היא גדלה באבן יהודה "מקום קטן ונעים. פעם כולם הכירו שם את כולם" והתחנכה ב'הדסים'. ההורים העניקו את כל מה שהיא נזקקה לו, כמו גם לאחותה המבוגרת ממנה בשש שנים כמעט. אמא איריס עבדה כעשרים שנה ב-IBM ואבא אילן עבד מאז ומתמיד בתעשיית המזון בחברות הגדולות במשק.

איך נראו החיים שלך בתור ילדה ישראלית?

 "מגיל 4 סביון אחותי ואני רקדנו. אנחנו נתנו את ההופעות בפני המשפחה ועל כל במה. רקדנו בכל יום כשנגמר יום הלימודים. זו דרך החיים. אני רקדתי בסגנונות שונים כולל פוינט (על אצבעות)".

מה עשה הריקוד לחיים שלך?

"בגיל 12 נסעתי עם משלחת של שתים עשרה בנות לבית הספר Joffrey Ballet School בניו יורק. מצאתי את עצמי נוסעת בסאבווי עם עוד חברה לבד כשאנחנו מגיעות לעיתים לברוקלין בטעות ולא יודעות היכן אנחנו. למדנו להסתדר. זו היתה חוויה מכוננת בחיי. התאהבתי בניו יורק וחלמתי לחזור אליה".

איזה חותם השאירה עליך העיר בגיל כה צעיר?

"לא חלמתי שאגיע לסטודיו והמורה יהיה ממוצא טורקי, ואני ארקוד עם בנות מרחבי ארה"ב והעולם. הייתי מלאת פליאה מהעובדה שהשפה שלנו משותפת לגמרי, גם אם אנחנו לא דוברים את אותה שפה. כשהוא הורה "פלייה" כולם הבינו. זה היה מופלא בעיני. התאהבתי בבין לאומיות וברב תרבותיות שנחשפתי אליה".

ורד וההורים הכי תומכים.

משהגיעה לסוף כיתה י' קיבל אביה הצעת עבודה. ההורים סרבו לקבל אותה כיוון שלא ראו כיצד יעשו את המעבר בגיל כה קריטי.

אימה היתה נגד המעבר בצורה נחרצת. הבנות, ורד וסביון הביאו את כל הטיעונים שיתמכו בקבלת ההצעה. הן ראו בהצעה לאביהן הגשמת חלום והזדמנות לחוות את החיים מחוץ לישראל. "כולם הכינו אותי לכך שהמעבר לא יהיה קל ושלושה חודשים אהיה בדכאון. על חברויות לא היה מה לדבר כי נאמר לי שבגיל הזה לא יקבלו אותי ואני אהיה בודדה" היא מספרת כאילו מישהו ניסה להלביש עליה חלום רע. אבל לא רון תוותר. ההחלטה להצליח גמלה בליבה. "הכינו אותי שהתלמידה המצטיינת שהייתי תראה בתעודות רק C במקרה הטוב. שאין סיכוי שאני אדביק את השפה ואשאר מאחור. אף אחד לא נתן לי נקודת אור אחת".

ואיך בכל זאת את לא נכנעת למרות הפסימיות סביבך?

"החלטתי להצליח. היתה לי מטרה. אני מאמינה שאם מכוונים לקומה חמישים, פוגעים לפחות בקומה 30. אבל אם מכוונים לקומה 12 מה הסיכוי לנסוק?. לא נכנעתי והחלטתי שאעשה הכל כדי שיהיה לי טוב. למזלי יש לי הורים תומכים מאוד. ברגע האחרון אחותי שהיא החברה הכי טובה שלי החליטה להשאר בארץ, ואני נסעתי לבד עם ההורים".

ומה קרה בפועל?

"אכן לא היה קל בהתחלה. בשלושת החודשים הראשונים מצאתי את עצמי חוזרת יום יום מבית הספר ויושבת עם אמא על הכנת השיעורים עד שמונה בערב מבלי לקום פעם אחת מהכיסא. מצאתי את עצמי קוראת כל טקסט 5 פעמים עד שהבנתי. בארץ הייתי במגמת גיאוגרפיה ומוזיקה והצטיינתי במתמטיקה ובפיזיקה. בכל יום נשארתי בבית הספר עד 7 בערב לפחות. המורים מילה וגרישה היו תובענים מאוד.

בסגנון ברואדווי על עקבים בסטודיו בניו יורק, סגנון שלא ידעתי שקיים כשהגעתי מהארץ. ורד רון

המגמה היתה בשיתוף עם בית הספר 'רימון' ובהתאם הדרישות. וכאן פתאום אפילו שאלה במתמטיקה הפכה לאתגר כי התמודדתי עם טרמינולוגיה חדשה. הכל היה חדש וקשה יותר. לאחר שלושה חודשים התחלתי להרגיש הקלה, ושחררתי את אמא מוקדם יותר מהכנת השיעורים עד שהרגשתי מוכנה לעבוד לבד. הלימודים היו אינטנסיביים מאוד. סיימתי את השנה בהצטיינות יתרה. מאוד שמחתי מפני שהרגשתי שההשקעה הוכיחה את עצמה. בי"ב כבר ביקשתי לעבור לכיתה של דוברי אנגלית מכיתת האנגלית כשפה שניה, והמורה הזהירה אותי שיש עבודה גדולה להכין וההתמודדות תהיה מול דוברי אנגלית שזו שפת אימם. ביקשתי לעבור, כי לרדת תמיד אפשר. גם את כיתה י"ב סיימתי בהצטיינות יתרה".

ומה קרה מבחינה חברתית?

 "האנשים שהכינו אותי די צדקו. היה קשה להשתלב חברתית ולקח זמן עד שהכרתי והכירו אותי. מצאתי שנוצרו לי חברויות עם ילדים שבארץ כנראה לא היו מחזיקות מעמד. אבל הדבר הגדול היה דווקא ההחשפות שלי לתרבויות חדשות. ידעתי בליבי שאני לאו דווקא מחפשת את החברה הישראלית, ואם כבר אמריקה, אז להכיר אנשים מכל העולם. מצאתי את עצמי מופתעת מהרגלים של אנשים מרחבי העולם שלעולם לא הייתי נחשפת אליהם בישראל".

תני דוגמא:

"ישבתי בכיתה על יד ילד קוריאני. מתוך הרגל הייתי מוציאה את קופסת הירקות החתוכים שהבאתי לי מהבית כשהייתי רעבה. יום אחד הוא עיקם את הפנים למראה המלפפון החי שאכלתי ושאל אם כך אני אוכלת אותו כאילו שחטתי מולו פרה ואכלתי את הבשר שלה נא מולו. הוא סיפר לי שאצל הקוריאנים לא אוכלים אף פעם ירקות טריים, והכל מבושל ברמה זו או אחרת. זה היה מפתיע ביותר".

ורד רון, דוגמנית עולה

ורד מוצאת הרבה עיניין בבני לאומים שונים. "למדתי לא לשפוט ברגע הראשון, לתת הזדמנות לאחר" היא מצאה לה חברה סינית והודית והונגרייה. "אני הרבה יותר מכבדת את השונה. בישראל בני לאומים אחרים נראים רחוקים מאוד. למדתי שגם בני דתות אחרות הם מאוד בני אדם, זה פוקח את העיניים. בארץ מדברים על בני עדות שונות, אבל כולם יהודים, וזה משגע אותי שעושים את האבחנות הללו". גם בבית הספר ניכרת השפעה מהפנטת על רון "מאוד נהניתי משיעורי הסטוריה.

למדתי על מלחמת העולם השנייה ממורה שהיא כלל לא יהודייה, עם ילדים שהם לא בהכרח יהודים. פתאום למדתי על המלחמה את הסיפור מפרספקטיבה חדשה. המון פרטים שהחסירו מאיתנו בישראל. לא למדתי דבר על היפנים והאכזריות שלהם במלחמה בכל שנותיי בישראל. לרגע הלימודים לא סבו רק סביב הסבל של העם היהודי וההשמדה שלו, אלא סביב כל מי שסבל במלחמה. הלימודים לא הגיעו מנקודת ראות דתית, הלימוד היה ניאטרלי".

ואיך נראים החיים שלך כיום?

"אני מתחילה ללמוד השנה באוניברסיטת PACE בניו יורק. בין סיום הלימודים בבית הספר לבית תחילת הלימודים הגבוהים אני רוקדת בסגנון ברואדווי על עקבים בסטודיו בניו יורק, סגנון שלא ידעתי שקיים כשהגעתי מהארץ. אני מוציאה תעודת מאמנת מוסמכת כדי שאוכל להדריך בחדר כושר. אני מאוד אוהבת ספורט ורואה בו דרך חיים".

ומה לגבי תזונה, יש הרבה תהיות לגבי בנות רזות כמוך?

"אני מאוד מקפידה על תזונה בריאה. בכמות הקלוריות שאני מוציאה ביום בספורט וריקוד יכולתי לאכול מה שאני רוצה. אני מאמינה באורח חיים בריא ולא בדיאטות. חשוב לי מאוד מה אני מכניסה לפה ובאיזו כמות מבלי להשאר רעבה. אני מאוד אוהבת לאכול בריא. לא מכניסה צ'יפס מטוגן לפה שמשכיב אותי על הספה לשעתיים מרב כבדות אח"כ. הכנסתי גם את אמא לעיניין, ואני עובדת על אבא כדי שיקח על עצמו את אורך החיים שלי".

ומה הפרט שאנשים עוד לא גילו לגבייך?

"אני מדגמנת, בתחילת דרכי. אני רשומה לסוכנות Social New York שעל יד הטיים-סקוור ועובדת בצורה מקצועית על קריירת הדוגמנות שלי איתם. הם מפתחים אותי. בינתיים אני מצטלמת, והפכתי להיות דוגמנית הבית של חברת גאג'טים און ליין בשם GoSoDirect. אני מצטלמת לצילומי הלייף-סטייל שלהם. אני מאוד רוצה לעסוק בזה. עולם מרתק.

ומה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?

 "מאושרת בעיקר ולהנות מהחיים".