מי את, מריאן: המוזות של הרוקרים הגדולים
לא מאחורי כל רוקר עומדת אישה, אבל כשהן שם לתת השראה - קלאסיקות נולדות. חזרנו אל מלצרית מועדון החשפנות שהציתה את דמיונו של דילן, אל בת הזוג ששיגעה את ג'ורג' האריסון ואריק קלפטון וגם אל המוזה האלמותית של לאונרד כהן, שנפרדה החודש מן העולם לצלילי שירו. להתראות, מריאן
בסדרת הטלוויזיה החדשה למדי "רואדיז", מתחקה העלילה אחרי סיבוב הופעות של להקת רוק פיקטיבית, ומנסה להציג את אחורי הקלעים של עולם הרוקנ'רול - על כל קלישאותיו. אחת המרכזית שבהן היא קלישאת ה-מוזה. האישה, האהובה, שהפכה למקור השראה לכתיבת שיר מיתולוגי.
בסדרה קוראים לה ג'אנין, וסולן הלהקה מסרב כבר שנים לבצע בהופעות את השיר עליה, בגלל המטען הרגשי שמאחוריו. הכל מתחיל להשתבש ברגע בו הוא משתכנע להחזיר את השיר לפלייליסט. העניינים הולכים ויוצאים משליטה, עד לשיא (או השפל) האולטימטיבי - הרגע בו ג'אנין האמיתית מגיעה לאחת ההופעות. "אני בן אדם אמיתי, לא מוזה מזוינת!", היא מטיחה בזמר בפגישתם, "אתה ניתקת איתי קשר והתעלמת ממני, אבל המשכת לדבר עליי כאילו הייתי אהבת חייך".
גם מחוץ למסך, היסטוריית הרוקנ'רול רצופה באינספור רגעים כאלה - בעיקר כי הסיכוי של בחורה שהפכה למוזה של רוקר לשרוד כאהובתו הנצחית, שקול לסיכוי של "רואדיז" לזכות בעונה שנייה. בקיצור, קלוש. החודש קיבלנו תזכורת לעניין הזה, עם מותה של מריאן אילן הנורווגית, המוזה הידועה של לאונרד כהן, שכתב עליה שירים רבים ובראשם כמובן "So Long Marianne".
עוד תווי שי במדור המוזיקה של ynet:
הנוער לאן: על מה באמת שרים כוכבי הפופ
מצאנו את הנוסחה המנצחת לפופ ישראלי
הצ'ילי פפרס המציאו את עצמם מחדש
השניים הכירו בשנות ה-60 באי היווני הידרה, שבו מריאן גידלה את בנה הקטן, והפכו לנאהבים. הם נעו על ציר מונטריאול, ניו יורק והידרה למשך כמה שנים, עד שכהן עבר למוזה הבאה. ועדיין, מתברר שבניגוד לסיפורי "רואדיז" העגומים, הקשר ביניהם נותר יפה. לפחות בסופו. מריאן עזבה את העולם לצלילי "Bird on a Wire" של כהן, שמצידו נפרד ממנה בפוסט מרגש בפייסבוק.
יסוד כמעט מטאפיזי. סוזן של כהן
מוזה מיתולוגית אחרת של כהן הייתה כמובן סוזן, שהפכה גם היא לשיר - מסוג השירים שמציגים את דמות האישה באור כה מסתורי, מורכב ומעריץ, עד שהם מאפשרים לך להבין מדוע נשים היו מוכנות להשליך את עצמן בפניו, ולו תמורת הסיכוי להפוך לשורה אחת מתוך שיר של לאונרד כהן.
סוזן של השיר היא יסוד כמעט מטאפיזי, שמעביר את המשורר חוויה רוחנית המאפשרת לו להשתחרר. לצאת מעצמו. "אתה יודע שהיא חצי משוגעת, אבל בגלל זה אתה רוצה להיות שם". כהן סלל את הדרך לדור שלם של נשים נוירוטיות שהפכו למושא תשוקה. סוזן האמיתית הייתה סוזן ורדל, היפית קנדית - לפחות באמצע שנות ה-60, אז נכתב השיר. טיב היחסים בין כהן ובין המוזה שלו נותר תמיד מעומעם. היא עצמה טענה שמעולם לא קיימה יחסי מין עם כהן. הוא, מצידו, בחר בסוזן אחרת (אלרוד), שהפכה לאם שני ילדיו, אדם ולורקה.
מסתורין סביב היחסים בין הכותב ובין מוזתו הוא דלק מצוין בדרך למיתולוגיה, ואם אפשר להוסיף איזו שערורייה רווית סלבס על הדרך - זה בכלל נהדר. זה מה שהפך את פטי בויד אולי למוזה הגדולה ביותר של עולם הרוקנ'רול. דוגמנית שנישאה לחיפושית ג'ורג' האריסון, והפכה למושא תשוקתו הבלתי ממומש של חברו הטוב, אריק קלפטון.
האובססיה של קלפטון לבויד הביאה אותו לייצר את אחד מהאלבומים המדהימים ביותר שלו, תחת הכינוי דרק והדומינו'ז, "Layla and Other Assorted Love Songs". כמעט כל שיר באלבום נכתב בהשראת בויד. מ"Bell Bottom Blues", המספר על מכנסי ג'ינס שקנה לה, ועד כמובן "Layla", שנכתב בהשראת אגדה פרסית בשם "לילה והמג'נון", העוסקת בגבר שאהובתו נישאה בעל כורחה למישהו אחר, דבר שגרם לו להשתגע.
וקלפטון אכן השתגע ושקע במערבולת של אלכוהול וסמים קשים. הוא התוודה באוזני האריסון על אהבתו לבויד, מה שלא מנע מהם להישאר חברים טובים. ולבסוף, ב-1979, בויד עזבה את האריסון (בטענה שבגד בה) והפכה לגברת קלפטון. ערב אחד, בעודו מחכה לה שתסיים להתארגן למסיבה, הוא כתב עליה שיר. אולי שמעתם עליו, קוראים לו "Wonderful Tonight". בדיוק. ב-1989 השניים התגרשו, אבל למי אכפת. המיתולוגיה תישאר לתמיד.
מוזה גדולה אחרת היא אנג'י של הרולינג סטונז, אחד מלהיטי העל של הלהקה שנכתב ב-1973 בידי קית' ריצ'רדס ומיק ג'אגר. במקרה הזה רווחת טעות היסטורית, שעל פיה השיר נכתב על אשתו דאז של דיוויד בואי, אנג'לה. כן, אותה אנג'לה שטענה פעם שתפסה את בואי וג'אגר יחד במיטה. זו הייתה מסקנה נוחה, בגלל הדימיון בשם (ובגלל עסיסיות הדמויות). אבל ריצ'רדס - שכתב את מרבית המילים בשיר - סיפר שיצר אותו כשהיה במכון גמילה מסמים, ופשוט המציא את השם אנג'י (ובהמשך קרא כך לבתו). ג'אגר, שגם היה שותף בכתיבה, הוסיף שבעת יצירת השיר הוא עדיין לא פגש כלל את אנג'לה בואי.
גם בוב דילן היה אספן נלהב של מוזות. אחת הידועות שבהן הייתה שרה לאונדס, שהפכה כמובן ל"Sara" משירו האלמותי. הוא הכיר אותה כשהייתה מלצרית במועדון פלייבוי בניו יורק, בזמן שדילן היה בן זוגה של ג'ואן באאז. דילן התאהב, אבל לא רצה לוותר על באאז, ולכן החל לנהל חיים כפולים עם השתיים בשתי דירות שונות.
"Sara". בחירתו של בוב דילן
בסופו של דבר, בחר בלאונדס והתחתן איתה ב-1965. הנישואים שלהם כללו אינספור משברים, בעיקר בגלל מנהגו של דילן לחפש מוזות חדשות, אבל, כאמור, הולידו את השיר "Sara", שדילן התעקש להקליט באולפן למול שרה האמיתית. שנתיים אחר כך הם התגרשו, במאבק משמורת מכוער במיוחד על הילדים. השיר, כרגיל, נשאר לתמיד.
גם לחברי הביטלס היו לא מעט מוזות, כמובן. אחת מהן אפילו פירקה את הלהקה (לכאורה, לכאורה). יוקו אונו שימשה כהשראה המפורשת ללא מעט שירים של ג'ון לנון (כמו "Woman"), שבעברו נהג לכתוב שירים בהשראת מוזות מזדמנות ואלמוניות מאוד שאיתן בילה מחוץ לנישואין, כמו "Norwegian Wood" המופלא של הביטלס. פול מקרטני מצידו הקדיש אינספור שירים ללינדה שלו, אבל את שיר האהבה האולטימטיבי שלו - מישל - כתב בכלל על דמות צרפתית פיקטיבית, מתוך רצון לכתוב שיר שמתכתב עם צרפתית. כמה מאכזב.
המוזה משפילד. דברה של ג'ארוויס קוקר
ואם פתחנו במוזה שהלכה לעולמה לא מזמן, נקנח באחת נוספת - והפעם מדובר במוזת בריטפופ. דברה בון, שנפטרה בשנה שעברה ממחלת הסרטן, הייתה חברת ילדות של ג'רוויס קוקר, הסולן של פאלפ, בשפילד האנגלית. עליה נכתב אחת הלהיטים הכי גדולים של הלהקה, "Disco 2000", הכולל את השורה האלמותית , "השם שלך הוא דברה. הוא מעולם לא התאים לך".
"נולדתי בשפילד", כתבה פעם בון, "עליתי לתהילה בזכות העובדה שגדלתי ושכבתי עם ג'רוויס קוקר. טוב, מישהו היה צריך לעשות את זה, אבל מעולם לא נפגשנו בסוף במזרקה שבמורד הדרך" - ציטוט מתוך הקטע בשיר, שבו קוקר מייחל לאיחוד מאוחר של השניים. אז האהבה מסתיימת. לפעמים גם החיים. אבל השירים לא הולכים לשום מקום.
