מהצי ומהמארינס: החיילים של העם היהודי עלו לארץ
קומנדר ניל ברין עזב את הצי האמריקאי בטקס מרשים לאחר עשרים שנות שירות, וסטיבן ריץ' נפרד מהמארינס לאחר שניצל משלושה מטענים שהתפוצצו עליו - עם מזוזה שקיבל מסבו ומלווה אותו. בימים האחרונים הם סוגרים מעגל ומתאקלמים בישראל, המולדת החדשה-ישנה: "זה חלום שהתגשם, ופועם בלבו של כל יהודי במשך אלפיים שנה"
מה גורם לאדם לעזוב מאחור, ביום אחד, את בֵּיתו, עברו, חבריו ומשפחתו? מה גורם לו להתחיל מחדש? בעשרת הימים האחרונים עשו זאת 218 עולים חדשים, שהגיעו ארצה מצפון-אמריקה בטיסה מיוחדת של ארגון "נפש בנפש". בטיסה הזו ישבו סטיבן ריץ' (24), וכמה שורות מאחוריו - ניל ברין (42) עם רעייתו וארבעת ילדיהם. בניגוד לתופעת החיילים הבודדים – צעירים יהודים אמריקאים הבאים לשרת בצה"ל - השניים (שאינם מכירים זה את זה), עלו ארצה כשהם משאירים מאחור קריירה צבאית במארינס ובצי.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ריץ', שידיו מעוטרות בקעקועים רבים, שירת באפגניסטן בשתי תקופות שונות שעליהן אינו מרבה לדבר. הוא עמד בודד בשדה התעופה JFK כשרק תיק גב על כתפיו, ללא בני משפחה וחברים, מהם נפרד יום קודם לכן, כשעזב ללילה אחרון בניו-יורק.
קראו עוד בערוץ היהדות :
רגעים לפני העלייה למטוס נראה כי הוא נפרד בינו לבין עצמו מהמקום שבו גדל, שומר על שתיקה רגועה, עומד איתן ובטוח שהוא עושה את הצעד הנכון. ההתרגשות ניכרה על פניו רק כאשר נחת בארץ. מהמטוס ירד כשבידיו דגל ישראל גדול - ואז נראה החיוך הראשון והאמיתי על פניו.
מהכיס האחורי של מכנסיו בצבצה שרשרת דסקית צבאית ועליה תלויה מזוזה, שטומנת בחובה סיפור היסטורי משפחתי מרגש. המזוזה הייתה שייכת לסבו, שגם הוא נשא אותה עמו על תגו הצבאי. "ממש לפני שעזבתי את הבית לתקופה הראשונה באפגניסטן, אבי הביא לי את המזוזה של סבי", מספר ריץ'. "סבא החזיק את המזוזה איתו בזמן שלחם במלחמת העולם השנייה, וגם אני נשאתי אותה עמי בכל מסעותיי מחוץ לבית".
"המזוזה של סבא שמרה עלי באפגניסטן"
במהלך שהותו באפגניסטן התפוצצו על ריץ' שלושה מטענים. "באחת הפעמים שמתי לב לאחר הפיצוץ שהמזוזה התעקמה. אבא שלי מאמין שלא נפגעתי בגלל המזוזה ובגלל שסבא שלי שומר עליי".
את המזוזה לקח איתו גם כשנסע בפעם הראשונה לישראל לפני כשנה, במסגרת פרויקט "תגלית". "הגעתי חודשיים אחרי שהשתחררתי מהמארינס, והתאהבתי במקום כבר בימים הראשונים", הוא מספר. "מאוחר יותר, כשכבר חזרתי לארה"ב, חבר מישראל סיפר לי על מישהי שמגיעה מהמקום שבו אני גדלתי, ושעשתה עלייה בגיל 18 ואף שירתה בצבא. סיפרו לי הכל על תהליך העלייה, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
ריץ' מוסיף שחבריו ומשפחתו צפו את עלייתו ארצה עוד לפני שההחלטה התגבשה בלבו. "חברים אמרו לי שאני בטח אעבור לישראל, אבל לא האמנתי ולא ראיתי את זה מגיע. אחרי שחזרתי והחלטתי שאני רוצה לעשות את זה, אמרתי להם – צדקתם".
בישראל חיכו לו בני משפחה רבים, שאת רובם פגש לראשונה, עם עלייתו. בימים אלה הוא מתמקם בקיבוץ מעגן מיכאל, וכבר נרשם ללימודי פוליטיקה וממשל במרכז הבינתחומי הרצליה. עד אז הוא מתכנן ללמוד באולפן ולטייל בארץ כמה שיותר.
"זה היה מאוד קשה למשפחתי, אבל אבא שלי מאוד גאה בהחלטה הזו - והוא כבר מחכה לבוא ולבקר אותי כאן, בישראל. הוא בעצמו היה פה בטיול בשנות ה-70 ומאז לא חזר, אך הוא מתחרט על כך".
"אנחנו מסיימים את מה שהסבים שלנו התחילו"
ניל ברין (42) שירת בצי האמריקאי ובפנטגון במשך 20 שנה כקצין בדרגת קומנדר (סגן אלוף), ופיקד על ספינות שטח ומאות חיילים. עלייתו ארצה כשהוא מלווה ברעייתו וארבעת ילדיו מהווה, מבחינתו, סגירת מעגל. לאחר שחזר בתשובה, החליט לוותר על המשך הקריירה הצבאית המרשימה על מנת שילדיו יגדלו בארץ ישראל.
התפנית החלה אצלו לפני שש שנים, במהלך שירותו הצבאי לאורך חופי איראן. שם פגש את מי שעתידה היתה להפוך לאשתו, ושם החל להתקרב ליהדות. "ב-1900 הגיעו הסבים שלנו לארה"ב דרך אליס איילנד, כי אז לא הייתה אופציה לעשות עלייה", ברין מספר. "אם הייתה, הם היו פה כבר מזמן. כל מה שאנחנו עושים זה בעצם לסיים את מה שהם התחילו. אנחנו ממלאים את המשאלות של הסבים שלנו, ומאוד מתרגשים לעשות את זה".
ילדיהם הקטנים - התינוק יהודה, התאומים יהושע ושלמה והבת אריאל - נראו מרוגשים ושמחים. הם היו בישראל כמה פעמים בשנתיים האחרונות. "אנחנו מאמינים שזה המקום היחידי בשביל יהודי לחיות בו", אמר ברין בהתרגשות. "אנחנו מאמינים שהמשיח יגיע בקרוב מאוד, ואנחנו רוצים להיות שם לברך אותו".
במשך שלוש השנים הקרובות מתכנן ברין ללמוד בישיבת "אור שמח" בירושלים. "הייתי רוצה לפתוח מאפייה ולמכור את האוכל שלי. אם זה לא יסתדר, אני אעשה חסד ואבשל לנזקקים", אומרת אשתו, שהתקשתה לעצור את הדמעות ברגעים שלפני העלייה למטוס. "אני מאוד מתרגשת לעשות את הצעד הזה, אבל גם חושבת על ההורים שלי והמשפחה שלי שנשארת כאן".
"זה לא רק החלום שלי"
ההחלטה הרשמית לעלות ארצה נפלה במשפחת ברין לפני כשנתיים, באותן תקופות ארוכות של היעדרות שתבע שירותו הצבאי של ניל. "כשהתאומים היו בני 8 חודשים ואני הייתי בהריון עם אריאל, ניל ניאלץ לעזוב שוב", היא מספרת. "כשאריאל נולדה הוא ראה אותה לשעתיים בלבד, ואז היא צריך לחזור. למעשה, הוא לא ממש ראה אותה בכל השנה הראשונה לחייה. בשלב מסוים אבא שלי נהיה חולה וניל עדיין לא היה בבית, ולמעשה הייתי צריכה לדאוג גם לבית הוריי. עכשיו כשאנחנו מגיעים לארץ, אני מאמינה שכבר יהיה הרבה יותר טוב".
גם אימו של ניל תומכת בהחלטת המשפחה לעלות ארצה, ומספרת כי "ניל היה בהתלבטות האם לחתום לעוד סיבוב נוסף בצבא, או לפרוש. הוא למד עם רב והיה בישיבה, והחליט ש-20 שנה זה מספיק ושהוא פורש כדי לעלות לישראל. אני עצובה אבל בעיקר מאוד גאה שגידלתי בן שהולך אחרי האמת שלו והרוח שלו, ואני כבר מצפה לבוא ולבקר בישראל".
המצב הביטחוני בארץ לא מרתיע או אפילו מדאיג את משפחת ברין. "אני מרגיש שזה חלום שהתגשם", אומר ניל כשדמעות בעיניו, "וזה לא רק החלום שלי או של משפחתי. זה החלום שפועם בלבו של כל יהודי כבר במשך אלפיים שנה".
ארגון "נפש בנפש" שהוקם בשנת 2002 על ידי הרב יהושע פס, המנכ"ל, היה שותף בהבאתם ארצה של למעלה מ-45 אלף
עולים מצפון-אמריקה. בזכותו התגייסו לצה"ל כ-5,000 עולים, וכ-3,800 עולים התיישבו בפריפריות. הבמבצע שנערך בשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית לישראל והקרן הקיימת לישראל.
- הכותבת הייתה אורחת טיסת העולים של "נפש בנפש"
לפנייה לכתב/ת 
