לאן נעלמו הגחליליות?
מתי בפעם האחרונה ראיתם גחלילית? מתברר שהחרק המאיר של ימי ילדותנו הולך ונעלם, ומסמל את הפגיעה המתמשכת של האדם במערכות האקולוגיות
"לאן נעלמו הגחליליות / היכן אורן הקסום שהבהב בשפת סתרים / פנסי תאווה מאותתים באור ירוק־צהוב / שהגיעה שעת ביאה. / נעצרנו לידן כשחזרנו מן הפעולה בתנועת הנוער / הבטנו זה בזו בפנים מיוזעות / והמשכנו בדרכנו,/ כשאני מניח את זרועי / על כתפה" ("לאן נעלמו הגחליליות" - עמוס נבון. הוצאת עמדה)
סביר להניח שהמשורר עמוס נבון לא כיוון בשירו לסוגיות אקולוגיות, אלא לעניינים אישיים יותר, אך השאלה שהעניקה לספר השירים שלו את שמו, בהחלט יכולה להיות גם כותרת של מחקר במדעי הסביבה.
בשנים האחרונות אכן מתמעטות התצפיות של גחליליות בישראל, במיוחד בשטחים שעברו פיתוח מואץ ובאזורים עירוניים. ישראל לא לבד בתחום הזה, ובעולם מתרבים בשנים האחרונות המחקרים שבודקים לאן נעלמו הגחליליות וגם איך ניתן להחזיר את אורן לחשכת הלילה שלנו.
מדליקים את הלילה
אז לטובת הדור שראה גחליליות רק בטלוויזיה – גחלילית היא חיפושית קטנה שאורכה לא יותר מ-2.5 סנטימטרים. היא בעלת מבנה גוף מאורך, וצבעה לרוב חום-צהבהב. כל זה נכון באור יום; בלילה הסיפור הוא אחר לגמרי.
בקצה בטנה של הגחלילית ממוקמים איברי תאורה מיוחדים, שבהם מתרחשת תגובה כימית שבה חומר הנקרא לוציפירין מתחמצן במגע עם האוויר, בעזרתו של אנזים הקרוי לוציפרז. תהליך זה מכונה ביולומינציה (אוֹרוּת בִּיּוֹלוֹגִית), והוא נפוץ מאוד בקרב בעלי חיים ימיים אך נדיר מאוד על היבשה.
באמצעות איתותי האור, הגחליליות מתקשרות זו עם זו ומצליחות למצוא בני זוג פוטנציאליים לרבייה. משפחת הגחליליתיים מונה כ-2,000 מינים (מתוכם רק שמונה חיים בישראל), ולכל מין איתות ייחודי לו, כלומר – כל מין עושה שימוש באיתות שונה ברצף ובתדירות ההבהובים.
בנוסף, גם זמן התחלת האיתות עשוי להשתנות בין מיני גחלילית שונים: מינים מסוימים מתחילים לאותת 15 דקות לאחר שקיעת השמש, ואילו אחרים 30 דקות לאחר שקיעת השמש.
פרט לתכונה הבולטת של ייצור אור, לגחליליות יש תכונות נוספות שהופכות אותן לחשובות במארג האקולוגי. לגחליליות יש תפריט מגוון מאוד והן טורפות חרקים ורכיכות, מה שעשוי לשמש כאמצעי הדברה ביולוגי של מזיקים. יש אף מינים של גחלילית שניזונים בבגרותם מצוף ומאבקה.
אור אחרון?
אם עשינו לכם חשק לצאת ולמצוא גחלילית, בוודאי תשמחו לשמוע שבאופן עקרוני, גחליליות עשויות להימצא כמעט בכל מקום על פני היבשה - החל מאזורי יערות ועד למרחבים עירוניים - למעט ביבשת אנטרקטיקה. אז אם גחליליות יכולות להימצא בכל כך הרבה אזורים, מדוע קשה כל כך למצוא אותן בימינו?
שאלה זו מעסיקה בשנים האחרונות חוקרים ברחבי העולם, ומחקריהם מצביעים על כך שהסיבה העיקרית לפגיעה בגחליליות היא אותה סיבה שגורמת לפגיעה בחיות בר אחרות: הרס של שטחים פתוחים וקיטוע של בתי גידול. אותו קיטוע גורם לבידוד של האוכלוסיות, ולפגיעה ביכולת ההתרבות שלהן.
נקבות הגחלילית רגישות במיוחד לקיטוע, מפני שהן חסרות יכולת תעופה, ועל כן מוגבלות בתנועתן. גורמים נוספים, כמו שימוש בדשנים ובחומרי הדברה, פוגעים גם הם באוכלוסיית הגחליליות. סיבה משמעותית נוספת לפגיעה בגחליליות – חיה שמשתמשת באור כדי להתרבות – הוא השימוש החריג באור מלאכותי על ידי האדם, מה שמכונה "זיהום אור".
מחקר שנערך לאחרונה במרילנד שבארצות הברית בדק כיצד החדרת תאורה מלאכותית לאזורים טבעיים וחשוכים משפיעה על התנהגות הגחליליות. במחקר נבחנו שישה אתרים, בהם נערכה בדיקה של מספר הגחליליות כל לילה. בכל אתר נמצא כי בעת חשיפה לתאורה מלאכותית, חלה ירידה משמעותית (כמעט של 50 אחוז) במספר האיתותים לדקה. תוצאה זו תמכה בהשערת החוקרים כי התאורה מלאכותית משפיעה לרעה על אוכלוסיית הגחליליות ופוגעת ביכולת התקשורת שלהן.
החוקרים מציינים גם כי סביר שהשפעה זו של אור מלאכותי חזקה במיוחד באזורים עירוניים, שבהם עוצמות התאורה גבוהות בהרבה בהשוואה לעוצמות התאורה להן נחשפו הגחליליות במחקר. כחיזוק לכך, במחקר שנערך בעיר טורינו שבאיטליה, שהתבסס על מידע שהתקבל מתצפיות של אזרחים, נמצא כי גחליליות נוטות להימנע מאזורים בעלי עוצמות תאורה גבוהות.
יש אור בקצה המנהרה
ומה קורה בחצר האחורית שלנו? מחקר שנערך בשנת 2009 באוניברסיטה העברית, בהנחייתה של פרופ' סלעית קרק ובשיתוף החברה להגנת הטבע, גילה כי במהלך 20 השנים האחרונות מספר התצפיות בגחליליות הולך ומתמעט, בדגש על אזורים שעברו פיתוח מואץ.
הסטודנטיות שהשתתפו במחקר (מיכל הרשקוביץ, יעל ברנא וטל שפירא) הסיקו כי שינויים בשימושי הקרקע והפרעת אור מלאכותי, כמו גם היעלמות בתי גידול לחים ואף שינויים באוכלוסיית השבלולים המהווים מקור מזון עבור זחלי הגחליליות, מהווים הסברים אפשריים למגמה זו.
ד"ר נטע דורצ'ין, מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מציינת כי הגחליליות אינן היחידות שנפגעות מהרס ואובדן בתי הגידול. עם זאת, "משום שהן בולטות יותר לזיהוי, אנו מבחינים בהידרדרות אוכלוסייתן". במובן זה, היעלמותן של הגחליליות מהווה נורת אזהרה או סמן לפגיעה באלפי מינים של חרקים ובכלל המערכת האקולוגית.
אין ספק, אוכלוסיית הגחליליות נפגעת מפעילות האדם וקיים צורך בהגברת המחקר בתחום. אך בינתיים, המחקרים הקיימים מצביעים על שורת צעדים שאפשר לבצע כבר היום: שימור השטחים הירוקים התוך-עירוניים, ובפרט שימור בתי הגידול הלחים, לצד צמצום ההשפעה של התאורה המלאכותית.
אמנם לא נוכל לכבות את האור במרחבים העירוניים לחלוטין, אולם ניתן לעשות שימוש בטכניקות הארה ידידותיות יותר, למנוע זליגה של אור לאזורים טבעיים וכן לקבוע כללי מדיניות בנוגע להארה בסמוך לאזורים טבעיים. אם נפעל למען השגת יעדים אלה, ייתכן שבפעם הבאה שתצאו לטיול לילי, תיתקלו בגחלילית.
ועד אז, איפה בכל זאת נוכל עדיין למצוא גחליליות? דורצ'ין מציעה לצאת אל מחוץ לעיר, לשטחים פתוחים עם עדיפות לבתי גידול לחים כמו שלוליות חורף. בבתי גידול אלה סביר שיהיו רכיכות, ועל כן ייתכן שנמצא בהם גם גחליליות. אולם גם בעיר, באזורים ירוקים ולחים כמו פארק הירקון, למשל, ייתכן שתוכלו לחזות בחרק שמאיר את הלילה בשפת סתרים.
הכתבה פורסמה ב-"זווית " - סוכנות ידיעות למדע וסביבה
לפנייה לכתב/ת 
