מי שלא עומד – בוגד
שחקן הפוטבול קולין קאפרניק סירב לעמוד במהלך השמעת ההמנון האמריקאי במחאה על אלימות שוטרים נגד שחורים – והפך לאחד האנשים השנואים במדינה
"אני לא יכול לסבול ולשיר את ההמנון, אני לא יכול להצדיע לדגל. אני גבר שחור בעולם לבן ובשום שלב, לא כשנולדתי ולא כשאני עומד למות, לא באמת השגתי שוויון" (ג'קי רובינסון, שחקן הבייסבול השחור הראשון במייג'ור ליג, גיבור אמריקאי, רגע לפני מותו ב-1972)
משחקים פטריוטיים
היידי רוסו הייתה בת 19 כשנכנסה להיריון לגמרי בלתי מתוכנן. האב נעלם זמן קצר אחרי, ולרוסו לא היה דולר על הנשמה. היא החזיקה את התינוק חמישה שבועות בזמן שחיפשה לו הורים מאמצים. היו לה שלושה תנאים: 1. זו צריכה להיות משפחה מבוססת; 2. לזוג צריכים להיות ילדים אחרים; 3. הם חייבים לאהוב ספורט.
לבסוף בחרה בתרזה וריק קאפרניק, זוג מוויסקונסין, הורים לבן ובת, ששני בנים אחרים שלהם מתו ממחלת לב. וכך גדל קולין קאפרניק, בן לאמא לבנה ואבא שחור, במשפחה לבנה, עשירה ותומכת. וכמו שחזתה היידי רוסו, הפך גם לספורטאי מצוין, שחקן פוטבול בסן-פרנסיסקו 49.
המשפחה של קאפרניק בן ה-28 היא היחידה שהוא מכיר, ולמרות שהוא יודע מי אמו הביולוגית, הקשר שלו איתה רופף עד לא קיים. כל זה לא הפריע לה לצייץ לילד בטוויטר בשבוע שעבר: "גרמת בושה למדינה ולמשפחה שהעניקו לך כל כך הרבה". קאפרניק לא הגיב. אם היה מגיב לכל מי שפירק לו את הצורה בטוויטר, לא היה לו זמן לחפוף את השיער.
קאפרניק ידע שזה מה שיקרה. רוב האמריקאים חושבים שאין בעולם שום דבר יותר קדוש מהדגל ומההמנון, ולהפגין חוסר כבוד כלפיהם זו חצי התאבדות. אין באמת משמעות לעובדה שהסמלים האלו אמורים לייצג בדיוק את זכותו של כל אזרח אמריקאי למחות.
פשעו של קאפרניק, כבר ידוע, הוא סירוב לעמוד במהלך השמעת ההמנון בשני משחקי אימון, במחאה על היחס של שוטרים ברחבי ארה"ב כלפי אזרחים שחורים. הישיבה שלו שלחה גלי הלם ברחבי ליגת ה-NFL הכל כך מכורה לפטריוטיזם, אמיתי או מזויף. ועד שוטרי משטרת סנטה קלרה, האחראית על אבטחת משחקי הניינרס, אפילו שלח מכתב רשמי להנהלת הקבוצה ואיים כי אם קאפרניק לא יוענש, "יהיו שוטרים שיסרבו לעבוד במשחקים שלכם". המשמעות המעשית של המכתב הזה, אגב, היא שהשוטרים יכולים לבחור על מי הם שומרים, שזה, למרבה האירוניה, בדיוק מה שקאפרניק מוחה נגדו.
כל הזעזוע הזה היה תגובת-נגד למראה המזעזע של שחקן פוטבול שמחליט למחות נגד אי-צדק חברתי בדרך הכי אמריקאית שיש: מחאה בלתי אלימה תוך שימוש מושלם בחופש הביטוי. אבל רוב האמריקאים לא מסכימים שיש לקאפרניק על מה למחות, והם בוודאי לא מסכימים עם הדרך שנקט. וכך הפך הקוורטרבק האתלטי – שעד לפני שלוש-ארבע שנים אמור היה להיות הסטיב יאנג הבא עד שהתברר שהוא ממש לא (הניינרס הודיעו השבוע כי בעונה שתיפתח ביום חמישי יהיה בליין גאברט השחקן הפותח בעמדה) – לאחד האנשים השנואים באמריקה.
אותה אמריקה שרק לפני שלושה חודשים התאבלה עמוקות על לכתו של מוחמד עלי, אותה אמריקה שמשתמשת בשמו של מרטין לותר קינג כשזה מתאים לה, אותה אמריקה שאוהבת סמלים חברתיים שחורים רק אחרי שהם כבר לא יכולים להגיד דברים שהיא לא רוצה לשמוע. אותה אמריקה קוראת לקאפרניק בכל שם אפשרי, כולל כמובן מבול קללות גזעניות, שגם הן – בדיוק כמו משטרת סנטה קלרה – רק הוכיחו שהוא צודק.
אבל אותה אמריקה גם לא מבינה שקאפרניק כבר ניצח. הנה, הנושא נמצא על סדר היום. הנה, כולם מדברים עליו. הנה, יש אפילו דיון סביב ההמנון האמריקאי, שנכתב ב-1814 על ידי פרנסיס סקוט קיי, משורר חובב שהאמין בעליונות הגזע הלבן, וכולל בית שלישי שרוב האמריקאים אפילו לא מכירים ובו שורה שעל פניה חוגגת את מותם של עבדים שחורים שברחו מבעליהם. האם זו הייתה כוונת המשורר או לא, איש לא יודע, אבל פתאום מדברים גם על זה. והנה, החולצה של קאפרניק, זו שנשרפה בשבוע שעבר על ידי אוהדים זועמים, עלתה בימים האחרונים למקום הראשון בטבלת החולצות הנמכרות של הניינרס.
תמיכה נשיאותית
האמריקאים, כידוע, מכורים לסמלים. דגל, המנון, חולצות כוכבים ופסים. ה-NFL לקחה את הפטיש הזה לרמות אחרות לגמרי, ולכן הזעם הקדוש כנראה גדול יותר מכפי שהיה אם קאפרניק היה שחקן בייסבול או כדורסל.
היחסים בין הליגה לצבא כל כך קרובים, שבין 2012 ל-2015 הפנטגון שילם לקבוצות ה-NFL יותר מ-6 מיליון דולר תמורת טקסים שכללו פריסת דגל על כל המגרש, מטסים צבאיים וזיקוקי דינור. מבחינת כל מי שמעורב בליגה הזו, פטריוטיזם שווה הרבה-הרבה כסף. העובדה שקאפרניק חזר והדגיש כי המחאה שלו
היא נגד אלימות שוטרים ואין לה שום קשר לחיילים, שאותם הוא כמובן מעריץ, לא עזרה לו.
קאפרניק הושפע מאוד מנושא אלימות השוטרים, שתפס כל כך הרבה כותרות בשנתיים האחרונות. פיד הטוויטר שלו הוקדש כמעט אך ורק לנושא הזה, ומי שעקב אחריו לא לגמרי הופתע מהצעד שלו. ההפתעה הייתה בעיקר מהתגובה של אנשים שהולכים עם חולצה של מוחמד עלי בזמן שהם שורפים את זו של קאפרניק. עלי לא סתם לא עמד בהמנון, הוא סירב להתגייס למלחמת וייטנאם, נידון למאסר והושעה מאגרוף. הוא היה אז אויב האומה, אבל עם השנים, כשהפך חולה וחלש, ובעיקר כבר לא יכול היה לדבר, שכחה אמריקה את הצד הזה והעדיפה את הרומנטיזציה.
"איך אתה יכול לאהוב את מוחמד עלי, אבל לא את קולין קאפרניק?" - שאל בשבוע שעבר הבמאי ספייק לי, וקיבל אותה תשובה: "עלי מחה בתקופה שבה שחורים באמת היו מקופחים. היום אין יותר גזענות באמריקה, עובדה שהנשיא שחור".
לא, זה לא באמת עובד ככה. מדי 27 שעות מת באמריקה אדם שחור, שוטרים לא חושבים פעמיים לפני שהם הורגים חשוד שחור, וזו מציאות שצריך להתמודד איתה. אבל רוב האנשים מעדיפים לא לחשוב על זה, בוודאי לא כשהם הולכים למגרש. הקהל רואה בספורטאים מיליונרים נפוחי פריבילגיה שצריכים לשחק ולשתוק, לרקוד באנד-זון ולשתוק. רובם אכן ממלאים את הפקודות, אבל כמה מהם פשוט לא יכולים - והם משלמים מחיר כבד.
ואם כבר אובמה, הוא עצמו יצא אתמול להגנת קאפרניק: "הוא ניצל את הזכות החוקתית שלו", הסביר הנשיא, "אכפת לו מנושאים אמיתיים שחובה להתייחס אליהם. יש דרכים רבות שבהן אפשר לצאת בהצהרה בנושא הדגל וההמנון והחשיבות שלהם עבור החיילים והחיילות שלנו ואלו שלחמו עבורנו, קשה להם להבליג על כך".
ואם זה לא מספיק, המחאה של קאפרניק באה בזמן רותח במיוחד, בשיאה של מערכת בחירות שמפלגת את אמריקה מבחינה גזעית יותר מכל בחירות מאז שנות ה-60. אחד משני המועמדים לנשיאות, דונלד טראמפ, רץ על סלוגן שאומר Make America Great Again. כלומר, בעיניו אמריקה לא "גדולה" עכשיו. והמיליונים שמסכימים איתו ויצביעו לו הם אותם האנשים שמוכנים לתלוש לקאפרניק את האפרו בגלל שאמר בדיוק אותו דבר.
לפנייה לכתב/ת 
