"נרקוס": אפשר להודות שהתמכרנו
מי שנסחף אחר העונה הראשונה של הסדרה "נרקוס", ימשיך להתמסר גם לעונה השנייה שמספקת עוד ועוד מהביוגרפיה המרתקת של ראש קרטל הסמים הקולומביאני פבלו אסקובר. לא הרבה השתנה מבחינת ההגשה, אבל כך הצופים אוהבים את זה כנראה - בצדק. וזהירות! יש גם ספוילר
העונה השנייה של דרמת הפשע "נרקוס" (שכל פרקיה עלו לצפייה ישירה בנטפליקס בסוף השבוע האחרון) ממשיכה בדיוק במקום בו קודמתה הפסיקה - ולא רק כרונולוגית. ממש כפי שעלילות הפרק הראשון בעונה החדשה יכלו באותה מידה להיות עוד פרק בסאגת זו הראשונה, כך גם הבימוי, המשחק וההגשה הם המשך ישיר ל"נרקוס" המוכרת. במילים אחרות ואם נרצה לתמצת את המסקנות לגביה במשפט אחד: אם אהבתם את העונה הראשונה וצרכתם את פרקיה בזה אחר זה, סביר להניח שגם העונה השניה תעורר בכם תיאבון לעוד ועוד מעלילותיו של פבלו אסקובר.
זו, אגב, חרב פיפיות. שכן "נרקוס", כיפית, מותחת, וחשוב מכל מגובה עובדתית, ככל שהייתה בעונתה הראשונה, לא הייתה מושלמת באף שלב. וזה אומר שעונת ההמשך (וזו ש - זהירות ספוילר, מסכמת את עלילותיו של ברון הסמים הקולומביאני) לוקה גם היא במחלות אחותה הבכורה. כן, יש שיפורים, אבל הם לא משמעותיים מספיק בשביל לגרום למי שלא חיבב אותה בהתחלה להתאהב. בקיצור: אם אהבתם סביר להניח שתאהבו גם עכשיו. אם שנאתם או לכל הפחות לא התחברתם, לא זו העונה שתגרום לכם להתאהב בה.
לפני שנה הותרנו את אסקובר וחבריו לקרטל מדיין כשהם נתונים תחת התקפת משטרה וצבא. למי שזקוק לרענון, זה קרה לא הרבה אחרי שאסקובר הואיל בטובו לכבד את החלטת הרשויות הקולומביאניות (והסיוע האמריקני) ולשים את עצמו מאחורי סורג ובריח. אלא שאסקובר כמו אסקובר, גם את עונש המעצר שלו ריצה בסטייל, לאחר שבתעוזה ובחוצפה נטולת גבולות הכתיב לרודפיו את תנאי הכליאה שלו בממלכת פאר מבודדת שיצר לעצמו.
זה, כמובן, אולי מנע ממנו להראות בציבור כאדם חופשי (לפחות תיאורטית), אבל בהחלט לא שינה את מעמדו כמלך הקוקאין של קולומביה ושלוחתה במיאמי. כמובן שזה גם לא ממש מצא חן בעיני כוחות הביטחון, ואלו החליטו שיש גבול לחוצפה ופנו לתקוף את אסקובר ואנשיו. בקליף-האנגר שחתם את העונה הקודמת נפרדנו מפבלו כשהוא מתנדנד בין חיים ומוות. האם כאן יפגוש את מותו? האם ישרוד את המתקפה?
ובכן, כן, אחרת לא הייתה מצטלמת עונה נוספת. ומכאן ממשיכה סאגת ניסיון לכידתו של אסקובר ותשע נשמותיו, כשהעלילה גם הפעם מתחלקת לשניים: האחת מציגה את הצד של פבלו, או לפחות מתמקדת בו, בהווי ביתו ואנשיו. השניה מספרת (גם אם בתמציתיות) את סיפורם של הסוכנים מרפי ופנייה האמריקנים, שהמירוץ שלהם אחר אסקובר מתפרש על פני שבועות, חודשים ושנים.
ולבעלי הזיכרון החלש שבינינו -הנה תקציר של העונה הראשונה בשמונה דקות
כמו אז, גם הפעם, התמרונים ההשרדותיים של אסקובר מרשימים - אפילו משעשעים בדרך מעוותת. שילוב נדיר בין מזל, חכמה ותעוזה משאיר אותו גם עכשיו מהתל ברשויות החוק, כשבו זמנית הוא מנהל חיי משפחה שזוכים הפעם לפוקוס מיוחד - פוקוס שמגיע, אגב, על חשבון זמן המסך של הסוכנים מרפי ופנייה, וזה לא בהכרח דבר רע. כי עם כל הכבוד לגרינגו (כינוי לאמריקני), הסיפור של אסקובר הוא לפני הכל סיפורה של קולומביה והאופן בו הפרשה הארוכה הזו עיצבה אותה חוקית, חברתית ומוסרית. העונה שעברה זכתה לביקורת על כך שסופרה דווקא מנקודת מבטו זר, וניכר שיוצריה הסדרה לקחו זאת לתשומת לבם.
לאורך כל הסדרה, למעט ניסיונות ספורים לעגל את שתי הדמויות הללו, ניכר כי חייהן האישיים אינם העניין הפעם. לפעמים זה מרגיש כאילו פנייה לא עושה דבר פרט להשקיע את כל מרצו וזמנו באיתורו של הארכי פושע החמקמק. כן, התסכול של מרפי נובע מיחסיו המעורערים עם אישתו, התקפי הזעם שלו, והחיבה היתרה לאלכוהול, אבל גם אלו - כשחושבים על זה באמת, הם תוצאה ישירה להתמודדות שלו עם משימת לכידתו של אסקובר.
גם קטעי הקריינות מהעונה הקודמת שהיו רבים ומפורטים (ונטעו את התחושה שיוצרי הסדרה סבורים כי קהל צופיהם מורכב בעיקר ממטומטמים בעלי הפרעת קשב שצריכים שיסבירו להם כל מהלך עלילתי), פחתו משמעותית הפעם. לפרקים זה הרגיש אז פחות כמו האכלה בכפית ויותר כמו דחיפתה לגרון, ולמרבה השמחה השימוש בכלי תסריטאי זה פחת משמעותית בעונה השנייה.
שיפור נוסף ניכר בהעמקת דמותו של פבלו עצמו, שמשוחק גם הפעם למופת על ידי ואגנר מאורה. תור הזהב של הטלוויזיה אמנם ידע בשני העשורים האחרונים אנטי גיבורים מפוארים - מטוני סופרנו, דרך דון דרייפר, מוולטר ווייט ועד נאקי תומפסון, אבל אלו בסופו של דבר היו הגיבורים הבלתי מעורערים של הסדרה והאנשים שזכו לאהדת צופיהם. גם ברגעיו השפלים ביותר טוני סופרנו עדיין היה הדמות עמה הזדהו צופי הסדרה. כולנו רצינו בטובתו.
לעומת זאת, האופן בו פבלו אסקובר מוצג מתעתע, עד כי לא ממש ברור לצופה באיזה צד במלחמה הזו הוא אמור לתמוך. מצד אחד מדובר באדם נוראי לכל הדעות, רוצח חסר רחמים שהביא למספר מיתות שנספר באלפים (וזה עוד לפני שהגענו לחיים שהרס בשלט רחוק, באמצעות הסחורה שהפיץ לכל עבר). ובאותה כפיפה, הוא מוצג כאיש משפחה למופת, אב, בעל ובן אוהב, ויותר מכך אדם בעל אומץ - נורא ככל שזה ישמע - מעורר הערכה.
כמו הספינה המתנדנדת בים הסוער שהיא ממלכתו של אסקובר (בטרם תתקל בקרחון הגדול), רגע אחד נחבטים הצופים אל צדם של הרשויות האמריקניות, הממשלה הקולומביאנית ולעתים אף אויביו של אסקובר, האכזרים לא פחות ממנו. ברגע אחר הם נחבטים אל הצד השני, זה שמקווה שאסקובר יחמוק מעונש גם הפעם, ולו רק בשביל להבין באיזו דרך אבסורדית אך עובדתית לחלוטין עשה זאת הפעם.
וזו הגדולה של "נרקוס" - ולעתים גם נקודת החולשה שלה - פשוט כי בשלב מסוים היא חוזרת על עצמה, כשהמשוואה - אסקובר עושה משהו רע.רשויות החוק עומדות לתפוס אותו. אסקובר חומק ועושה שוב משהו רע - מוכרת, לעתים מדי. אלו מרכיבים את הדואליות של "נרקוס" והופכים אותה כל כך ממכרת (כן, קשה היה להימנע משימוש במילה הזו). כה ממכרת עד כי קיבלה אור ירוק להמשיך לשתי עונות נוספות מבוססות עלילה נטולת אסקובר. זה מעיד לא מעט על כך שהיא לא נסמכה לחלוטין רק על אדם אחד, אלא הבינה דבר או שניים בהצגת סיפור.
לטוב ולרע, נרקוס מותחת כמו שהיא צפויה מראש, היא דוברת שתי שפות (וכפועל יוצא מכך, מחזיקה בשתי גישות ותפיסות עולם), היא מרתקת ורפטטיבית בו זמנית, שטוחה ועגולה, אמיתית ובדיונית. בדיוק כמו הדמות המובילה אותה.
