגיע אליו רגועים ונינוחים ולצרוך את הארוחות בשלווה, משוחררים מלחצים ומדאגות.

ליד השולחן אין מקום לאמירות כמו "לא תקום מפה עד שתגמור הכל מהצלחת" וגם לא לשיטוט בין ערוצי הטלוויזיה או לקשקושים בטלפון הנייד. זה חשוב למבוגרים וזה ממש חיוני כשמדובר בילדים. לחץ מכל סוג מקשה על מערכת העיכול, ואז לא רק שאנו מפיקים פחות אנרגיה מהמזון, גם נדרש יותר זמן לעיכולו, מה שמפעיל לחץ מיותר על המעיים.