"מכסחות השדים": השד אינו מצחיק כל כך
הביקורת של המעריצים הגיקים על ארבע כוכבות "מכסחות השדים" אינה מוצדקת, שכן הצוות הנשי הוא חידוש מרענן לפרנצ'ייז המחודש. הבעיה האמיתית של הסרט היא הגישה השמרנית של יוצריו ומפיקיו, שבונים על הצלחה קופתית ארוכת טווח ולשם כך מרסנים את פוטנציאל ההומור שבו
ברגע בו הוכרז על הכוונה לאתחל את הפרנצ'ייז של "מכסחי השדים" החלה ההרעשה הגיקית הגדולה. ילדים של שנות ה-80 שהתבגרו בגופם ולא במחשבתם, החלו במתקפת הזעם על חילול הקודש שבהפיכת גיבורי ילדותם לנשים. ניתן לשער כי בימים אלו יש כבר מי ששוקד על דוקטורט המבצע ניתוח תרבותי-סוציולוגי שבוחן את החזיתות השונות בהן התנהל מאבק זה. מהקמפיין להפוך את הטריילר של הסרט לאלוף הדיסלייקים בתולדות יוטיוב, דרך השמצות הפרועות, הקללות, השמועות והדיונים המצחינים ממיזוגניה. נדמה כי לא פחות ממועמדותו של דונלד טראמפ, הרעיון של סרט כמו "מכסחות השדים" ("Ghostbusters") מעלה באוב ריאקציונריות גסה ובלתי מרוסנת, כחלק מקרב מאסף תרבותי.
הניסיון להניע סדרת סרטים (עם פוטנציאל לספין-אוף לקבוצות מכסחי שדים נוספות) הוא פרויקט רב חשיבות עבור אולפני סוני. הסרט זוכה להשקעה ניכרת (הוצאות הפקה ושיווק שהגיעו לאזור ה-250 מליון דולר) וההימור ראוי להערכה מיוחדת כשזוכרים כי את הגיבורות מגלמות ארבע שחקניות, ששלוש מהן כבר חצו את גיל הארבעים. כל זה אינו טריוויאלי בהוליווד העכשווית, אך, מצד שני, מה שחשוב הוא איכותו של הסרט וזו, למרבה הצער, רחוקה מלהשביע רצון.
"מכסחי השדים" (1984) זכה בצדק למעמדו הפולחני בתרבות הפופולארית, אבל אין מדובר במופת אמנותית שעצם הניסיון לשחזרה הוא מעשה כפירה. יש לזכור כי "מכסחי השדים 2" (1989) כבר הוכיח שאפילו היוצרים והשחקנים המקוריים התקשו לשחזר את איכויותיו של הסרט המקורי. אם זה מנחם - "מכסחות השדים" אינו נופל מ"מכסחי השדים 2".
הבמאי והתסריטאי פול פייג - מי שזכה להצלחה משמעותית בקומדיות בכיכובן של נשים כמו "מסיבת רווקות" (2011) ו"עצבניות אש" (2013) - מבסס את צוות המכסחות על השחקניות שאיתן עבד בעבר, קריסטן וויג ומליסה מקארת'י. אליהן חוברות שתי קומיקאיות מוכשרות מ"סאטרדיי נייט לייב", לסלי ג'ונס ומי שאמורה להיות "הקלף המשוגע" של הסרט קייט מקינון. לכאורה זה היה אמור לעבוד היטב, אבל הכימיה בין השחקניות אינה מרשימה במיוחד.
המהלך העלילתי מזכיר מאוד את "מכסחי השדים", אך נדמה כי כל סצנה מקבילה ממחישה את בינוניותו של הסרט הנוכחי. לא מדובר על התפתלות במושב מרוב מבוכה. ובכל זאת, דקות ארוכות חולפות עד המעבר משעשוע סתמי לבדיחה המעלה חיוך ממשי (שלא לדבר על נדירותו של הצחוק המתפרץ).
הסרט סובל מזהירות יתר ומודעות יתר לחשיבותו. בניסיון לאתחל זיכיון שעתיד - כך חולמים באולפני סוני - לייצר הכנסות במיליארדים, ולכן יש בו ריסון של הבדיחות שעלולות להיות בעיתיות במסגרת סרט לכל המשפחה. כאן לא תהייה רמיזה לסקס אוראלי עם רוח רפאים, או אישה אחוזת שד וחרמנות על טבעית. זהו ריסון תאגידי של מה שלא הייתה בעיה להציג לפני 32 שנים.
זהירות היתר מהדהדת גם בכמה מהבדיחות הרפלקסיביות המתייחסות לביקורת שספג הפרויקט. הגיבורות נתקלות, בתוך עלילת הסרט עצמו, בתגובות מיזוגניות לעבודתן. למשל, באחת הסצנות ד"ר ארין גילברט קוראת תגובת טוקבקיסט "Ain't no bitches gonna hunt no ghosts". הנשים נלחמות בתוך ומחוץ למסך, כנגד בני אדם, וכנגד רוחות הרפאים שבהם נכללים טוקבקיסטים אנונימיים ומרושעים. בדיחות מתוחכמות עבור יודעי דבר אינן בהכרח אפקטיביות. גם הופעות האורח של שחקני הסרט המקורי הן קריצה שאינה מנוצלת היטב.
בהתאם למבנה העלילתי של הסרט המקורי, השלב הראשון הוא גיבוש הצוות. ד"ר ארין גיבלרט (וויג) היא פיזיקאית מבריקה שעומדת לפני הכרעה בנוגע לקבלת קביעות באוניברסיטת קולומביה. לחרדתה היא מגלה כי ספר שכתבה וגנזה על קיומן של רוחות רפאים נמכר באמאזון ועלול לסכן את קידומה המקצועי. אבי ייטס (מקארת'י המשחקת, בחוסר התאמה, את הדמות המיושבת) הייתה שותפתה של גילברט לכתיבת הספר אך מאז דרכיהן נפרדו כשהיא התמסרה לחקר העל טבעי. האיחוד ביניהן מוביל להצלחה ראשונית בתיעוד פעילות על טבעיות, ומכאן הדרך ליזמות העסקית קצרה.
יחד עם אבי עובדת המהנדסת ג'יליאן הולצמן (מקינון) האחראית לפיתוח טכנולוגיות הלכידה והלחימה ברוחות. מקינון משעשעת, אבל רחוקה מלהיות התגלות קומית כפי שכמה ביקורות טענו. הקומיקאית היא לסבית מוצהרת, והדמות אותה היא מגלמת שומרת על עמימות מינית - לוטשת מבטים ומחייכת באופן סוגסטיבי כלפי גילברט, אבל הסרט נזהר, זהירות יתר, מלהבהיר זאת.
את הצוות משלימה פאטי (ג'ונס) שהיא התשובה לדמותו השחורה של ארני הדסון מהסרט המקורי. היא אינה מדענית אלא עובדת במערכת התחבורה של הניו יורק, והופכת להיות חלק מהקבוצה (בדרך מאולצת למדי) לאחר מפגש עם ישות על טבעית. במסגרת הדיונים על ייצוגים בסרט, כבר נמתחה ביקורת על היותה של האישה השחורה הדמות הלא משכילה בחבורת הבנות, אבל נדמה שהבעיה המהותית היא שג'ונס אינה מנוצלת במידה מספקת.
בצד הגברי רואן (ניל קייסי) גיק חסר חיים (כמו המתנגדים לסרט, לפחות במחשבתם של היוצרים), מפזר ברחבי העיר מתקנים שיביאו לאירוע אפוקליפטי של איחוד בין ממדים. דמות הגבר השניה היא אנטיתזה פיזיולוגית: קווין, פקיד הקבלה החתיך ומרוקן המוח (כריס המסוורת'). שתי דמויות אלו יעברו מיזוג על טבעי במהלך הסרט. ניתן לדבר על מה שבאופן תיאורטי "מכסחות השדים" מנסה לעשות בהיפוכים וחיבורים אלו, ממש כפי שהם היו בסרט המקורי. אבל, שוב, הגרסא הנשית מרוסנת יתר על המידה בטיפול בממדים המיניים של מרכיבים אלו.
"מכסחות השדים" יקר הרבה יותר מקודמו. האפקטים משוכללים יותר, אבל הם אינם מסעירים מאלו של הסרט המקורי. רוחות מקיאות לכיוון הצופים בתלת ממד זה נחמד, אבל מה שבאמת חשוב הוא היכולת של השחקנים להגיב באופן מוצלח לנוכחותן של הרוחות, וכאן יש יתרון מובהק לשלישייה הגברית המקורית: ביל מארי, דן אקרויד והרולד ראמיס . יתכן שאולפני סוני הצליחו להחיות את הפרנצ'ייז עבור דור חדש, אבל נדמה כי הפרק הפותח רחוק מלממש את הפוטנציאל הגלום בו.
"מכסחות השדים" (ארצות הברית) - במאי: פול פייג. שחקנים ראשיים: קריסטן וויג, מליסה מקארת'י, קייט מקינון, לסלי ג'ונס, כריס המסוורת', ניל קייסי וצ'רלס דאנס. אורך הסרט: 116 דקות.
