התאונה ששינתה את חייו של מנכ"ל קפה קפה
נעם צימרמן עבר דרך ארוכה מהיום בו נפצע בראשו כשעבד על משאית אשפה ועבר שיקום ארוך בבית לוינשטיין, ועד שהגיע לתפקיד מנכ"ל קבוצת קפה קפה. בדרך הוא החליט שלמרות הברזלים במרפקים, הוא שם לעצמו יעדים ומשיג אותם. ואיך הוא מצליח למכור לנו קפה, בלי שיש לו חוש טעם וריח?
כשנעם צימרמן (40), היום מנכ"ל קבוצת "קפה קפה", היה בן 18, הוא התגורר ברחובות, למד במסגרת אקסטרנית, ועבד בערבים כשליח פיצה. יום אחד, הוא נזכר, נכנס אדם לחנות בה עבד, ושאל אם מכירים מישהו שמוכן לעבוד בבקרים בפינוי אשפה. לרגע לא חשב, הוא מספר, ואמר שהוא מוכן. "הבנתי שהעבודה יכולה להסתדר עם הלימודים שלי, וידעתי שמרוויחים בזה הרבה כסף. למחרת התייצבתי והתחלתי בעבודה".
כתבות נוספות במדור שיחת מנהלים
"בראיון עבודה אצלי אסור לדבר נגד ישראל"
מנכ"ל מלאנוקס: "מי שנמשך לכסף - זו בעיה שלו"
מהוראת ערבית לניהול קרן בשווי 200 מיליון ד'
את היום הראשון שלו כמפנה זבל, לא ישכח צימרמן לעולם. "המשאית פינתה אשפה בגן יבנה. אני זוכר שאשה אחת ניגשה אליי ואמרה, שכל הכבוד לי, שאני לא מתבייש לפנות אשפה. ואז המשאית, שעברה ליד בית בשיפוץ, קפצה וקפצה, עד שבאחת הקפיצות, עפתי אחורה. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי ביחידה לטיפול נמרץ".
צימרמן נפצע קשה בראשו, ובין היתר סדק את הגולגולת. הוא שכב חסר הכרה בטיפול נמרץ, ומבית החולים הועבר לתקופת שיקום ארוכה בבית לוינשטיין.
"תקופה לא קצרה שכבתי וריחמתי על עצמי. הרגשתי קורבן של החיים, קורבן של החלומות הגדולים שהיו לי. יום אחד קמתי ואמרתי לעצמי שזהו, זה נגמר. החלטתי שאני לא ממשיך עם ההתקרבנות, אלא מפוצץ את כל המסגרות. מאז ועד היום, למרות הקשיים, אני עובד, מתעקש, נלחם, לא מוותר. אני שם לעצמי מטרות ויעדים, וכלום לא יעצור בעדי להשיג אותם. יש לי ברזלים במרפקים, ואני דוחף את עצמי לכל מטרה בכל תחום בחיי", הוא צוחק.
"לפני כשנה, תוצאות בדיקות דם שעשיתי, לא היו טובות. הייתי חייב לרדת במשקל. לא עשיתי דיאטת כסאח, אלא סיגלתי לעצמי אורח חיים בריא, וירדתי בשנה כמעט 20 ק"ג. לא היה קל, אבל הגעתי ליעד. אני גם אומר לאנשים שסביבי: רוצים להשיג משהו? תילחמו, תשקיעו, אל תוותרו לעצמכם בכלום".
צימרמן, נשוי ואב לשתי בנות ותינוק בן 9 חודשים, מתגורר ברחובות, והוא מנכ"ל הקבוצה בשנתיים וחצי האחרונות. את דרכו בקבוצה החל כזכיין, המשיך בתפקידים שונים בשדרה הניהולית, עד שהתמנה למנכ"ל. נכון להיום יש לקפה קפה כ-220 סניפים ברחבי הארץ, כ-90 עובדי מטה, וכ-6,000 עובדים בקבוצה, שכוללת מלבד קפה קפה את הרשתות לחם ארז, פרש קיטשן, לחם בשר, ועוד.
סדר יום
6.00: מתעורר, שותה אספרסו כפול עם כוס מים קרים וטבליית כורכום.
06:15: עובר על מחזורי הסניפים של הקבוצה ועל הלו"ז.
06:30: עובר על חדשות היום.
06:45: הבית מתעורר, מארגן את הילדים.
07:30: לוקח את הבנות למסגרות הלימודיות, משם לעבודה.
08:00-09:00 : סבב טלפונים עם אנשי הצוות.
09:00-19:00: פגישות במשרד.
19:00: חוזר הביתה. ארוחת ערב עם המשפחה ומשכיב את הילדים.
יום אחד בשבוע אני יוצא מוקדם יותר מהעבודה, כדי להיות עם הבנות. אחת לשבוע עורך יום שטח בסניפי הקבוצה מ-8:00-21:00.
מתי הבנת שאתה במסלול להצלחה?
אין פה שאלה של הבנה. סבתא שלי ניצולת שואה, אמא שלי אשת חינוך ומנהלת בית ספר, גדלתי בבית של מטרות וערכים והתמדה. עד לתאונה הספקתי לחלק כריכים, הייתי יחצ"ן, עבדתי כשליח פיצה, והספקתי גם להיות עם רגל אחת בעולם הבא. יש שחושבים שהצלחתי בגדול, כי אני מנכ"ל, אבל אני לא מסתכל על זה כך. אני לא נח לרגע, אלא ממשיך לעבוד ולסמן עוד ועוד מטרות".
מה ההישג הכי גדול שלך?
ברמה האישית: המשפחה שלי. ברמה המקצועית: העובדה שאני קם בכל בוקר למה שאני אוהב לעשות.
כישלון בדרך? משהו שאתה מתחרט עליו?
מאז שהייתי ילד חלמתי להיות טייס. התאונה "דפקה" לי את התוכניות. מבחינתי זה פספוס גדול, אבל אני לא מוותר על זה. יגיע רגע שאלמד לטוס ואהיה טייס. אני גם מתחרט שעזבתי את החוויה הראשונה שלי בענף בתי הקפה. פתחתי בית קפה קטן, "אידה וסוזן", ומצטער שהמקום לא המשיך לעבוד איתי במתכונת כלשהי מאחורי הקלעים, כי היה לי ערך ריגשי למקום".
מודל לחיקוי?
"סבתא שלי, אידה שוויצר, ששרדה שני מחנות ריכוז, עלתה לארץ והקימה משפחה למופת. עד היום יש לנו את החולצה שלה מהגטו, אמא שלי לוקחת אותה בכל יום השואה להרצאות. לפני 5 שנים, ליום ההולדת ה-35 שלי קיבלתי את הטבעת, שסבא שלי, משה שוויצר, ענד על אצבעו. לעולם לא אוריד את הטבעת הזאת. מסבתא שלי למדתי שאין דבר העומד בפני הרצון".
מה אתה מחפש בעובד שמגיע אליך לראיון?
"שחקן נשמה, חיוך ורעב להצלחה".
מה אסור ומה צריך, לדעתך, להגיד לך בראיון עבודה?
"אני לא אוהב שמלכלכים על מקום עבודה או מנהל קודם. אני ממליץ להיות אמיתי, תהיה מי שאתה".
מה יכולה להיות עילה לפיטורים של עובד?
"חוסר אמינות".
איך אתה מפטר עובד?
"הרבה מים זורמים בנהר לפני שמפטרים עובד. אנחנו תמיד דואגים לשקיפות מול העובדים, ונותנים חלון הזדמנויות לכל אחד. רק במידה ואין ברירה, בצער רב מפטרים".
מה תדאג שהעובדים שלך ידעו עליך?
"הדלת אצלי תמיד פתוחה, גם פיזית וגם מנטאלית".
מה לעולם לא תרצה שהעובדים ידעו עליך?
"מכיוון שיש שקיפות מלאה, אין דבר כזה".
איך אתה מתייחס לחופשת לידה/מילואים של עובד?
"מילואים זה חלק מהמדינה, ולגבי חופשת לידה - סמנכ"לית השיווק שלי תוכל להשיב על זה. הכרחתי אותה לקחת חופשה לידה מלאה".
איך אתה מעלה מוטיבציה של עובדים בכלל ובימים קשים בפרט?
"חשובה לי האווירה בקבוצה. לכן אני מקפיד על שיחות אישיות, ועל ימי גיבוש וכיף לכל הדרגים והתפקידים".
יש תחרות לא פשוטה בענף הקפה, כמו כניסת קופיקס לשוק ורשתות מתחרות. אתה חושש ממנה?
"יש כמה מסלולים בשוק הקפה. יש רשתות שמוכרות קפה, אתה מגיע, לוקח קפה וקוראסון והולך. אין לי תחרות איתן. אבל כשזה מגיע לחווית אירוח, לפה נכנס שירות לקוחות ומלצרים, זה סופר חיובי. תחרות גורמת לנו לשאוף ליותר גבוה. אם חברות ידעו לשפר בעקבות התחרות, הן יצמחו יותר. מי שחורט על דגלו מצוינות ושירות לקוחות טוב ואוירה טובה, יכול לנצח".
מה המשמעות של כסף עבורך?
"אמצעי. לצערי ולשמחתי, התאונה שינתה את המבט שלי על העולם. כיף שיש כסף לקנות דברים, לאכול במקומות שבא לך, לגלות מקומות בעולם, אבל כסף אינו מטרה בחיי".
מה אתה חושב על הכלכלה הישראלית?
"כמו בכל דבר בחיים, תמיד יש מקום לשיפור. בסך הכל יש לנו כלכלה איתנה, למרות המשברים מסביב, למשל בתחומי ביטחון או נדל"ן. כולי ציפייה ותקווה ששנת 2017 תהיה טובה יותר מהשנה הנוכחית".
תפתיע אותנו במשהו אישי שלא יודעים עליך.
"התאונה הפכה אותי לתתרן, איבדתי את חוש הריח והטעם. זה לא פשוט למי שהיה מכור למרק עם 'לוקשים', אבל החושים האחרים מפצים. הרגישות שלי לאוכל מפותחת יותר משל מי שיש לו חוש טעם, אני יודע בדיוק מה אני אוכל. אני יכול, למשל, להבדיל בין קולה רגילה לדיאט קולה באמצעות רמת הגזים וצמיגות המשקה. כך גם לגבי קפה, שעבורי, הוא כמו וויסקי. אני מרגיש איך הוא יורד בגרון, ולפי זה יכול לדעת אם הוא טוב או לא".
לפנייה לכתב/ת 
