"עוד רימייקים לקומיקס - זה משעמם"
לוגן לרמן פרץ כפרסי ג'קסון, גיבור סרטי ההרפתקאות לנוער, אבל בגיל 24 הוא מתעקש לבחור לעצמו פרויקטים רציניים כמו הדרמה "התפכחות" - עיבוד לספר של פיליפ רות' בכיכובו. "עדיף ללמוד מכשלונות כשאתה ילד", אומר השחקן היהודי בראיון ומודה: "עד כה גילמתי צעירים נוצרים, וזה זר לי"
ראיון עם לוגן לרמן אינו עוד שיחה מלאת צחקוקים עם כוכב נעורים. בגיל 24, מדובר בבחור שמתייחס ברצינות לבחירת התפקידים שלו, נסוג מהאפשרות לגלם עוד איזה גיבור-על, ובעיקר מעדיף להקדיש הרבה זמן לפרויקטים שהוא משתתף בהם, לצלול עד כמה שאפשר לעומקה של הדמות גם על חשבון תפקיד נוסף.
המפגש עמו נערך לרגל הקרנתו בפסטיבל ברלין של סרט חדש בכיכובו, "התפכחות" ("Indignation"), המבוסס על ספרו של פיליפ רות', "זעם" שראה אור ב-2008 ("זעם" הוא גם שמו של סרט מלחמת העולם השנייה בו שיחק לוגן לפני כשנתיים). זוהי עבודתו הראשונה כבמאי של ג'יימס שיימוס שהפיק וכתב את התסריטים לרבים מסרטיו של אנג לי ("סופת קרח", "נמר דרקון"), ולאחרונה גם שימש כמפיק בפועל של "ג'נקשן 48" של אודי אלוני.
בסרט, שיוצא ביום חמישי לאקרנים בישראל, מגלם לרמן את דמותו של מרקוס מסנר, צעיר יהודי העובר ללמוד בקולג' באוהיו, כמה רחוק שאפשר ממשפחתו המתפוררת בניו ג'רזי ובעיקר מאביו הקצב. העלילה שמתרחשת בשנת 1951, בעיצומה של מלחמת קוריאה, עוקבת אחר מערכת היחסים שמתפתחת בין מרקוס ואוליביה (שרה גאדון), צעירה לא-יהודייה בעלת נטיות אובדניות. במקביל, היא מתארת את המתיחות השוררת בין מרקוס, המגדיר עצמו כאתאיסט, והדקאן השמרן והנגוע באנטישמיות (בגילומו של טרייסי לטס) התובע נוכחות חובה בתפילת יום א'.
"הייתי רוצה שתהיה לי שליטה גדולה יותר על הקריירה שלי. ליזום פרויקטים, לביים ולהפיק סרטים, מאשר לחכות ולראות מה מגיע אליי ולקוות שזה יהיה טוב", אומר לרמן המשמש גם כמפיק בפועל של הסרט. "בעבר השתתפתי בכמה סרטים שלא באמת רציתי לעשות, ובסופו של דבר זו הייתה בעבורי חוויה בעלת ערך. למדתי מהם יותר מאשר מסרט שהייתי מרוצה ממנו. ללמוד מכישלונות זו הלמידה הטובה ביותר ועדיף שזה קורה כשאתה ילד", הוא מוסיף בבגרות מפתיעה.
לרמן, שנולד למשפחה יהודית בבוורלי הילס, החל את דרכו הקולנועית כבר בגיל 8 ב"פטריוט" (2000) כאחד מבניו של גיבור מלחמת העצמאות האמריקאית שגילם מל גיבסון. מאז הוא מזוהה על ידי מרבית הציבור בזכות הופעתו בתפקיד הראשי כבנו של אל הים פוסידון בצמד סרטי "פרסי ג'קסון". אחר כך הופיע כד'ארטניאן בעיבוד גרוע ל"שלושת המוסקטרים" (2011), בעיקר כמחווה לסבו שזה היה אחד הספרים הבודדים שנטל עמו שעה שנאלץ לעזוב את ביתו בגרמניה בשנות ה-30.
את תפקידיו הבאים ברר יותר בקפידה. הוא בלט כתיכוניסט מופנם בעיבוד הקולנועי ל"כמה טוב להיות פרח קיר" (2012), ובתפקיד חם, בנו של נח, בסרטו של דארן ארונופסקי "המבול" (2014). "אני מחפש אתגרים", הוא מכריז. "אני לא רוצה לחזור ולעשות שוב ושוב אותו דבר. עדיף להילחם על תפקידים שאנשים לא מצפים שתעשה, שהם שונים מהדבר האחרון שעשית. הציעו לי בעבר סרט גדול שלא אזכיר מהו, אבל הדמות שם הייתה חזרה על מה שגילמתי לפני זה. היה לי כואב להגיד 'לא', אבל הרגשתי שאיני רוצה".
במידה מעוררת הערכה של ביקורתיות, לרמן מסביר מדוע לא נמצא אותו בתפקיד עוד גיבור-על. "הנוסחה של הסרטים האלה אינה מעניינת אותי במיוחד. יש דברים אחרים לעשות בקולנוע המסחרי מאשר עוד רימייק של עוד קומיקס. זה קצת משעמם".
הסלקטיביות הזו לא מלחיצה אותך?
"בהחלט. אני חושש שאנשים ישכחו ממני. אבל עשיתי הסכם עם עצמי שאיני רוצה לעבוד בסרטים שאין לי תשוקה לגביהם. אני חייב שתהיה לי תשוקה על מנת לעבוד. אני תמיד במאבק עם עצמי. כשאני לא עובד על סרט או בהכנות אני נמצא בחרדה. זו תקופה קשה בעבורי".
על אף הפופולריות הספרותית של רות', רק עיבודים קולנועיים מעטים נעשו לסרטיו, שהמפורסמים בהם הם "היה שלום קולומבוס" (1969) ו"מה מעיק על פורטנוי" (1972). שני האחרונים, "הכתם האנושי" (2003) ו"מפלה" (2014), נחלו כישלון ביקורתי ומסחרי חרוץ (בקרוב אגב יצא העיבוד של יואן מקגרגור ל"פסטורליה אמריקאית", בו גם יככב).
האתגר המיוחד ב"זעם" היה כפול: מפנה מפתיע שמתגלה לקורא הספר בעיצומו (ובסרט נחשף כבר בראשיתו), ותמונה דרמטית המתרחשת בקולג' בו נחשף מרקוס לאמריקה הוואספית, השמרנית, הליברלית רק לכאורה, שישנה בה גם אנטישמיות סמויה. זהו עימות אינטלקטואלי מסעיר הנערך ראש-בראש בלשכת הדקאן ומבוסס על טיעונים מוסריים נפתלים המתבססים בין היתר על מחשבתו של הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל אותו מרקוס מעריץ.
"הסצנה הזו היא שעוררה בי את התשוקה לעשות את הסרט, ובמקביל וגם גרמה לי לרצות לפרוש כמה פעמים כי חששתי שלא אוכל לעשות את זה", מודה לרמן. "זו הסצנה הכי מעניינת שאי פעם קראתי. צילמנו אותה בטייק אחד מהתחלה ועד הסוף בכל פעם וזה היה קשה. עשרים דקות בכל פעם ללא חיתוך. זה היה מאוד מאתגר. קראתי ושיננתי את 'מדוע אינני נוצרי מאמין' (הרצאתו המפורסמת של ראסל) שמרקוס מתייחס אליה. זו הייתה מבחינתי הדרך הטובה ביותר לעשות את הסצנה - לדעת מספיק טוב על מה הוא מדבר. מרקוס הרבה יותר חכם ממני".
אתה חש שהדילמות שמרקוס מתמודד עמן רלוונטיות גם ליהודים באמריקה של היום?
"לחלוטין. בטח. אולי לא במקום שממנו אני בא, כי גדלתי באזור מאוד יהודי בלוס אנג'לס. אני יכול להתחבר למשפחה, לערכים, ליידיש. אבל אני יודע שזה רלוונטי לקהילות אחרות במדינה. מרקוס מגדיר עצמו כיהודי-אתאיסט, והוא חי בקהילה שאינו מתחבר אליה. התקשרתי אל הדמות של מרקוס משום שהוא יהודי. עד עכשיו גילמתי צעירים נוצריים, וזה זר לי כי איני יודע איך גדלים בבית נוצרי. במקרה הזה, הרבה מהתחקיר כבר היה ידוע לי כי גדלתי בבית יהודי".
לרמן מוסיף ומדבר בהערכה רבה על שיימוס, שהחלטתו לצלם את הסצינה ברצף אחד, מרגע כניסתו של מרקוס אל החדר ועד שהוא מתמוטט ומקיא בסופה, הלחיצה ואתגרה אותו בו זמנית. מבחינתו, הייתה זו עדות לאמון ולכבוד שהבמאי-התסריטאי רחש לו. מתבקש, על כן, לתהות מיהם הבמאים שהיה רוצה לעבוד איתם בעתיד. "ישנם רבים כל כך. חלקם אפילו לא ביימו סרט עדיין", הוא צוחק, "אבל הייתי רוצה לעבוד עם דני וילנב ('אסירים', 'סיקאריו'). אני כבר לא יכול לחכות ל'בלייד ראנר' שלו. וגם עם הבמאי של 'הבן של שאול', לסלו נמש".
