"בן חור": אל תגעו לנו בקלאסיקה
למה אנחנו צריכים עיבוד נוסף לקלאסיקה ההוליוודית "בן חור" מ-1959? אולי בגלל שלאולפנים האמריקנים נגמרו הרעיונות, או שבגלל שהקהל הנוצרי בשל לחוויה המקראית-קולנועית הזאת. כך או כך, הגרסה החדשה בהשתתפות איילת זורר רעשנית, ולמרות השינויים בעלילה - לא משכנעת
ספרו הקלאסי של לו וואלס "בן חור: סיפורו של המשיח" (1880) יכול להיות מוגדר כאפוס הדתי הגדול של ספרות המאה ה-19 בארצות הברית, ומטעם זה הפך לאובייקט נחשק לעיבוד קולנועי. עד היום היו כבר שלושה עיבודים: סרט אילם וצנוע משנת 1907, הפקה הוליוודית (עדיין אילמת) משמעותית בשנת 1925, והגרסה הקלאסית משנת 1959, שהייתה אחת מנקודות השיא בתולדות הוליווד.
בגרסה השלישית יצר הבמאי היהודי וויליאם וויילר את האפוס התנ"כי האולטימטיבי - הן במשכו (כ-3.5 שעות), הן בתקציבו (בערכים של היום בסביבות 170 דולר מיליון) והן בהכנסותיו (כשני מיליארד דולר בערכים עכשוויים). איכויותיו הקולנועיות נשענו על יכולת הבימוי של וויילר, על הכריזמה של צ'רלטון הסטון בתפקיד בן-חור, על סצנת מרוץ כרכרות, באורך של למעלה מרבע שעה, שבוודאי נכנסת לרשימת עשרת הסצנות הגדולות והמשפיעות של הקולנוע, ועל התסריט של קארל טונברג ששוכתב בתבונה על ידי גור וידאל וכריסטופר פריי. הסרט זכה ב-11 פרסי אוסקר, שיא שיושווה רק לאחר 38 שנים ב"טיטניק", ושש שנים מאוחר יותר ב"שר הטבעות: שיבת המלך". לנסות לעשות עיבוד קולנועי נוסף הוא להזמין צרות.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע :
בקודקוד הפירמידה, במקום בו היומרה מאבדת את שארית תקווה, נמצא הבמאי הקזאחי טימור בקממבטוב המתמחה בסרטי פנטזיה ("משמר הלילה", "משמר היום"), כוחות על טבעיים ("מבוקש") ושעטנזים פוסט-מודרניים ("אברהם לינקולן: צייד הערפדים"). מוטב לא להשוות את הרקורד שלו ל-34 שנות הניסיון ושלל יצירות המופת שהיו לוויילר כשניגש לביים את "בן-חור".
הסיפור מתרחש במקביל לשנות חייו האחרונות של ישו, ומגיע לשיאו על רקע צליבתו ומותו. המסגרת העלילתית עוסק בקשר בין יהודה בן-חור לבין הטריביון הרומי מסאלה, שני חברים בנפש מילדותם שהופכים ליריבים מרים. מסאלה מעניש את הגיבור שהופך לעבד, ומשלח את אחותו ואמו למה שאמור להיות מותן. חזרתו של בן-חור לירושלים, לאחר תלאות וייסורים, מעמתת בין השניים בתחרות רכיבה בכרכרות. תכניה הרוחניים של העלילה מציגים את יכולתו של בן-חור להמיר את הרצון לנקום במסאלה לעמדת מחילה הנובעת מקבלת עיקרי האמונה הנוצרית.
זוהי המסגרת החוזרת, אך בגרסה הנוכחית מתבצעים כמה שינויים מהותיים ביחס לגרסה הקולנועית של וויילר. שינויים אלו נראים בחציו הראשון של הסרט ככאלו המסוגלים, לפחות מבחינה רעיונית, להציג גרסה ראויה בדרכה לסיפורו של בן-חור. בנקודת האמצע של הסרט הקונספציה מתחילה להתערער, גלגל ניתק מציר הכרכרה, והעסק קורס.
למרות שהגרסה הנוכחית היא רק באורך שעתיים (קצרה בשעה וחצי מזו של ויילר), חצי השעה הראשונה מציגה רקע שלא הופיע בגרסאות הקודמות ליחסים בין בן-חור (ג'ק יוסטון) למסאלה (טוני קבל). מסאלה אומץ למשפחתו של בן-חור, ומאופיין כמי שתמיד נמצא במעמד חורג. מאוהב באחותו החורגת תרצה (סופיה בלאק ד'אליה), אך מופרד ממנה על ידי אם המשפחה נעמי (אותה מגלמת איילת זורר הישראלית). תחושות חוסר השייכות והתסכול מובילים אותו לעזיבת בית בן-חור כשהוא נחוש למצוא את עתידו ותהילתו בצבא הרומי.
פתיחה זו מעניינת מכיוון שהיא מציבה את מסאלה כדמות יותר דומיננטית מזו של הגיבור הטבעי. יתרה מזו, נראה שהתסריטאים יוצאים מגדרם כדי להציג את מסאלה כמודל הקצין הנאור בצבא הרומי, מי שעושה ככול שביכולתו להימנע מעימות. לבן-חור, לעומת זאת, יש נוכחות דלה בכריזמה (בוודאי בהשוואה לזו שהייתה לצ'רלטון הסטון), ואופי הססני של נצר למשפחה מיוחסת שאינו מרשה לעצמו להצטרף למורדים, או לשתף פעולה עם נציגי השלטון הרומי.
הבחירה לפתוח את הסרט בדגש על דמותו של מסאלה היא מעניינת אך בעייתית. לאחר שבן-חור ישלח לעבדות כחותר בספינת מלחמה רומית הוא יהפוך בהכרח לדמות המרכזית, והבחירה של חצי השעה הראשונה תראה תלושה. אמנם סצנת הקרב הימי שבה בן-חור מעורב מבוצעת באופן מרשים, אבל הבעיות הקונספטואליות מתחילות לערער את הסרט באופן יסודי.
חציו השני של הסרט מתחיל במפגש בין הגיבור והשייח' יילדרים (מורגן פרימן עם רסטות ופוזת המורה החכם). הקשר ביניהם, מאוד שונה מהמהלך בסרטו של וויילר, יחזיר את הגיבור לירושלים. הדמות של יילדרים משרתת שתי פונקציות סותרות - דמות אב חיובית לבן חור (למרות שאינו איש אמונה נוצרית), ומצד שני מעין תגבור לתכנים רוחניים שבגרסאות קודמות עוגנו רק בנוכחותו המרפרפת של ישו. זהו דגש הנובע מניסיונם של יוצרי הסרט לקרוץ לקהל הנוצרי בארצות הברית, זה המתעלם ממרבית התוצרת ההוליוודית, וזה שהוכיח את יכולתו להפוך סרטים אמוניים בינוניים להצלחות קופתיות מרשימות.
בעוד בסרטו של וויילר ישו הוצג לפרקי זמן קצרצרים, מבלי שפניו יהיו גלויות, כאן (בגילומו של רודריגו סאנטורו) הוא מופיע מספר רב של פעמים, ומנסח בצורה ישירה את עיקרי האמונה. אסתר (נזאנין בודיאני), אשתו של בן-חור, הופכת בגרסה זו למאמינה מושבעת של ישו כבר בשלב מוקדם, ומעמדת אמונה זו מבקרת את דחף הנקמה של בעלה.
הסוף מאוד שונה מהגרסה של וויילר ובו מתבררת הכוונה בדגש ההתחלתי על דמותו של מסאלה: החסד הנוצרי ממתין לא רק לגיבור ולבני משפחתו אלא מהווה גם כוח מפייס ומאחד בין שני האחים שהפכו לאויבים. הבעיה שהמהלך זה יהיה נלעג הן מבחינה עלילתית והן מבחינת הביצוע של בקממבטוב. רגע ההתעלות יהיה רגע קריסה.
ומה לגבי מרוץ הכרכרות? הסצנה של שנת 1959הגדירה מחדש את אפשרויותיו של האקשן הקולנועי. בסרט הנוכחי היא מדגימה את מאפייניו ומגרעותיו של האקשן כפי שהתפתח מאז. הבניה המסודרת והאינטנסיבית בסרטו של וויילר הפכה להפצצת שוטים ודיס-אוריינטציה. הניסיון של בקממבטוב לרסן את השימוש ב-CGI לא מונע ממנה להיחוות כמלאכותית, והחוויה בכללותה לא מדגדגת את הקלאסיקה.
"בן חור" (ארצות הברית) - שחקנים ראשיים: ג'ק יוסטון, טובי קבל, מורגן פרימן, איילת זורר, נזאנין בודיאני וסופיה בלאק ד'אליה. אורך הסרט: 124 דקות.
