כאבים של אלופים: חשיבותה של הנפש בעת פציעות ספורט

פציעות ספורט הן חלק מחייו של כל ספורטאי: הן נגרמות בעיקר כתוצאה ממאמץ יתר או ביצוע תנועה לא נכונה, ובמקרים רבים עלולות להשבית מפעילות גופנית לאורך זמן רב.  אמנם אין כמעט ספורטאי שלא יחווה במהלך חייו פציעת ספורט או כאב מטריד, אבל התגובות של הספורטאים לפציעה, כמו גם דרכי ההתמודדות איתה, משתנות מאדם לאדם.

יש ספורטאים שרואים בפציעה קטסטרופה, והמשמעות שהם מייחסים לה היא סוף היכולת שלהם לעסוק בספורט ואילו ספורטאים אחרים, לעומתם, מקבלים את הפציעה כמו שהיא, משתקמים וחוזרים לפעילות. יש גם קבוצה שלישית, אליה שייכים הספורטאים שרואים בפציעה תירוץ מקובל לפרוש ומשתמשים בה כדי לסיים את הקריירה או הפעילות הספורטיבית שלהם בצורה מכובדת.

קראו עוד באותו נושא: 

טיפול קוגניטיבי התנהגותי בדיכאון: איך זה מתבצע?

מקורן של התגובות השונות באישיות של הספורטאי או, ליתר דיוק, בדפוס המחשבה שלו. לעתים, דפוס מחשבה של קטסטרופה ישפיע על חווית הכאב ועל רמת המוגבלות של הספורטאי אפילו יותר מהפציעה הפתולוגית עצמה.

ברור שכל ספורטאי פצוע יסבול מכאב בעת פציעה, אבל חווית הכאב היא סובייקטיבית. ההבדל המשמעותי בין ספורטאי אחד למשנהו מצוי בתפישת הכאב של כל אחד מהם. דפוס קטסטרופלי משמר ומזין את הכאב ומעורר חרדה ודיכאון, ואלה בתורם עלולים לחבל קשות ביכולת השיקום והחזרה לפעילות הספורטיבית.

ספורטאי שחושש מכאב ומפרש אותו כקטסטרופה, יפתח ציפייה לכאב בעת ביצוע, ציפייה שעלולה להכניס אותו למתח ודריכות שיגרמו להעצמת הכאב. כך למשל, ספורטאי א' שחש כאב בעת אימון יחווה אותו כביטוי לאימון מוצלח, בעוד שספורטאי ב' יפרש את אותו כאב בדיוק ככאב מסוכן שגורם נזק.

סמילנסקי חובשת את זאבי בזמן הקרב הגורלי, בייג'ינג 2008

ההתנהגות תהיה פועל יוצא של תפישת המצב, בהתאם לפרשנות האישית: הספורטאי שפירש את הכאב כאימון מוצלח ימשיך להתאמן, ואילו האחר, שפירש את הכאב כסכנה, יימנע מכל דבר שמביא אותו לפגישה עם הכאב.

לפגוש את הכאב: מערכת היחסים עם הפיזיותרפיסט

כחלק מתהליך הטיפול השיקומי בפציעות ספורט, המטופל צריך "לפגוש" את הכאב. מידת שיתוף הפעולה של המטופל עם הפיזיותרפיסט תלויה מאוד בתפישת הכאב של המטופל - התפישה הסובייקטיבית של הכאב תקבע אם הוא תוצר טבעי של טיפול בבעיה ושיקום, או בעיה שיש להימנע ממנה.

לא פעם, במקרים של פציעה, מתעורר הצורך להיעזר בפסיכולוגיית ספורט - ענף שהולך וצובר תאוצה בספורט המקצועני. אבל גם לפיזיותרפיסט, שבמקרים של פגיעות אורתופדיות נמצא בצמידות גבוהה לספורטאי, יש תפקיד חשוב באבחון המצב הרגשי ובתמיכה הרגשית שמתלווה אליו.

על כן, אני ממליצה לפיזיותרפיסטים להעשיר את עצמם בקורסים מעולם הפסיכולוגיה, כדי שיוכלו לתת מענה מקצועי יותר, שאינו מבוסס על אינטואיציה בלבד. לצד הטיפול הפיזי, טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) מתמקד בפרשנות שאדם נותן לכאב ועשוי לשפר את ההתמודדות עם הכאב, להפחית את העוצמות שלו, לשפר את מצב הרוח ולהוביל לחזרה מהירה יותר לפעילות.

החוויה האולימפית שלי

פציעה שמתרחשת בזמן קריטי - רגע לפני מרתון, טריאתלון, אליפות אירופה או אולימפיאדה, מעצימה את התחושות ואת ההתמודדות עם הכאב. במצבים כאלה, כששנים של התכוננות עלולות לרדת לטמיון, דפוס המחשבה של הספורטאי קריטי אף יותר בהתמודדות עם הכאב בדרך להחלמה, ובניסיון לעמוד במשימת הספורט שהציב לעצמו.

טיפול באריק זאבי בבייג'ינג, רגע לפני הקרב

אני רוצה לספר על החוויה האולימפית שלי מבייג'ינג 2008 עם הג'ודוקא אריק זאבי. הייתה שם טלטלה רגשית שחווה ספורטאי בעת פציעה והכנה למשימת המשימות - אולימפיאדה.

החוויה האישית הזאת היא דוגמה להתמודדות עם פציעה וכאב של ספורטאי מופלא, את התפישה שלו שהובילה אותו להתחרות למרות הפציעה והכאב, ואת הצורך של הפיזיותרפיסט להיות מיומן גם בתורת הנפש. זו החוויה שהובילה אותי ללמוד CBT לאחר שכבר עסקתי בפיזיותרפיה 10 שנים.

באולימפיאדת אתונה 2004 זכה הג'ודוקא אריק זאבי במדליית ארד בלתי נשכחת. אחריה הוא לקח חופשה קצרה, אבל מיד חזר להתאמן וסימן את המטרה הבאה: בייג'ינג 2008. ליוויתי אותו כפיזיותרפיסטית בדרך להגשמת החלום, וזה לא היה מסע קל. זאבי נפצע ונותח בכתף ב-2005, ושנתיים מאוחר יותר, רגע אחרי שזכה במדליית ארד באליפות אירופה, הוא פרק גם את המרפק.

השיקום אחרי פציעה של ספורטאי הוא תמיד אתגר - הפיזיותרפיסט נדרש לשקם אותו במהירות האפשרית, כי אין זמן וחייבים לחזור להתאמן. אלא שהפעם הטיימינג היה גרוע במיוחד, כי אריק היה חייב להצליח בתחרויות הקריטריון שמהוות את כרטיס הכניסה למשחקים האולימפיים.

בתחרות הראשונה, אליה הגיע כשהוא עדיין חלש, הוא הפסיד. בתחרות הבאה ביקש ממני אריק ללוות אותו עד לזירת הקרבות בפריז. 

הלחץ היה גבוה: הכתף והמרפק של זאבי אחרי הפציעות היו חלשים, ונדרשו לעמוד בעומס של 100 קילו של ספורטאי יריב שמתנגד בכל כוחו להפלה. זה לא פשוט. באימונים, נבחרו עבורו יריבים קלים – אבל בפריז זה כבר היה הדבר האמיתי. בנוסף לפציעות האורתופדיות המחלימות, ידעתי כי בג'ודו, לספורטאי מותר לדמם פעמיים לפני שפוסלים אותו, ושאם אצטרך במהלך הקרב לחבוש את זאבי בפעם השלישית, הלכו ארבע שנים של הכנות והתקווה האולימפית יורדת לטמיון.

רגע השיא של אריק: 10,000 צופים ואסור לפשל

הגענו לזירה, חבשתי את המרפק המחלים, גם את המרפק השני כדי להטעות את היריב, ועמדתי דרוכה בצד. עשרת אלפים צופים, מתח גדול, ואני רק מרוכזת בתנועות של אריק. בקרב הראשון הוא דימם והשופט קרא לי. כמה דקות מאוחר יותר הוא דימם פעם נוספת ושוב חבשתי אותו.

הסתכלתי על זאבי בעיניים וידעתי מה עובר עליו: עברנו שעות ארוכות ביחד, ימים קשים בהם שיקמנו לו כתף ומרפק, ועכשיו זה רגע השיא ואסור לפשל. חבשתי אותו, ראיתי שהמסך הענק מתמקד בקלואז אפ על הדימום והחבישה וקיוויתי לטוב.

זה הצליח. אריק ניצח ואף זכה בארד. שבועיים לאחר מכן הוא זכה בפראג בזהב ובכרטיס לאולימפיאדת בייג'ינג. בדרך הייתה לו עוד פריצת דיסק, אבל מזה כבר פחות התרגשנו.

ממתינים בחדר האימונים, לפני הקרב. המתח ניכר על הפנים ועל הגוף

הרגעים ההם עם אריק הזכירו לי שוב עד כמה מורכבת העבודה שלי כפיזיותרפיסטית. בהיבט הפיזי, אני אחראית להכשיר את גופו של הספורטאי - להעניק לו טיפול בשגרה ובזמן פציעות, לתת אבחון ועזרה ראשונה בזמן תחרות ואף לבנות תוכניות חיזוק והגמשה בשיתוף עם צוות המאמנים.

בנוסף, קיים גם היבט נפשי, והוא משמעותי ומאתגר לא פחות. הפיזיותרפיסט הוא אמנם חלק מצוות האימון: מקורב למאמן, יודע בעל פה את המטרות ושותף לקביעת היעדים – אבל הוא גם מקורב מאוד לספורטאי.

אני מבלה איתם שעות רבות, בטח לקראת האולימפיאדה, ופוגשת אותם ברגעים של שמחה ועצב, מתח בריא ומשתק, ייאוש ותקווה וגם לא מעט חרדה שמצריכה ממני לגלות יכולת התמודדות עם הפן הרגשי.

ד"ר אריה זלינגר, המאמן הלאומי בכדורעף, אמר פעם שלפיזיותרפיסט יש תפקיד לא פחות חשוב משל עוזר מאמן וביכולתו להדליק שרפות ולכבותן. כשעמדתי שם עם אריק זאבי הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר: הקשר האישי שבנינו, היכולת של אריק לסמוך על הגוף הפצוע שעדיין לא החלים, לאתגר את הגוף ללא פחד, כל אלה תרמו לדעתי לתחושת הביטחון שלו ועודדו אותו לצלוח את הקרב ולצאת כמנצח.

שגיא מוקי: תחושות מורכבות בדרך להגשמת החלום

עכשיו, כשמשחקי ריו 2016 כבר כאן ולאחר שהוא העפיל לחצי הגמר, אני בטוחה שהצוות הרפואי סביב הג'ודוקא שגיא מוקי מתמודד עם אותה תחושה מורכבת. מוקי הוא אלוף אירופה לשנת 2015, מתחרה במשקל 73 ק"ג, מדורג רביעי בעולם ומועמד למדליה – אבל סובל כבר שלושה שבועות מבלט דיסק עם הקרנה לרגל. פציעה טורדנית וקשה שמגיעה בתזמון נוראי.

כל מטופל שאינו ספורטאי על היה לוקח במצב כזה הפסקה: נח, עובר טיפולים, נעזר בתרופות ומחכה לסוף ההתקף. אבל לא ספורטאים אולימפיים. מוקי מתאמן מגיל 4, ההכנה שלו לאולימפיאדה הזאת התחילה כבר בטקס הסיום של האולימפיאדה הקודמת, ויש איתו שם בריו צוות מקצועי שמלווה אותו בדרך להגשמת החלום. הוא פשוט לא יכול להרשות לעצמו לנוח.

המשלחת הישראלית לאולימפיאדה מגיעה לריו עם רבע טון ציוד, כולל קליניקה לתפארת עם כל המכשור שקיים במכוני הפיזיותרפיה, ואני בטוחה שהם מנסים ברגעים אלה לעשות הכל במישור הפיזי כדי לעזור למוקי . אבל כאמור, אם יש משהו שלמדתי בחוויה האולימפית הנדירה שלי, הוא שהעבודה המנטלית לא פחות חשובה: הספורטאי חייב להישאר בפוקוס, להאמין שאפשר, להיות קשוב לגוף ולצוות. באופן אבסורדי, לפעמים פציעה דווקא עוזרת להוציא מהגוף את המרב.

מייקל ג'ורדן נתן את משחק חייו עם חום גבוה, מאחלת למוקי חוסן פיזי ונפשי והצלחה גדולה גם בשלבים הבאים, וכמוהו יתר הספורטאים במשלחת הישראלית. לגבי הצוותים הרפואיים? בואו נקווה שהם יישארו מובטלים.

הכותבת הייתה פיזיותרפיסטית המשלחת הישראלית לאולימפיאדת בייג'ינג 2008

צפו: אריק זאבי בראיון על החיים שאחרי ההפסד