הגננות יודעות הכל
הן שומעות מהילדים כל מה שקורה בבית, מנסות לעזור להם במצבים של מצוקה רגשית ופשוט לא מצליחות להבין למה ההורים לא משתמשים בכל מה שיש להן להציע. עכשיו תורן לדבר
של הסתדרות המורים.
"אני מתארת לעצמי שהייתה סיטואציה כזו מצחיקה בבית, אבל לא בטוחה שההורים היו רוצים שהוא יספר את זה לכל הגן... זה היה לפני כמה שנים וזכור כמקרה מתוק. הבעיה היא שלא תמיד פליטות הפה וההלשנות כאלה סימפטיות. אני עובדת עם ילדים בגן חובה, בני 6־5, הם ורבליים, אין להם פילטרים, אין סינון, הם מרגישים מאוד נוח להגיד כל מה שיש להם לומר. האמת היא שאם לא במילים – זה יבוא לידי ביטוי בהתנהגות שלהם, ואנחנו, הצוות, נקלוט את זה בין השורות.
"ילד יכול להגיע בבוקר לגן ולספר שאמא ואבא רבו ולפעמים הוא עשוי להיכנס לפרטים – 'אבא אמר ככה ואמא ענתה ככה'. אפשר להבין כשזו מריבה קטנה בין ההורים, משהו טבעי שקורה בין בני זוג, אבל יש מקרים שבהם מרגישים שיש שם משהו מעבר. לפעמים אני מוצאת לנכון להתערב ולפעמים לא".
לפי מה את מחליטה אם להתערב?
"כשיש תחושה שקיימת מצוקה אצל הילד, שהוא במצב רוח לא טוב או שמשהו עובר עליו – אני בודקת ומבררת. בדרך כלל ילדים הם שקופים – אפשר לראות מיד מתי הם עצובים ומתי שמחים, הם לא מטשטשים כמו מבוגר שיכול לשחק. אני רואה אם הפנים נפולות, אם הילד לא מרוכז במפגשים, ויודעת שקורה משהו. הילד מגיע עצוב, לא מחייך, יש ירידה בתיאבון שלו, הוא לא דומה למי שהכרנו. אני חושבת שכשקורה משהו משמעותי בבית כמו סכסוך בין הורים והם לא מעדכנים אותי – זו בעיה. כשמריבות מתחילות להיות צפופות ואולי אפילו מדובר בפירוק המשפחה בקרוב וההורה לא מוצא לנכון לערב, אני מבינה את זה – אבל מצטערת שהם לא חושבים שאני צריכה לדעת. כמה היה אפשר לעזור אם ההורים רק היו אומרים לי משהו! במקרים כאלו אני לוקחת את הילד לחדר הצדדי בגן ומדברת איתו. אני אומרת לו שאני מרגישה שהוא עצוב, אני עושה המללה לרגשות שלו ואומרת לו שאולי משהו הכעיס אותו או גרם לו להתנהג כך".
וזה בשיתוף עם ההורים?
"בהתחלה לא, כי כשמערבים כבר בהתחלה את ההורים, הילד לא רוצה לדבר. זה מאוד לגיטימי שאעשה זאת וזה אפילו מחובתי: הילד במשמרתי. אני פונה אליו, מכבדת אותו כילד גדול שצריך להרגיש אמון וביטחון. הוא צריך להגיד לעצמו 'היא מחנכת אותי ושומרת עליי וגם מרגישה אותי ולא מתעלמת מהמצוקות שלי'. בהרבה מקרים אני מגלה שלא קרה ממש משהו דרמטי והילד מספר למשל שהוא עצוב כי האמא לא ממש אמרה לו שלום כשנפרדה ממנו בבוקר. אני מסבירה שזה בגלל הלחץ של הבוקר ומבררת ומגלה שחוץ מזה הכל בסדר. במקרה כזה, למשל, לא אמצא לנכון להטריד את ההורים. הם טרודים בכל כך הרבה דברים, יש להם מספיק לחץ על הכתפיים ולא חסר להם גם רגשות האשם הללו. כשאני אכן מזהה מצוקה, אני משתפת את ההורים – אני מזמינה אותם לשיחה ומבקשת שישתפו אותי. אולי זה משהו פעוט, אבל צריך לשים את הילד מעל הכל ולראות אותו".
גטניו מאמינה שמעל הכל, חשוב לטפח יחסי אמון עם האמהות: "אני אומרת אמהות כי ככה זה – אחוז הרבה יותר גבוה של מעורבות בגן הוא של אמהות ולא אבות. לדעתי, החוכמה היא לעבוד מולן לגמרי בגובה העיניים, להיות אמפתית כלפיהן ולהבין שיש אמהות שזהו להן ילד בכור, הן הרי חסרות אונים. לא להתנשא ולהגיד – 'אני יודעת, אתם עדיין לא יודעים'. אני באה אל האמהות ממקום של אכפת לי מכן ואכפת לי מהילדים והכל מתוך אהבה ודאגה. לי עצמי יש סיפור אישי של בת עם צרכים מיוחדים ואני מביאה את המקום הזה. למשל, כשאני מיידעת הורים בכך שהילד קצת מתעכב שפתית או שצריך לבדוק משהו לגבי ההתפתחות שלו, ההורים לוקחים את זה מאוד קשה ואני מיד מכניסה אותם לפרופורציות ואומרת – יש לזה טיפול".
היו מקרים שבהם ילד אמר משהו שהעיד על משבר אמיתי?
"קרה שילדה סיפרה שלאחר צעקות וריבים בין ההורים היא ואמה לקחו את הדברים והלכו לסבתא. ההורים פנו וסיפרו על המשבר רק כעבור כמה חודשים, והצטערתי על כל הזמן שלא ידעתי את כל האמת. בינתיים הילדה סיפרה לעצמה הרבה סיפורים, ואפשר היה לחסוך ממנה את כל הסבל והמחשבות. אני אומרת שאפשר להבין שבסערת הרגשות צועקים וכועסים, אבל תנשמו עמוק ותרחיקו את הסיפורים מהילדים".
"אני יודעת הכל"
גם לילי פוקמונסקי (66) מנתניה, מנהלת המחלקה לגננות בהסתדרות המורים, בעלת ותק של 35 שנה כמנהלת גן, מכירה את תופעת ההלשנות של הילדים וחושבת שהיא חלק בלתי נפרד ממה שקורה בגן. "כל ילד שמגיע לגן מספר במשך היום מה שקרה בבית אתמול. לפעמים יש דברים מצחיקים שנאמרו בבית. במשך כל השנים שבהן הייתי גננת, עד לפני עשר שנים, כשפרשתי לטובת העבודה הציבורית, ידעתי כל מה שקורה בבית של כל ילד וילד – אם ההורים רבו, אם האמא צעקה וגם לצערי כשהאבא הרביץ. הרבה פעמים סיפרתי להורים, בחיוך ובעדינות כמובן, כדי שלא יובכו, ואמרתי להם 'תעשו דברים ותריבו ומה שאתם רוצים – אבל כשהילדים לא שומעים, כי אני יודעת הכל'".
ממש ככה אמרת להם בפנים?
"תמיד, כי היו לי יחסים טובים, חמים וקרובים עם ההורים. לא נשכח שזה לא כמו היום שההורים משאירים את הילדים ורצים לעבודה. פעם ראו בגננת הכל. הייתי הפסיכולוגית של ההורים ועזרתי. לגננת יש שלושה שלבים בחייה המקצועיים: כשהיא צעירה מההורים, כשהיא בגילם וכשהיא מבוגרת מהם. בתחילת הדרך היה קושי כי הייתי צריכה לבסס את עצמי, שיכירו אותי. מהר מאוד בניתי לעצמי שם של מי שאפשר לתת בה אמון, וזה מאוד עזר. כשהייתי בגיל ההורים ומבוגרת מהם, הפכתי להיות אמא של האמהות והאבות והייתי חלק משמעותי בחיי הבית".
את חושבת שההתערבות שלך במקרים השונים הייתה חשובה?
"מאוד. גם לטובת הילדים, שהיו מוגנים, והיו מקרים שאפילו התערבתי עד כדי להשכין שלום".
וזה הולך ביחד עם האתיקה המקצועית?
"לגמרי. ההורים ידעו שיש להם על מי לסמוך ושיתפו אותי כבת משפחה, כחברה קרובה. הייתה פעם ילדה עם צרכים מיוחדים שהאבא פגע בה מינית, והצלחתי להוציא את האבא מהבית. עירבתי את הרשויות. כל גננת חייבת, במקרים קיצוניים וחריגים, להפעיל שיקול דעת מקצועי. אני חושבת שהיום הדור אחר וזה יותר קשה – הגננות מפחדות להלשין לרשויות בגלל איומי ההורים. אולי אם זה מקרה חריג – הן יפעלו, אבל הקשר היום הוא לא קשר משפחתי כמו שהיה יכול להיווצר בעבר. הייתי רוצה שכל גננת תהיה יותר ערה למה שקורה לילד כדי להתערב כשצריך".
אל תפספסו:
- קשב וריכוז: לעזור לילדים בדרכים אחרות
- מה יהיה ב-1 בספטמבר? אין לי חברים
- הורים, תפסיקו להתבכיין על החופש הגדול
כשהיית שומעת סיפורים והלשנות מילדים, איך פעלת?
"קודם הייתי בודקת מול ההורים ישירות. שוב, כי הקשר היה הדוק. היום ההורים במצוקה, כי אין להם פנאי ושעות איכות עם הילד, ולפעמים הם מוציאים את תסכוליהם על הגננת. יש גם בעיה – התהפכו היוצרות: פעם ההורים פחדו שהגננת תגיש תלונה, והיום הגננת מפחדת שיגישו תלונה עליה. סיפרו לי לאחרונה על מקרה שבו ילד השתטח על הרצפה מכעס והגננת הרימה אותו. האמא התלוננה במשטרה שהגננת הרימה. מי שמע שאמא תביא משטרה לגן בגלל דבר כזה? אבל לדעתי, ברגע שהגננת בונה אמון בינה לבין ההורים והם רגועים, זה לא יקרה. גננת צריכה להרגיש בטוחה להציף דברים, להזמין לשיחה ולעודד טיפול בכל בעיה".
צריך הרבה אומץ בשביל זה, לא?
"זה בדיוק המקצוע והתפקיד. אם יש בעיה – אסור להסתיר. לפעמים ילד צועק בגן – יכול להיות שהוא פשוט לא שומע טוב. הגננת צריכה להעיר את תשומת הלב של ההורים ולהפנות לבדיקת שמיעה. הרבה פעמים הגננת קולטת מסרים משיחות בין הילדים – כשהם משחקים בחדר הבובות הם משקפים את מה שהם שומעים בבית. כמו שבבית מדברים את מה ששומעים בגן. לכן הן ההורים והן הגננת יודעים מה קורה בבית ובגן. קורה שהילדה באה הביתה ומדברת עם התנועות והשפה של הגננת. כולם צריכים להיות זהירים ולדעת שעין רואה ואוזן שומעת. הרדארים של הילדים כל הזמן אונליין".
פוקמונסקי מזהירה שלא להגיד לילדים שמה שקורה בבית נשאר בבית. "ילד צריך לדעת שהוא חופשי לדבר ולספר. אנחנו מחנכים לפתיחות לשיח, והחוכמה היא לתת אמון בין המבוגרים והילדים שיגדלו בצורה נורמלית – הילדים צריכים להיות בטוחים במקום שבו הם נמצאים".
"גננת היא משאב עצום"
מבחינתה של ליאורה נגרין (50), גננת מהגליל העליון עם ותק של 25 שנה, הערך החשוב ביותר הוא הקשר שבין ההורה למערכת החינוכית. "הקשר הזה קריטי לרווחת הילד. כשילד עובר משבר כלשהו, כמו למשל גירושי ההורים, שזה דבר שקורה הרבה, הגן והמערכת החינוכית יכולים להדריך את ההורים כיצד להתנהג, לשים את הדברים בפרופורציות, לתווך בין ההורים ולהסביר להם שטובת הילד היא העומדת בראש".
לטענתה, המסר צריך להגיע אל ההורים הרבה לפני פליטות הפה או הדיווחים של הילד: "אם הילד מדבר על זה, סימן שזה כבר 'רץ' בבית. עדיף שגננת תבין מוקדם את הסיטואציה וכך תעניק לילד מענה פיזי ורגשי, ביטחון, יציבות וכל מה שחסר לו".
במקרים שהיו אצלך במהלך השנים שמעת יותר על מה שקורה בבתים מההורים או מהילדים?
"גם וגם. לפעמים אני רואה תגובה רגישה של ילד ואז, כשאני מדברת על כך עם ההורים, הם אומרים 'לא יודע אם יש קשר, אבל רבנו'. ברור הרי שיש קשר. לפעמים הילד מספר ש'אבא עזב את הבית'. אין מצב שאתעלם. תמיד אשאל 'מה קרה? איך אתה מרגיש? למה אתה מרגיש ככה?' ואז אפנה גם להורים. צריך להבין שההורה לפעמים במצב של כאוס ובגלל זה הוא לא משתף את הגננת, אז חובה לתת לו פתח שידבר וישתף, שייעזר בנו. הוא כל כך עסוק במצוקה שלו – ארגונית, כלכלית, רגשית – או בקושי לגדל לבד את הילדים, מי ייקח ומי יחזיר. הגננת לא ממש בראש שלו, והתפקיד שלי הוא ליזום ולהציע את העזרה".
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
לנגרין יש מסר חשוב להורים של היום: "הם פשוט לא מבינים שגננת היא משאב עצום. היא יכולה לתווך ביניהם ובינם לבין הילד. הגננת יכולה לקחת את הילד לשיחה ומאוד לעזור לו. אני הרי הכי ניטרלית, ויש לי את כלי השיח עם הילד - בחדר, תוך כדי משחק. אני רואה את עצמי כמו אמא. כן, אני מדברת על נמלים ועל עננים, וגם על מה מרגישים. אני משוחחת עם הילד על השינויים בחייו ומסבירה שזה נורמלי ובסדר שהוא כועס. אני גם יכולה לדלות ממנו מידע שאפשר להעביר להורים ולהאיר את עיניהם. גם אם זה לא התפקיד הרשמי של הגננת, זהו פועל יוצא עם המון ערך".
ומה אם ההורים יגידו שזה לא עניינך?
"גם זה קורה, ואני אקבל את זה באהבה. הם כאן המחליטים. אבל כשיש אמון ופתיחות וההורים סומכים על הגננת, הם מרוויחים – ובגדול".
הכתבה פורסמה במוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות"
כך נראה גן בפורטוגל - צפו:
לפנייה לכתב/ת 
