על מוות יזום במחלקות קשות

"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" - אין האדם העומד מבחוץ מסוגל להבין את עומק התהום, הכאב, הייאוש, הסחרור והנוראיות של מחלה סופנית, המתדרדרת אט אט, והופכת את החולה לשבוי בתוך עצמו. עובדה זו מחייבת: צריך להיזהר מכל אמירה חדה ופוגענית, מכל קוצניות ושיפוט אכזרי.

לא זו בלבד, אלא שאף במקורותינו הקדומים מצאנו מצבי קיצון של נטילת נפש האדם בכפו: במעשה שאול בהר הגלבוע; פחד מפני חוסר יכולת לעמוד בניסיון אמוני. אמנם, לרוב אין מדובר בניסיון להימנע מחוויית החיים הנוראה, כי אם מנטישת א-לוהים, אולם עצם המציאות הזו מלמדת דבר מה על המצבים שבהם אדם חש שטוב מותו מחייו. למעלה מכך, אין היהדות דת המחבבת את הייסורים. "לא הן ולא שכרן" (ברכות ה ע"ב). להפך, טוב לו לאדם כי לא יגיע למצב שבו הייסורים מכריעים אותו, וההלכה אף מתירה לעשות דברים הרבה כדי להימנע מכאבים ומייסורים. כאמור אפוא, צריך להיזהר מאוד-מאוד מלהכאיב עוד יותר למי שכבר כואב, ומלדון אותו לכף חובה על בחירתו.

ברם, לא את החולה אנחנו צריכים לדון כי אם את עצמנו, ואת החובה שלנו להימנע מהפיכת הדרך הזו לדרך המוערצת במצב שהחיים הופכים לנסבלים בקשיים מרובים. אנחנו חייבים לאמץ עמדה חד-משמעית כי אל לו לאדם ליטול את חייו בידו, גם במצבים הקרובים לייאוש. את העמדה הזו אנחנו צריכים לאמץ מכמה וכמה סיבות. המקבל על עצמו את העולם הדתי ואת צווי הקדוש ברוך הוא יודע כי הדבר אסור על פי התורה. התורה אסרה על האדם ליטול את נפשו בכפו. עמדה זו היא חד-משמעית, וראו את דברי הרמב"ם: "...וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים" (הלכות רוצח ב, ב).

אולם, גם כאשר אין מדובר בעמדה דתית, אלא בעמדה הומנית, ומחויבות לערכים אתיים, צריך לשאוב את ההתנגדות להפיכת מעשה זה למודל מוערץ גם מסיבות אלה. בראשן, ההתייחסות ההומנית העקרונית להצלת נפשות - "כאילו קיים עולם מלא", שגוררת בעקבותיה את היחס המיוחד לחיים, ואת הדבקות בהם. יש סתירה בין ההתייחסות לחיים כערך ובין מבט חיובי על נטילתם, ואי-אפשר לראות את החיים כערך עליון (אם כי לא העליון ביותר) ובד בבד לאמץ גישה הרואה חיוב בנטילתם.

לא זו בלבד, צלם א-לוהים שבאדם אינו נוטש אותו, גם לא בשעותיו הקשות ביותר. זהו חלק בלתי נפרד מהיחס המיוחד לאדם. מבט חיובי על נטילתם בשעה קשה פוגע במבט על האדם כאדם מצד עצמו, והוא מבוא למדידת האדם לפי קריטריונים חיצוניים, מעבר לקיום לעצמו. זוהי סכנה עצומה להומניות האנושית. גם הרצון שלנו שלא להיות נזקקים ונסמכים על צאצאינו הוא חיובי ביסודו, אולם הפיכת עיקרון זה למצדיק את נטילת החיים הוא טעות. בין שאר חוויות החיים, וכחלק יסודי מהם, אין לנו אלא ללמוד את החיים בצלם של ייסורים וכאבים, ובמצב שבו אנו נזקקים.

ובעיקר, מבט חיובי ציבורי על מעשה זה מחליש את החולים הנאבקים על חייהם. הם מקבלים מסר נסתר שהגבורה האמיתית היא הוויתור, והדבר מהווה למעשה דחיפה לכניעה. כל האדרה של סיפור כזה הופכת את הדבקות בחיים לחולשה, ואנו מוצאים את עצמנו מעודדים את המעשים האלה.

לפיכך, בד בבד עם הזהירות מפגיעה במי שחייו הפכו לנסבלים בקושי רב, וחיבוק ואימוץ החולים הסובלים, מוטל עלינו כחברה (ואמצעי התקשורת בתוכה) לא להפוך את העושים זאת לגיבורי תרבות ולבוחרים בדרך הנכונה, כי אם להמשיך ולטפח את ערך החיים ואת הדבקות בהם, עד נשימתו האחרונה של האדם.

הרב יובל שרלו ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר