הקרב המרגש של ההורים השכולים: אשרו לנו להפרות את זרעו של בננו

בשבועות הקרובים צפויים אירית ואשר שחר לקבל את החלטת בית המשפט לענייני משפחה בפתח־תקווה ולשמוע האם יוכלו להפוך, לראשונה בישראל ובעולם, להורים חוקיים לנכד שייוולד להם מבנם המת. "אנחנו מבקשים משהו תקדימי, אבל המדינה נלחמת בנו, כי המדינה, מסתבר, לא רוצה תקדימים", אומרת אירית. "המדינה גם לא רצתה שהומואים ולסביות ונשים חד־הוריות יביאו ילדים לעולם.

היא מתנגדת לכל דבר חדש. למזלנו, בית המשפט קובע שהולכים עם הקידמה, והיום מוסד המשפחה הוא לא המוסד הקלאסי. היום אנחנו יודעים שילד צריך הורים שיאהבו אותו. המדינה אומרת, 'אוי ואבוי שסבא וסבתא יגדלו את הילד', אבל לצערנו, מכורח המציאות, יש היום הרבה סבים וסבתות שנאלצים לגדל את הנכדים שלהם. פעם היו אומרים לאמא שכולה — 'לכי תביאי עוד ילד, זה יחזיר לך את הרצון לחיות, זה ייתן לך את הדרייב לקום בבוקר'. אני מבקשת להביא ילד של עמרי — זה ייתן לי את הדרייב. מה יותר טוב מזה?".

אז הגיעה הדפיקה בדלת

אירית יושבת על הספה בסלון ביתם בכפר־סבא. על זרועה מוטבעות המילים "עמרי בני בכורי". על צווארה ועל צווארו של בעלה אשר שרשרת לב מוזהבת עם תמונתו של הבן המנוח. דמותו הגאה של עמרי ניבטת מכל פינה בבית. בין הסלון למטבח עומדת פינת הנצחה מרשימה, עמוסת תמונות מחייכות של עמרי במדי חיל הים. באחת התמונות הוא נראה לוחץ את ידו של הרמטכ"ל דאז, בני גנץ. היא צולמה חודשיים לפני שנהרג, כשקיבל את אות מצטיין הרמטכ"ל. מתחתיה תמונת אביו, אשר, כיום אלוף משנה במילואים, בחיל הים, לוחץ את ידי הרמטכ"ל המנוח אמנון ליפקין שחק.

סרן עמרי שחר. "הוא היה מלאך"

התאונה הקטלנית, שעירערה את עולמם, אירעה ב־27 ביוני 2012 בשלוש לפנות בוקר. "זה היום הנורא בחיינו", אומרת אירית בכאב. "זה קרה אחרי אימון סיירת מאוד מסובך. הנוהג היה שמפקד הסיירת יוצא לחגוג עם המפקדים שלו. הם חגגו בנמל תל־אביב, ובדרך חזרה עמרי היה עייף ומפקד אחר נהג במקומו. בדרך היו עבודות בכביש, והנהג נתקל בשלט של מע"צ. הרכב התהפך, ועמרי, שישן מאחור, נהרג".

ואז הגיעה הדפיקה בדלת. השעה הייתה שבע ושלוש עשרה דקות בבוקר. השמש סינוורה את עיניו של אשר, והוא בקושי הצליח לזהות את העומדים מולו. קצין העיר הגיע עם שני נציגים נוספים במדי זית. אשר לא הבין תחילה אל מי הגיעו. הרי בנו קצין מצטיין בחיל הים.

אלה היו הרגעים האיומים ביותר בחייהם. בתוך הכאוס הנורא, ברגע אחד של בהירות, ביקשה אירית, "תיקחו ממנו זרע". קצין העיר הינהן ואמר שהדבר אפשרי. כבר היו תקדימים בעבר, אבל אנחנו צריכים אישור מבית המשפט, ציין. "אני לא יודעת איך זה בכלל עלה לי לראש", אומרת אירית. "גם אם אנסה לשחזר אם הייתה שם מחשבה רציונלית, אם הבנתי בכלל מה קורה — לא אצליח. זה היה טירוף מערכות, ומזל שחשבתי על זה כי יכולנו גם לפספס. זה לא רק העובדה שככל שאתה מתרחק מהרגע, איכות הזרע מתחילה לרדת — יש את הלוויה, וברגע שטומנים את הבן, נגמר הסיפור."

את חושבת שעמרי היה רוצה בהמשכיות כזאת?

"אני מאמינה שזה משהו שהוא היה רוצה. לא דיברנו על זה ולא חשבנו על זה אפילו לא בחלומותינו הפרועים ביותר. אבל ידענו שהוא רוצה ילדים, והוא ידע שאנחנו ניקח חלק פעיל בגידול שלהם. אם עמרי היה נשוי, היו מציעים לבת הזוג שלו את האפשרות לשאוב זרע, אבל להורים לא מספרים שיש כזאת אפשרות — וזה עצוב. לכן אני זועקת את הזעקה שלי בכל פינה, כדי שזה יישב בירכתי המוח של הורים, שאם אי פעם, חס ושלום, תידפק להם בשורת האיוב על הדלת — האופציה הזאת תצוץ להם או לקרוביהם. אני לא אגיד שיש בזה משהו מנחם, כי אין שום נחמה בנפילת הבן. לא יקום ולא יהיה לו תחליף לעולם. זה לא שאני מתבלבלת ואומרת, 'הנה אני מביאה את עמרי חזרה'. אין לי שום אשליות. עמרי אבד לי. אבל יש בזה משהו שמרגיע את הנפש — העובדה שאני יודעת שלילד שלי תהיה המשכיות".

לאירית ואשר שלושה ילדים. "עמרי הוא הבכור. הוא היה צריך להיות היום בן 29. ענבר בת 26 ולוטם בת 16 וחצי. "עמרי היה ילד מדהים, הכי מדהים שיש", אומרת אירית. "כנראה שהילדים האלה, שבאים לפה לזמן קצר, מושלמים. והמושלמים הם אלה שהולכים. לא היו לו תכונות שליליות. הוא היה מושלם. בכל דבר שהוא נגע, הוא הצליח. כל דבר שעשה — הוא עשה בנחת, בשמחה. אין אחד שלא אהב אותו. היום, בדיעבד, אני יודעת שגידלתי מלאך".

שבירת מסגרות

סיפורם המיוחד של אירית ואשר יועלה השבוע בפסטיבל מקודשת של עונת התרבות בירושלים — במופע רדיופוני בימתי, "על החיים ועל המוות". "הסיפור שעשיתי למופע הוא על אנשים שמבקשים לייצר באופן ישיר חיים מהמוות לשאוב את הזרע מאדם מת וליצור ממנו חיים חדשים", אומרת מאיה קוסובר, אחת היוצרות בסיפור ישראלי. "זה כמו סרט דוקו, רק עם אודיו. הקולות של אירית ואשר ושל אישה נוספת בשם חן שביט, שהייתה האישה הראשונה בעולם שהרתה מזרע של אדם מת, מספרים את הרגעים הדרמטיים. זה מאפשר לשומעים להתחבר לקול מבלי לקטלג את האדם. יש משהו ברדיו שמאפשר להקשיב לסיפור באמת ולשאול למה בעצם אנחנו מתנגדים לזה? מה מפחיד אותנו בערבוב בין המוות לחיים? מה מפחיד אותנו בשבירת המסגרות של המשפחה הנורמטיבית?"

במופע מספר אשר כיצד ישב מקופל על ספסל בבית המשפט, 45 דקות אחרי שבישרו לו שבנו נהרג, עד שקיבל אישור לשאוב זרע מבנו. "המדינה מונעת ממני להביא ילדים לעמרי, אבל היא לא יכולה למנוע ממני להביא ילדים ממני", הוא אומר. "אני יכול עכשיו לקחת תרומת ביצית ולהביא ילד משלי לעולם, ואירית תגדל אותו, אבל הוא לא יהיה ביולוגית שלה. משרד הביטחון מאפשר להורים שכולים להביא ילדים לעולם, אבל אני רוצה לעשות את זה מהזרע של עמרי. מה פסול בזה?"

עו"ד דורון שיבר (צילום: גדי קבלו)

אירית, למה בעצם את לא רוצה שמי שתישא את התינוק ברחמה תהיה גם אמו?

"קשה לי לחשוב על האפשרות שהיקר לנו מכל — הילד של עמרי — יגדל אצל אמא שעמרי לא הכיר".

כבר שלוש שנים וחצי נאבקת המדינה בבקשת ההורים. "אני מקווה שהמדינה גמרה להילחם בנו, ושאחרי הכרעת בית המשפט לא יגררו אותנו למחוזי ולעליון", אומרת אירית. "הם מתנגדים, כי הם 'חוששים' שכשהורים שכולים מביאים לעולם ילד, הוא יהיה אנדרטה לבן שנפל. זה אחד הטיעונים המעליבים ביותר שקיימים, כי הם בהכרח אומרים שאם איבדתם את הילד, אתם לא נורמליים. אתם תבלבלו בין הילד לבין עמרי. אנחנו נורמליים לחלוטין, ואנחנו מבינים בהחלט מה אנחנו רוצים".

את מדמיינת את עצמך מחזיקה בידיים את הילד של עמרי?

"אני מקווה שיום יבוא ואני אחבוק ילד או ילדה מהזרע של עמרי. כל עוד אני חיה, אני לא אוותר על התקווה הזאת. אם הם חושבים לשבור אותי — אני לא אשבר.

"אפשרויות ההולדה הטכנולוגיות מתקדמות מהר יותר מהמחוקק, אשר באופן שיטתי, מסרב, משום מה, לכל התקדמות", אומר עו"ד ד"ר יאיר שיבר, שמייצג את ההורים לצד עורכי הדין דורון שיבר ואבידן גלובינסקי. "בתי המשפט, מאז ומתמיד, הכריעו בעניינים אלו, בניגוד לעמדת המדינה ואיפשרו התאמה של ההתקדמות הטכנולוגית לצורכי החברה".

גם עו"ד אירית רוזנבלום, מייסדת ארגון משפחה חדשה, שהגתה את רעיון הצוואה הביולוגית, תומכת בהורים. "מהפכת הצוואה הביולוגית מעניקה את הזכות לקרוביו של אדם להגשים את חלומו להמשכיות. במקרה שנפטר, אפשר יהיה להביא מזרעו, או במקרה של אישה, מביציותיה, צאצאים. אין כל מניעה דתית, רגשית ורפואית שהוריו המשפטיים של הרך הנולד יהיו הורי הוריו. העולם משתנה, ושינוי הוא חלק ממהותו". •

סיפורם של אירית ואשר שחר יועלה במסגרת "סיפור ישראלי", בפסטיבל מקודשת שמתקיים השבוע ב"עונת התרבות" ברחבי ירושלים

הכתבה מתפרסמת במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"