הילדים יגדלו בלי אבא: תומר שם קץ לחייו בגיל 44

כשהייתה בת 20, איבדה רונית פיסו לראשונה שותף לחיים, כשבן זוגה דאז נהרג בתאונת אימונים בצבא. באפריל השנה זה קרה שוב - כשתומר, בעלה ואבי שני ילדיה, שם קץ לחייו לאחר 5 שנים בהן התמודד עם מחלת הפריקנסון ועם תופעות הלוואי הנפשיות הקשות של הכדורים שנטל כדי לטפל בה.

מהתיאור של רונית את תומר (44), מורה ואיש חינוך מוערך, עולה דמות של אדם חזק ואבא דומיננטי, נוכח מאוד בחיי ילדיו, דמות חינוכית בכל נימי נפשו, שדאג להוות להם דוגמא אישית להתמודדות עיקשת ואמיצה עם קשיים לא פשוטים שהחיים העמידו בפניו.

"ההתמודדות של תומר עם מצבו הבריאותי הייתה מעוררת התפעלות לכל אורך השנים", מספרת רונית (43), רכזת הארגון הפמיניסטי "אשה לאשה" שמתגוררת בזכרון יעקב. "הוא ידע שספורט יכול לעכב את התפתחות המחלה ועסק באינטנסיביות בריצה, ברכיבה על אופניים ובשחייה. אני מאמינה שהוא לימד את הילדים המון על החיים, עם ההתמדה הזאת כדרך לעמוד מול הקשיים".

קראו עוד בנושא:

היום בו הכל השתנה: כשאחותי רעות התאבדה בגיל 23

התאבדויות בשנה: 10,000 מנסים; 500 מצליחים

מגפה: איפה בעולם מתאבדים הכי הרבה?

"כמו מכשיר חשמלי שניתקת מהחשמל"

עוד לפני שאובחן תומר עם פרקינסון, הוא סבל מסוכרת נעורים. "הילדים נולדו אל תוך מציאות שבה אבא חולה", מספרת רונית. "למרות הכל הצלחנו ליצור שגרה משפחתית בתקופה הזאת, גם אחרי האבחון. היינו עושים קמפינג, מבלים כמשפחה".

רונית ותומר שגב-פיסו עם שני ילדיהם. הצליחו לשמור על שגרה משפחתית גם עם המחלה(צילום: אלבום משפחתי)

אבל לאט ובהדרגה חל שינוי אצל תומר, והשגרה הזהירה הופרה על ידי אפיזודות של פסיכוזה ופרנויה שהיו תוקפות בתדירות הולכת וגוברת, ככל הנראה אחת מתופעות הלוואי של השימוש בתרופה לטיפול בפרקינסון. "התופעות הללו ידועות ומדוברות", מספרת רונית, "אבל אנחנו הופתענו מהן. לא ידענו. לקח לנו זמן להבין שההתקפים האלה, של ניתוק, של פרנויה, קורים בגלל הכדורים. פתאום קראנו את העלון המצורף וראינו שאלו חלק מתופעות הלוואי המתוארות".

מה זה אומר, אפיזודות של ניתוק? איך זה נראה?

"זה אומר שהוא מתנתק מהמציאות. שהוא מדבר על דברים שלא היו, על אמירות שלא נאמרו, על מחשבות לפתוח עסקים שלא מחוברים למציאות. הוא היה מגיע פתאום עם איזו תוכנית להרחבת הבית, כשהוא יודע שאין שום כוונה כזאת, היה חושב שמצוטטים לנו לטלפון, שעוקבים אחרינו. הוא היה נמצא במצב הזה של חוסר מודעות מוחלט למשך כמה שעות, ואז הוא היה חוזר לעצמו וקולט מה קרה. וההבנה הובילה לדאון רציני".

כשהחליטו בני הזוג בהתייעצות עם הרופאה המטפלת לשנות את סוג הטיפול, הם הופתעו לגלות שתופעות הלוואי הנפשיות אמנם פחתו, אבל המצב הפיזי של תומר הלך והידרדר. "היו לו נפילות באמצע היום", מספרת רונית. "הוא היה כמו מכשיר חשמלי שאת מנתקת מהחשמל. שוכב או יושב באפיסת כוחות מוחלטת, בלי יכולת להזיז יד או רגל. מצד שני, כשהוא במצב 'און', הוא יכול לשחות 3 ק"מ או לרוץ 15 ק"מ. ככה נראה פרקינסון".

ואז החלה התקופה הרעה. "משהו נשבר. המחשבה שלא ניצחנו את המחלה, אלא היא ניצחה אותנו, הביסה אותו. תומר התפטר מהעבודה והחל לשקוע, להתבודד, לנתק קשרים חברתיים. הוא הרגיש שלא מבינים אותו. שאנשים לא מגיבים טוב למחלה שלו".  

נפרד יפה מהילדים: היום שבו תומר ויתר על החיים

זה היה היום הראשון לחופשת הפסח. תומר לא ישן בכלל באותו לילה, ומצבו הנפשי והפיזי היה ירוד. "הוא היה יותר לא הוא מאשר הוא", נזכרת רונית. "הוא רצה לקחת את הילדים לטיול ואני לא הסכמתי. הרגשתי שאני לא מצליחה להתמודד לבד והקפצתי קרובי משפחה שיבואו לקחת את הילדים ליום כיף, שלא ייחשפו למה שקורה בבית. פתאום תומר התעשת, דיבר יפה עם הילדים, אמר להם כמה הוא גאה בהם, כמה הם הדבר הכי נפלא שהוא עשה בחיים. בדיעבד הבנתי שאלו דברי פרידה.

פתאום הוא אמר שהוא יוצא לסיבוב קצר, להוריד סוכר. זה משהו שהוא היה עושה לפעמים. שעה וחצי אחר כך, כשראיתי שהוא לא חוזר ולא עונה לטלפון, נסעתי למשטרה להכריז על היעדרות. תוך 20 דקות נכנס קצין בכיר לדלת וסגר את הדלת. זה לא היה סימן טוב. וזהו".

מה היית רוצה לומר לאנשים ונשים שמתמודדים עם מחלה של בן משפחה?

"שגם בני המשפחה צריכים לדעת לפנות לעזרה. גם בן או בת הזוג של החולים צריכים ליווי בשלב כלשהו. אני מצטערת שלא הלכתי לטיפול. פשוט לא ראיתי איך אני מכניסה את זה ללו"ז. בדיעבד אני מבינה שזה היה יכול לעזור לי, לו, לכולנו".

היום שאחרי: הילדים צריכים לגדול בלי אבא

בהמלצת העובדת הסוציאלית פנתה רונית לעזרתם של אנשי תוכנית "מיתרים", שהקימו משרדי הבריאות והרווחה כחלק מהתוכנית הלאומית למניעת אובדנות, ומופעלת באמצעות עמותת "אנוש".

"לפני 24 שנים החבר שלי נהרג בתאונת אימונים בצבא, ולא קיבלתי את מה שבדיעבד הייתי זקוקה לו - טיפול ותמיכה", מספרת רונית. "חשבתי שאני חזקה וגיבורה ואחרי שנתיים הגיע משבר ובעקבותיו טיפול של שלוש שנים. בגלל הניסיון הזה אני יודעת להגיד היום בדיוק מה אני צריכה.

"כשנפגשתי עם מנכ"לית מיתרים היא ישבה ושאלה אותי את השאלה המאוד מכבדת - 'מה את צריכה'. היה בזה משהו יפה", אומרת רונית. "זה משהו שהייתי צריכה ברגעים הקשים של ההתמודדות עם האובדן. הייתי מאחלת לכל אדם או משפחה בסיטואציה דומה שישאלו אותם מה הם צריכים.

"הילדים שלנו עוברים עכשיו את אחת האבדות הקשות ביותר. הם צריכים לגדול בלי אבא. אבל מצד שני אני חושבת שתומר היה אמיץ. איזה מין חיים היו צפויים לו, איזה מין עתיד. אני מאוד מבינה את הצעד שלו, רק הלוואי וזה היה אחרת".

צועדים בשביל החיים - הצעדה בתל אביב

היום (ה') בשעה 19:00, לרגל אירועי היום הבינ"ל למניעת התאבדויות, תתקיים בתל אביב זו השנה החמישית צעדה תחת הכותרת "צועדים בשביל החיים". הצעדה תצא מבית אריאלה במסלול מעגלי.

לפרטים והרשמה לצעדה (ללא תשלום)

הצעדה ביוזמת עמותת "בשביל החיים" ובשיתוף תוכנית "מיתרים" - המפעילה מרכזי סיוע למשפחות שכולות על רקע התאבדות, היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות ועיריית תל אביב.

צפו: קרובי משפחה של אנשים שהתאבדו - על הקושי ועל תחושת ההחמצה