כשהפכתי לנער המים של שאול לדני
רפאל נאה, שליח "ידיעות אחרונות" בשבע אולימפיאדות, ישתף אתכם בחוויות היסטוריות מאירוע הספורט הגדול בעולם. והפעם: כך הגעתי לסקר את תחרות ההליכה ל-50 ק"מ וגויסתי לצוות של ההלך הישראלי
אחת לארבע שנים המילה "אולימפיאדה"
מקפיצה אותי. אולימפיאדה היא לא עוד משחק או תחרות בינלאומית, זהו מפגש כלל עולמי של הטובים ביותר עם כל השאר.
היכנסו לעמוד המיוחד של ynet לאולימפיאדה
שבע אולימפיאדות סיקרתי במהלך הקריירה העיתונאית שלי: ממינכן 1972 ועד סידני 2000, למעט אולימפיאדת מוסקבה 1980 כמובן אותה ישראל החרימה יחד עם העולם המערבי. כל אחת מהן תיזכר עבורי כחגיגה גדולה.
אין עוד אירוע ספורט גדול כמו אולימפיאדה(צילום: רויטרס)
אני זוכר היטב את המדליות הראשונות של יעל ארד ואורן סמדג'ה בברצלונה 1992 והחגיגה הלאומית שהתלוותה אליהן. אפילו העיתונים הגדולים בעולם סיקרו את המאורע.
עבודה של עיתונאי במהלך האולימפיאדה ולמעשה עוד לפניה היא מטורפת ונעשית במשך כל שעות היממה. ב-3-4 לפנות בוקר חדר התקשורת עדיין הומה אדם, בין השאר בגלל הבדלי השעות במדינות אליהן נשלחים החומרים העיתונאיים.
ביד אחת הכתב מחזיק בטלפון ומדבר עם הבוס במערכת, ביד השנייה הוא עומל כבר על כתיבת סקופ, פרסום ראשון כפי שזה מכונה היום. כשהעיתונאי ייצא מחדר התקשורת השמש כבר תהיה על סף זריחה ומיותר יהיה ללכת לישון, הגיע לו יום חדש של עבודה.
תאמינו או לא, ב-1984 המכשיר הזה היה שיא הטכנולוגיה
לפני עשרות שנים תנאי העבודה היו שונים בתכלית. את החומרים לארץ היינו מעבירים בכתיבה בעברית באותיות לטיניות דרך סוכנויות הידיעות. ב-1984 לקראת היציאה לאולימפיאדת לוס אנג'לס, עברנו הדרכה על מכשיר הפקסימיליה, שיא הטכנולוגיה באותם ימים.
בימים הקרובים ובמהלך האולימפיאדה אעביר לכם מספר סיפורים אולימפיים מהעבר, חלקם עם זווית ישראלית, שיעבירו לכם את התחושה מאירוע הספורט הגדול בעולם לאורך ההיסטוריה.
"מזגתי לו מים וחסר לי שהייתי אומר לא"
אולימפיאדת מינכן 1972, תחרות ההליכה ל-50 ק"מ
מה לא יעשה עיתונאי צעיר באולימפיאדה הראשונה שהוא מסקר? ניסיתי לכסות כל דבר שביקשו ממני וגם אירועים שלא היו בתוכנית.
חסר גבולות. לדני(צילום: טל שחר)
ימים ספורים לפני רצח י"א חברי המשלחת הישראלית הנורא במינכן, נסעתי מלא גאווה לפגוש את שאול לדני (לימים פרופסור שאול לדני) בתחרות ההליכה ל-50 ק"מ. בימים רגילים הליכה היא לא ספורט פופולארי, באולימפיאדה הכל משתנה. למשקיף מהצד התחרות נראית כמעט כמו תחרות ריצה. זהו ספורט קשה מאוד שבו מי שמנתק את שתי הרגליים מהקרקע בו זמנית מסתלק באזהרה ולאחר מכן בפסילה מהמרוץ.
עליתי על טנדר הליווי הפתוח וחיכיתי להזנקה. אחרי קילומטרים ספורים בתחרות הפכתי הלכה למעשה לחבר בצוות המורחב של לדני שכלל את המאמנים עמיצור שפירא ועדנה מדליה, שבעה נערים ישראלים צעירים וכמה ישראלים שהגיעו לעודד. הוא הביא לי חפצים לשמירה, חילק לי הוראות וביקש ממני למזוג לו מים. חסר לי והייתי אומר לו לא.
ורק לא לנתק שתי רגליים מהקרקע בו זמנית. תחרות ההליכה(צילום: EPA)
במהלך ההכנות לאולימפיאדה, לדני צעד עשרות אלפי קילומטרים. אחרי הכישלון באולימפיאדת מכסיקו 1968, אולימפיאדת מינכן הייתה השיא עבורו. הוא נראה בהחלט בכושר וסיים במקום ה-19 מתוך 36 הלכים בזמן של 4:24.38.6 שעות. את הכניסה לאצטדיון האולימפי כש-80,000 צופים מקבלים אותו בתשואות רמות, כפי שקיבלו את כל אחד מ-36 ההלכים, הוא ככל הנראה כבר לא ישכח.
לדני חסר הגבולות לא הפסיק ללכת גם אחרי המרוץ וצעד למגוריו בכפר האולימפי מהאצטדיון. הבקשה הראשונה שלו הייתה לאכול בננה. רק אחרי שנשכב על מיטתו, הוא העלה חיוך והביע שביעות רצון מההישג שלו: "אני מרוצה מהמקום ה-19, הזמן שהשגתי טוב מאוד ומכובד. עם זאת בכושר שאני נמצא בו יכולתי להגיע למיקום טוב בהרבה, חבל שלא העניקו לי את תנאי ההכנות שביקשתי".
לדני אף הציג בסיום האולימפיאדה דעה יוצאת דופן לגבי נוכחות המשלחת הישראלית במקום אחרי טבח הי"א. "היינו צריכים להשאיר נציגות מצומצמת במינכן כדי לצעוד עם הדגל הישראלי בטקס הסיום", הוא אמר בראיון.
לפנייה לכתב/ת 
שאול לדני
צילום: טל שחר
מומלצים
