כשהיהודים החרימו את החלב הנאצי משרונה
בשלהי שנות ה-30 שללו הנאצים את זכויות היהודים בגרמניה. היישוב היהודי בארץ ישראל הגיב בחרם על התוצרת החקלאית של המושבות הגרמניות בפלשתינה. אלא שדווקא מעשי העוינות מצד הנאצים והערבים סייעו ליישוב הציוני להגיע לשגשוג ולעצמאות כלכלית. הסיפור שלא ידעתם על שרונה
בחורף 1936 עורר הקונסול הגרמני החדש בארץ ישראל סערה בכוס חלב. ד"ר ולטר דוהל היה הדיפלומט הנאצי הראשון בארץ ישראל שהניף את דגל צלב הקרס על הקונסוליה שבמלון פאסט מול חומת העיר העתיקה בירושלים. הסערה פרצה סביב התערבותו הגסה בחרם של הרחוב היהודי על תוצרת החלב של המושבות הגרמניות, בראשן שרונה הסמוכה לתל אביב, במחאה על התעללות הנאצים ביהודי גרמניה. קודמו היינריך וולף, לא הסתבך מעולם במעורבות לא דיפלומטית. הוא היה דיפלומט ממושמע מהדור הישן, שהודח בגלל שלא היה נאצי, אחרי ולמרות שביצע בנאמנות את מדיניות החוץ של ברלין הנאצית.
כתבות נוספות במדור כשבגרוש היה חור
כשבגרוש היה חור: 50 שנה למוביל הארצי
השטרות הישראליים הגנוזים של עזה והגדה
המניות האבודות של אוצר התיישבות היהודים
בעת ההיא, משרד החוץ הגרמני ביקש לשכנע את העולם ש"העסקים כרגיל גם תחת שלטון היטלר, ורדיפות היהודים כולן שמועות ותעמולה". ברוח התקופה ההיא, ברלין שלחה לירושלים הזמנה רשמית לשתף משלחת ספורטאים יהודיים מהארץ במשחקי אולימפיאדת 1936, שתצעד בטקס הפתיחה תחת הדגל הציוני, הכחול לבן עם המגן דוד בטבורו. הקונסול וולף קיבל את משימת שכנוע הנהגת הישוב בכנות ההצעה. הוא ניהל משא ומתן ממושך עם הסוכנות היהודית, אבל המחווה נדחתה בתירוץ של "הכנות למשחקי המכביה הדו-שנתית הבאה".
חשוב לציין כי בימים ההם, חיו בארץ ישראל 2,500 אזרחים גרמניים, צאצאי מסדר הטמפלרים הנוצרי. הם הקימו במחצית המאה ה-19 את המושבות הגרמניות בירושלים, יפו וחיפה, והחקלאיות - שרונה, וילהלמה, ולדהיים ובית לחם (הגלילית). תושבי אותן מושבות היו הראשונים בארץ שנסחפו בתעמולה הנאצית, בעיקר אחרי עליית היטלר לשלטון בינואר 1933. דגלי צלב הקרס התנוססו במושבות הרבה לפני שהפכו לדגל הלאומי של גרמניה הנאצית. השפעת סניפי המפלגה חלחלה מהר לסביבתם הערבית ולחוגים הלאומיים-פלסטינית ביפו וירושלים, שקמו כ-20 שנה קודם לכן.
פשיטת הרגל שאיימה על הטמפלרים הגרמנים
הקונסול דוהל שם עצמו פטרון על אותם אזרחים גרמניים וטיפח את הסניפים במטרה לבנות על הגרמנים הטמפלרים את ראש הגשר לרייך השלישי, לכשיתפשט בעולם ויגיע למזרח התיכון. הוא השגיח ודאג לנאמנותם הנאצית בעיני ברלין, אבל הממונים עליו לא מיהרו לחלוק את השקפותיו. משרד החוץ הגרמני, השמרן מטבעו, עיכל לאט את הממשל החדש. מעיון במסמכי הקונסוליה הגרמנית, שהתגלגלו לגנזך המדינה הישראלי, קשה להבחין אם דוהל הוא קונסול גרמניה בארץ או שגריר הטמפלרים בברלין.
כאקט של התנגדות לחקיקה הנאצית הגזענית מסוף 1935, התושבים היהודים בארץ החלו בפעולת תגמול של חרם על התוצרת החקלאית של המושבות הגרמניות בכלל, ועל החלב מעטיני הפרות הגרמניות בפרט. החקיקה בגרמניה שללה את זכויות האזרח מיהודי גרמניה שלא התכוונו או לא היו מסוגלים להגר, וב-1936 האיצה את החרמת רכושם ונישולם ממקורות פרנסתם.
"חוקי נירנברג ותרגומם לשפת המעשה, גרמו להתרגשות בקרב יהודי פלשתינה כפי שהיה צפוי", דיווח הקונסול לברלין. "עצרות המחאה לא הצליחו והארגונים היהודיים החליטו על הקמת כוח מחץ חזק שיעמוד מאחורי חרם החלב. המתיישבים הגרמנים הפגינו הבנה מלאה לצעדים הגרמניים שהביאו להגירת היהודים. אבל עכשיו הם נאלצים להשלים עם הקשיים הנובעים משעבוד האינטרסים שלהם לאינטרסים הכלל גרמניים".
דוהל לא זיהה אלו "ארגונים יהודיים" הולידו את חרם החלב. אבל לא היה קשה לאתר בראשם את חברת העובדים של ההסתדרות, ואת תנובה - החברה הבת שהוקמה לא מכבר בשיתוף הקיבוצים והמושבים. מאותה שותפות נוצר המונופול שניהל לאורך שנים את משק החלב היהודי ושיווק את תוצרתו. לצדם תרמו למאמץ בעלי הרפתות הפרטיות במושבים ובשולי הערים. יצרני החלב המאורגנים לא החמיצו את ההזדמנות הפוליטית לסלק מהשווקים היהודיים, בראשם תל אביב, את מתחריהם הגרמנים משרונה ואחיותיה.
תוצאותיו של חרם החלב הביאו לניתוק של שרונה מתל-אביב הסמוכה, שהיתה הצרכנית הראשית של המושבה. באחד מתזכיריו של הקונסול הוא מציין שקיומה של שרונה היה תלוי בייצוא התפוזים העונתי מפרדסיה (שהשתרעו בין הקריה לבית ציוני אמריקה בימינו). ומוסיף כי מצבה של שרונה היה טוב יחסית למצוקת המושבות האחרות שהחרם הגביל את שיווק תוצרתן לקומץ מטבחי תחנות המשטרה ויחידות הצבא הבריטי, אם בכלל נמצאו בשכנותן. בפועל נאלצו תושבי המושבות לשפוך את רוב אם לא את כל התנובה היומית של הפרות הגרמניות.
שיכרון הניצחון הנאצי תרם לגלי העלייה היהודיים
מלחמתו של דוהל לשבירת החרם היהודי על תוצרת החלב לא היתה הפעולה היחידה נגד העם הנבחר. מאבקו כמעט גרם להתרוששות היהודים שנותרו בגרמניה עם החלום שהיטלר הוא סיוט חולף, ובעיקר של המועמדים להגר לארץ הודות להסכם ה"העברה" - הסכם שהתיר להם להוציא מגרמניה את ההון שצברו בעסקיהם.
כחלק מפעילותו, הוא ניסה לטרפד את ההסכם ההעברה, אשר הכניס למשק הארץ-ישראלי הון שחילץ אותו משפל המשבר העולמי של 1929, בהחייאת המסחר ובהקמת תעשייה משגשגת. אבל בעיני הקונסול הנאצי, כל מחיר היה שווה את הצלת החקלאים הגרמנים מפשיטת הרגל שאיימה על משקיהם בגלל אותו חרם.
דוהל לחץ על ברלין לבטל את הסכם שנחתם באוגוסט 1933 בין הסוכנות היהודית לממשל הנאצי הטרי. הנאצים היו שיכורי ניצחון מעלייתם המהירה לשלטון 8 חודשים קודם לכן, ושבויים בהבטחתם "לנקות את גרמניה מיהודים". מכאן צמח הרעיון להתיר ליהודים לשמור על כספם ורכושם בתנאי שיעופו לכל רוחות השמיים.
במסגרת ההסכם, התקבל בארץ ייבוא של תוצרת גרמנית, ועבר למשרד הראשי של ה"העברה" בתל-אביב. משם הוחזר לעולים מגרמניה כסף שווה ערך לפיקדונותיהם. עד ערב מלחמת העולם השנייה עברו לארץ דרך צינור ה"העברה" נכסים שערכם העכשיווי נאמד בלפחות 100 מיליארד שקלים. המוציאה לפועל של הצד היהודי בהסכם היתה חברת הנאמנות "העברה" שהקימה הסוכנות. יהודי גרמניה שהסכימו להגר עם רכושם, נאלצו למכור אותו בשוק למרבה במחיר ולהפקיד את התמורה הכספית בסניף ה"העברה" בברלין. בכספים אלה רכשו סוחרים מהארץ סחורות ומוצרים גרמניים שהיו מבוקשים בשוק הארצישראלי, בשם הסניף שגם ארגן את היצוא שלהם.
תזכירי הקונסול הנאצי רוחשים סימפטיה גוברת לקרבנות החרם, וטוענים כי הוא ראוי למכת נגד גרמנית. באחד מהם רמז דוהל על חלקו במאבק: "המתיישבים הגרמניים הם אמנם בעלי הרגשה לאומית ב-100%, הנוסכת בהם כוח רצון להגן במרץ על עמדותיהם עד טיפת החלב האחרונה. עם זאת, הם לא מבינים מדוע הפקידים בגרמניה מסרבים להפסיק את פעולות ה'העברה' בתגובה לחרם".
הקונסול דוהל טען כי הסכם ההעברה "הבטיח ליהודים מונופול על יבוא הסחורות הגרמניות לפלשתינה, בעוד שהגרמנים במושבות סובלים מקונפליקט מצפוני בגלל שהם נאלצים לרכוש את תוצרת מולדתם אך ורק מידי היהודים".
באחד מתזכיריו לברלין הודה הקונסול כי "נהירת הכסף מגרמניה מהווה גורם חשוב בהחייאת המשק היהודי בפלשתינה", אבל התקשה לסבול לאורך זמן את שגשוג המשק היהודי, כשמנגד עומדים להתמוטט המשקים של בני חסותו הגרמנים.
אחד מאדריכלי אותו הסכם היה חיים ארלזורוב ז"ל, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות ואחד המפקחים על ביצועו. הוא נרצח בתל-אביב סמוך לחתימתו, וכנראה בגללו. הרוצחים נותרו אלמונים. החשודים היו פעילי הימין הרביזיוניסטי, נאמני ז'בוטינסקי, שהתנכלו קודם לקונסוליה הנאצית בירושלים, אבל חזרו והכחישו את חלקם ברצח.
המוח היהודי ממציא לנו פטנטים, ועוזר בהתמקחויות
דוהל נתלה בעטיני הפרות הגרמניות ותנובתן המוחרמת במאבקו לביטול הסכם ה"העברה", שהיה בבחינת קוץ ממאיר בבשרו. הוא חזר והציע לברלין "להעמיד לסוכנות היהודית אולטימטום - חרם או העברה". למרות שהפקידים הנאצים בחטיבה הכלכלית של המפלגה וממשלת הרייך לא היו שותפים לקיצוניותו, לחצי הקונסול גברו עליהם והם הסכימו ללחוץ על ראשי ה"העברה" לשדל את הסוכנות לפחות לרכך את חרם החלב. במרס 1936 הוזמן דוהל לברלין לישיבה עם נציגי המוסדות, היהודים והנאצים, שחתמו על ההסכם. על פי זיכרון הדברים, הצעת האולטימטום התקבלה.
אך לדאבונו, הקונסול הנאצי לא הביא בחשבון את כשרון ההתמקחות היהודי. כשנפגש בירושלים עם נציגי הסוכנות, אלה רחצו בניקיון כפיהם, והבהירו כי לא הם הוגי רעיון החרם ותומכיו. דוהל כתב לברלין כי "הכוחות שמאחורי חרם החלב הם הגופים החזקים של הפועלים היהודיים משמאל ושל הרביזיוניסטים מימין", אבל החסיר את העובדה שהם דחקו בו להתמקח איתם כאילו היה סוחר בגבינות וחלב. הוא מצא את עצמו מתחשבן איתם על פשרה, כשטען שלפני החרם עמד הקף מכירות החלב הגרמני בשוק היהודי על 4,800 ליטר ביום, וכזכור, החרם הוריד את הכמות ל-0.
מסמכי הקונסוליה הגרמנית. מימין: הנחיית הגסטאפו נגד "הסוכנים המסוכנים קפלן ודובקין". משמאל: קריאת הסניף הנאצי ביפו נגד מכירת קרקעות ליהודים
במסגרת השיחות, הסוכנות הסכימה לרכך את החרם ולהתחייב לרכוש 1,600 ליטר ביום. דוהל ירד בדרישותיו ל-3,000 ליטר ולברלין דיווח על נכונותו לסגור על 2,600 ליטר, "אחרת יש להפסיק את העברת הכספים מגרמניה ומיד!". ההתמקחות נקלעה למבוי סתום, עד שאחד מראשי ה"העברה" הציע לפצות את הרפתנים הגרמניים בסבסוד 1,600 הליטרים שהסוכנות הסכימה לרכוש, כך שהסובסידיה תכסה את מחיר 1,400 הליטרים שהיו הפער בין הצעות היהודים והגרמנים. דוהל הסכים ולא בשמחה גם אחרי שקיבל מקדמה על חשבון הסובסידיה בסך 2,000 לירות מנדטוריות הצמודות לליש"ט - הון תועפות בתקופה בה פועל השתכר פחות מלירה ליום.
קפלן ודובקין חשודים כ"מקרים מסוכנים"
משבר החלב גווע ביוני 1936. איום הפסקת ה"העברה" הוסר, וגלי העלייה של יהודי גרמניה גברו, גם של חסרי הון ונכסים. לא עצר אותם המרד הערבי המאורגן נגד שלטונות המנדט, שפרץ בתגובה לעלייה ההמונית. הבריטים גילו חוסר אונים, למרות ואולי בגלל שאירועי הדמים עם הערבים התמקדו ביישוב היהודי. הם ניסו לשווא להגביל את הכניסה לארץ רק למי שהוכיחו כי ברשותם 1,000 לירות שטרלינג. אבל הראש היהודי גבר גם עליהם.
ראשי ה"העברה" השתמשו בכספי הפיקדונות בקופת ה"העברה" בברלין, שהיו שייכים לבעלי הרכוש שעלו לארץ, כדי להציג לבריטים מראית עין של הערבות הדרושה לקבלת היתרי העלייה גם עבור יהודים דלי אמצעים וחסרי מקצוע מכניס.
במקביל ברלין דרשה מהקונסול דוהל לדלל את מספר היהודים שביקשו אשרות כניסה לגרמניה לניהול עסקאות הרכש והייצוא הקשורות בהסכם ה"העברה".
כמו כן, משטרת ביטחון הפנים הנאצית, הגסטאפו, החלה לחשוד שארגונים יהודיים המעורבים בפעילות אנטי גרמנית יסתננו במסווה של בעלי עסקים. הקונסול נדרש להתייעץ לגבי כל מבקש אשרה שנראה כ"מקרה מפוקפק". במקרה אחד הנחו את דוהל לבטל הארכת אשרות שכבר נתן לגזבר הסוכנות, אליעזר קפלן (לימים שר האוצר הראשון של ישראל), ולחבר הנהלתה אליהו דובקין, בהיותם חשודים כ"מקרים מסוכנים בהיותם נציגי ההסתדרות חברי מפלגת פועלים מרקסיסטית".
הקונסול הנאצי נתקל בצומת דרכים: מחד הוא נלחץ לסיים את משבר החלב, ומאידך לסייע למושבות הגרמניות להתמודד עם המרד הערבי ואירועי הדמים, שאיימו על חייהם אם לא יפסיקו את עליית יהודי גרמניה. ראשי המרד בנו על שיתוף הפעולה הטבעי שנרקם בצל דגלי צלב הקרס ביפו, ירושלים וחיפה. אבל החקלאים הגרמנים היו מותשים מתלאות חרם החלב, והמרד שפרץ מיד אחריו לא התקבל בהתלהבות המצופה מהם.
הגרעין הערבי שהצמיח את החקלאות היהודית העצמאית
בנוסף, נכשלה מטרת המרד הערבי לחנוק את היישוב היהודי בהשבתת אספקת התוצרת החקלאית מהכפרים הערביים. אותו חרם היה התמריץ שהיה חסר למשק היהודי לפיתוח תשתית חקלאית עצמאית, המשוחררת מתלות במשקי הגרמנים והערבים. בדיוק כמו שהשבתת נמל יפו הערבי הולידה את נמל תל אביב, ובעזרת הבריטים שודרג הנמל בחיפה לעגינת אוניות משא ונוסעים. ברכה נוספת הביאו ה"יקים" מגרמניה שהקימו בהונם מפעלי תעשייה המשגשגים עד היום.
המרד הערבי האיץ את הלחץ היהודי למימוש "הבית הלאומי" שבהצהרת בלפור. תושבי שרונה חשו ראשונים את קץ החלום הנאצי, כשהחליטו לנטוש את הארץ הנשמטת מתחת לרגליהם, עוד בעיצומו של חרם החלב.
הם החלו למכור ליהודי תל אביב את אדמותיהם על גבולה המזרחי של העיר. חלקן עברו בעסקות חליפין תמורת מקרקעין שנותר בגרמניה ולא נמכר בהסדר ה"העברה". שרונה דחתה את לחצי דוהל נגד הנטישה, כמו את הטפות הסניף הנאצי ביפו נגד מכירת האדמות ליהודים בכלל.
ייאושו של הקונסול הנאצי ניכר מתזכיר ששלח לברלין בעת ההיא, לפני 80 שנה, בו כתב כאילו ראה את הנולד: "ברור למתיישבים הגרמנים כי במקרה של המשך הגירת היהודים לפלשתינה והקמת הבית הלאומי, נשקפת סכנה לעצם קיומם בארץ, למרות דבקותם בקרקעותיהם ונאמנותם לאינטרסים של מולדתם הגרמנית".
לפנייה לכתב/ת 
