לואי סי קיי בישראל: כן, זה היה עד כדי כך טוב
"כולם פה משוגעים", אמר לואי סי קיי, אלוהי הסטנדאפ כיום, לקהל הישראלי, וכולם שאגו מצחוק. למה? פשוט כי זה יצא מהפה של לואי. בדיחות זולות ונמוכות כמעט לא היו שם, אלא בעיקר התרגשות גדולה, וג'ינג'י אחד שהיה במיטבו
כמות כזו של תל אביבים לא נראתה בירושלים מאז ימי האפטרים באומן. מדהים מה שקומיקאי אמריקאי אחד מסוגל לגרום לקהילת סוגדיו האדוקה (והגדולה, מתברר) לעשות. אפילו אם זה אומר להיכנס לרכב, לחכות שעות בפקקי הענק של חמישי ולעמוד בתורים באורך קילומטרים לשירותים, לפיצה או לבירה (לא שהיה מותר להכניס משהו מאלה לאולם). מעריצי לואי סי קיי היו מוכנים אפילו לחטוף צעקות ממאבטחים אמריקאים חסונים, אם מישהו העז לשלוף סמארטפון ואולי לנסות להנציח את האירוע.
לא רק שהאיסור המחמיר על שימוש בטלפונים סלולריים לכל מטרה היה מעט מוגזם (ג׳רי סיינפלד, לצורך השוואה, לא עשה מזה עניין. אבל מי משווה) - הוא גם הכשיל כל ניסיון של כותב שורות אלה להנציח בדיחות על גבי ה-Notes לצורך אזכורן בטקסט זה. ואתם יודעים מה קורה לבדיחות כשלא זוכרים איך בדיוק לספר אותן. לא שזו בעיה עבור לואי סי קיי, אם יש משהו שהקומיקאי החשוב ביותר בשנים האחרונות הוכיח היום (חמישי) בשתי הופעותיו בפיס ארנה בירושלים, זה שהוא יודע לספר אותן בחדות ובדיוק מחריד.
היכולת של סי קיי לזהות ניואנסים במהירות הוכיחה את עצמה גם בארץ הקודש. ״כולם פה משוגעים״, הוא משתף עם תחילת הערב ברשמיו מהיממה פלוס שהעביר בירושלים - בעיקר בחדר המלון שלו. ״כל העולם חושב שאתם משוגעים״, הוא ממשיך, ״בכל המקומות בעולם שנראים משוגעים, המקומיים יגידו לך באדישות ׳כן, אלה החיים כאן׳. אבל רק אצלכם המקומיים אומרים ׳כן, כולם פה משוגעים'". וכולם שואגים - קצת כי זה נכון והרבה בגלל שלואי אמר את זה. כי סי קיי הוא אלוהי הסטנדאפ הנוכחי. הוא לא יכול לטעות, ובבקשה בבקשה אלוהים (כלומר לואי), תעשה שהשמועות הללו בדבר הטרדה מינית של נשים הן לא יותר משמועות.
למזלו של סי קיי, הוא באמת מצחיק - במופע הנוכחי אולי יותר מכל מופע אחר לפניו. בעיקר כשהוא מכוון זרקור אל המובן מאליו ומאיר אותו באור המגוחך והאבסורדי ביותר שאף פעם לא חשבנו עליו. כמה מובן מאליו? למשל, העובדה שהנצרות הכתיבה את התיאוריה שלה לספירת השנה הקלנדרית לעולם שלם (״ליהודים יש ספירה משלהם, אבל הם עושים את זה בשקט כדי לא לעורר זעם״). ״לפני שהאיש שלנו היה כאן, לא היה כלום!״, הוא אומר, ובמשך ערב שלם שוחט את ישו, דעא"ש, אכילס (והעוזרת הלטינית שלו), כלבים, הרואין, כלבים על הרואין, זוגות ששרדו המון זמן, מיתוס האהבה הנצחית ואפילו התפיסה שנראית כל כך אנוכית פתאום, לפיה הקרובים המתים שלנו חייבים להמשיך ללוות אותנו גם לאחר לכתם. קשה באמת להסביר את זה שלא במסגרת מונולוג ארוך ומחושב, כמו שלא פשוט לנתח הופעת סטנדאפ, ובעצם לא בטוח שצריך.
לזכותו של סי קיי ייאמר שרוב המופע הנוכחי שלו מצליח להימנע מהמקומות הנמוכים והמעט זולים שהוא נוהג לעתים לקפוץ אליהם קפיצת ראש ולהתפלש בהומור נוזלי גוף ופליטות צרכים. רעשי קיבה (זהו, כתבתי קיבה. שימו אותי על קרחון ובעטו אותי מכאן) יכולים להצחיק עד גבול מסוים, והגבול הזה לא נחצה הערב.
אולי סי קיי הבין שהוא במיטבו כשהוא מפליא בחיקויים (באמת, לאיש יש אלף קולות ומבטאים) או כשהוא מדבר על תשעת מכחישי המספר 11 העיקשים. הבדיחה האחרונה, אגב, הייתה פיסת הומור משובחת שהצדיקה כל הד והד שיצרו שאגות הצחוק באולם הכדורסל הענק של עיר הקודש. הוא פחות במיטבו כשהוא מדבר על כמה מכוער היה איבר המין של אבא שלו.
לאורך שעה וחצי החזיק לואי סי קיי, חנוט בחליפה אגב, קהל שבוי במילא, והצדיק לחלוטין את ההתרגשות שאחזה בלא מעט מאיתנו עם משמע הידיעה שהוא מגיע לישראל. כן, זה היה עד כדי כך טוב. לצורך השוואה נוספת - סיינפלד הגיע לישראל שני עשורים שלמים לאחר שיאו. לואי ביקר כאן לא הרבה אחרי שסיים להגדיר מחדש חוקים של קומדיה וסיטקום. עכשיו רק שיפסיק לדבר על בולבולים מקסיקניים מקרבה ראשונה.
