גדול מהחיים
הוא עורר השתאות וקנאה, הערצה ובוז, אהבה ושנאה. קשה להיפרד משמעון פרס, דמות ענקית שלא תהיה כמוה
"אל תדאג", היה שמעון פרס נוזף בחצי חיוך במי שהעז לרמוז דבר מה על אודות גילו המתקדם, או לעקוץ אותו על סירובו לפרוש לפנסיה. "אני לא אשכח למות". ואכן, כפי שהבטיח - הוא לא שכח. ובשל כך, ישראל איבדה היום את אחד מגדולי הפוליטיקאים והמדינאים שלה, את אחד הסמלים הציבוריים הסוערים והמסעירים שידענו מאז קום המדינה. פרס לא היה עוד איש ציבור או עוד פוליטיקאי. הוא היה השורד הנצחי, עוף החול שאינו יודע מתי להישאר על הקרקע ומתעקש להתרומם ולעוף נגד כל הסיכויים - ותמיד אל גבהים חדשים.
אובמה: "פרס - מהבודדים ששינו את ההיסטוריה"
המשפחה, המדינה, החזון: תמונות חייו של פרס
סופדים לנשיא לשעבר: "מנהיג גדול, איש ענק"
הייתה לפרס את היכולת מעוררת ההשתאות להתרגז ולצפצף על מבקריו בו בעת. "תתעלם", השיב בפשטות לאדם שתהה כיצד יש להתייחס למבקרים ולמצקצקים למיניהם. "מי הם בכלל? מה הם עשו? תמשיך בשלך, ובעוד כמה שנים מי יידע מי הם היו".
פרס ידע להתרגז עד בלי די כשהמילים לא נעמו לאוזניו, וידע גם לשכנע את עצמו ואת הסובבים אותו שאינו מתרגש ממה שאומרים עליו. והשילוב הנדיר הזה היה אולי זה שהותיר אותו על הגלגל הפוליטי והציבורי במשך כל כך הרבה עשורים. לא תמיד הוא השפיע ישירות, ולא תמיד היה במרכז העניינים - אך כמעט תמיד היה רלנטי לשיח הציבורי במדינה, גם אם הקפיץ לחצי מהציבור הישראלי את לחץ הדם, בעודו מחפש בצימאון גדול את אהבתו של אותו ציבור ממש. ובין לבין רדף והשיג את הערצת העולם כולו, שם הסתובב כמלך בין מלכים, כנסיך בין נסיכים, כענק בין ענקים.
קשה להיפרד משמעון פרס בשל התחושה המתעתעת שנטע וטיפח במו פיו ובמעשיו, כאילו הוא כאן כדי להישאר. לתמיד. לצד יוזמותיו ורעיונותיו השנויים במחלוקת לעתים, שהובילו אותו לא פעם אל שולי הקונצנזוס, הצליח פרס לטפח בקדחתנות דמות אגדתית גדולה מהחיים - דמותו שלו עצמו. ופרס אכן היה גדול מהחיים, בטח גדול יותר מהדמויות המסתובבות כיום בחיים הציבוריים העכורים שהתפתחו כאן בשנים האחרונות. ובשל כך הוא עורר השתאות וקנאה, הערצה ובוז, אהבה ושנאה.
הוא ידע לנווט בין העולמות השונים שבהם שייט בכישרון רב, פעם מרחף במרחבי הננו-טכנולוגיה וחקר המוח, ושעה אחר כך מתאבק בפוליטיקת השלולית של מפלגת העבודה ומוסדותיה המאובקים. וכפי שלא ויתר מעולם על חנופה טובה, כך הוא סירב להימנע גם ממריבה הגונה. רק בשנותיו בבית הנשיא מיתן את נטייתו הטבעית להיקלע לתגרות ציבוריות, ובמקומה שתל לעצמו, בעצמו, אישיות ממלכתית מאופקת למדי, שהצליחה להעניק כבוד פומבי גם לראש הממשלה בנימין נתניהו, שלמדיניותו בזירה הבינלאומית התנגד פרס בחריפות.
ורק פעם אחת החליט פרס לשנות ממנהגיו כנשיא, והיה זה בעיתוי הרגיש של הלחשושים על תקיפה ישראלית באיראן. או אז יצא פרס למסע נחוש כדי לסכל את מה שראה כהרפתקה צבאית של הצמד נתניהו-ברק. מבלי להסס, זימן אליו פרס
באותם ימים שורה של ישראלים בעלי השפעה על סדר היום התקשורתי והציבורי, על מנת לחלוק עמם את דאגתו ואת חששותיו ממה שראה כאפשרות להמיט על ישראל אסון לדורות. ופרס לא נרגע עד שהבין כי האופציה לפעולה צבאית ירדה מהפרק.
לעומת זאת, כשנשאל מדוע אינו מביע את דעותיו ואת עמדותיו על המתרחש בזירת המשא ומתן המדיני עם הפלסטינים, חזר פרס פעם אחר פעם על מנטרת הממלכתיות שכפה על עצמו. ולראשונה בחייו, זה עבד לו ובגדול. בעודו חי בודד כמעט לגמרי במשכן נשיאי ישראל, שעה שסוניה רעייתו בתל אביב, הצליח פרס לזכות באהבת הציבור הישראלי, שאחריו חיזר בקדחתנות לאורך רוב שנותיו הציבוריים. ופרס אהב את האהבה, ואהב את המעמד, ואף התאהב באהבה הזו וניהל עמה רומן שלא נגמר גם כשסיים את תפקידו במשכן. כי די היה לו בקריאות הבוז שספג לאורך השנים.
קשה להיפרד משמעון פרס גם משום דמותו המבלבלת, דמות ענקית ומלאת סתירות, דמות מעוררת סקרנות בשל יכולתו להתייחס באותה הרצינות לשיחה עם ברק אובמה ועם חנהל'ה מהתנועה הקיבוצית. לפרס הייתה את היכולת לחלום בגדול ולהתרסק בגדול - אבל גם להמשיך בגדול. ותמיד חיפש לחדש ולקדם, לדחוף ולהוביל מהלכים שלעתים היו נראים הזויים - העיקר לא לנוח לרגע. כשנשאל מדוע אינו יוצא לחופש, סיפר כי חופשותיו הטובות ביותר הן בעבודה, וגרר אחריו ל"חופשות" בדרום או בצפון את אנשי צוותו, שנאלצו לחבק יחד איתו גדיים ועזים, ולדבר על בן גוריון ועל יישוב הנגב. קשה להיפרד משמעון פרס כי הוא היה ציוני גדול ופטריוט גדול, ודומים לו אולי עוד יהיו - אך כמוהו לעולם לא. יהי זכרו ברוך.
לפנייה לכתב/ת 
