ברידג'ט אותה ברידג'ט - רנה פחות
חמוד וצפוי ככל שיהיה, "ברידג'ט ג'ונס בייבי" מאלץ את רנה זלווגר לחזור לדמות אותה גילמה לפני יותר מעשור. האתגר לא קל - לא לצופים ובעיקר לא לבמאית, שצריכה להתמודד עם שחקנית שהפכה עם השנים ועם הניתוחים לנטולת הבעות. קהל היעד הפוטנציאלי - נשים כמובן, יאלץ להתנחם בנוכחות הפוטוגנית של ד"ר מקדרימי שמככב לצידה
15 שנה אחרי שהסרט הראשון בסדרת סרטי "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" יצא לאקרנים ו-12 שנה אחרי השני (אבל בואו לא נדבר עליו כי הוא היה באמת רע), חוזרת ברידג'ט ג'ונס לקולנוע. לכאורה, הרבה השתנה מאז (נגיד, האינטרנט הפך להיות מקום לוהט משהו), אבל עדיין ברידג'ט ג'ונס בגילומה של רנה זלווגר, בדיוק באותו מקום: לבד, בבית, שרה all by myself", שהפך מאז להמנון הרשמי של הרווקות באשר הן - קהל היעד הפוטנציאלי.
ואם צריך לדייק את הטייפקסט של הצופות שאליהן מכוונים, אז אולי הן לא צריכות להיות רווקות בהכרח אבל כן מעל גיל 30, בשלב בו הן עדיין מאמינות באהבת אמת אבל לא מספיק תמימות לחשוב שיש אביר על סוס לבן, וחשוב מכל: ראו את הסרטים הקודמים ויודעות למה לצפות. מיטיבות הלכת ביניהן, שומרות חסד נעורים לקולין פירת' עוד מימי "גאווה ודעה קדומה" וילכו אחריו באש ובמים, או במקרה הספציפי שלנו (מודה, אני ביניהן), לכל בכורת סרט שהיא.
אגב, אם לרגע מישהי, מאלה שיש להן בני זוג, חושבת להביא אותו לסרט - רצוי לשקול את העניין או בעצם לוותר עליו מראש. אחרי הכל אל מיסטר דארסי הצטרף פטריק דמפסי, לעד ד"ר דרק שפרד המקדרימי מ"האנטומיה של גריי", שלא נעים להודות אך מייתר כל גבר בסביבה.
עם זאת ועם כל הכבוד לצ'ארם הבלתי מעורער של דמפסי ולכריזמה הבריטית היבשה של פירת', הסרט נופל על כתפיה של הדקיקות של השחקנית, formally known as רנה זלווגר, ופה נעוצה הבעיה. קשה להתעלם מהתהיות שמציפות בשנים האחרונות את הוליווד ונוגעות בשאלה אם היא עשתה ניתוחים פלסטיים (כן), כמה מתיחות פנים עברה (יותר מדי), ולמה הפנים שלה בצבע אדום (כנראה פילינג לא מוצלח), הציפייה הבסיסית משחקנית היא להבעת פנים ואת זה זלווגר איבדה לטובת עור מתוח.
מעבר לזה – העלילה אמנם צפויה אבל חמודה. ג'ונס הרווקה זוכה לסטוץ לוהט במיוחד עם אמריקאי חתיך ועשיר באותו שבוע בו היא שוכבת עם האקס המיתולוגי, ובגיל 40 פלוס, נכנסת להריון ולא יודעת מי האבא. הסרט כולו בנוי על אותה תבנית ברידג'ט ג'ונסונית חצי מביכה, בעיקר גמלונית ומאוד קלילה, שמתארת את קורות השלישייה המוזרה בדרכם לתינוק הנחשק.
ביקורות קולנוע נוספות:
"לא לנשום": בין התרחשות סבירה למטורללת
'שבוע ויום': שילוב בין קומדיית סטלנים למוות
למרבה הצער, זלווגר לא מספקת את הסחורה בשום שלב של הסרט (כולל בסצנה בה היא יולדת - זה לא ספוילר, קוראים לזה ברידג'ט ג'ונס בייבי) ולא מצליחה להביע שום רגש על פניה. כלומר, היא מנסה, זה פשוט לא קורה. ואל תזרקו לי בולשיט בסגנון "משחק מינימליסטי". המבטא הבריטי מזויף.
אבל לא הכל שלילי: אפשר להתייחס לעובדה שמדובר בסרט שמתרכז באישה (כבר טוב), רווקה בת 40 שמחליטה להביא ילד לעולם שלא בתוך מסגרת נישואין ותבינו שזה ממש רדיקלי. תוסיפו לזה את העובדה שהבמאית שרון מגוויר יודעת איך לעבוד עם השחקנית שלה, וממעטת להתמקד על פניה של זלווגר, ואנחנו כבר כמעט מרוצים. למרבה האירוניה, למרות הגברים החתיכים, נקודת האור האמיתית של הסרט טמונה בגניקולוגית של ג'ונס, שמגולמת בגאונות על ידי אמה תומפסון.
מי שאוהבת את סגנון הסרטים המדובר (צ'יק פליק) ותלך לסרט בלי יותר מדי ציפיות פלוס כוס קאווה או שתיים, תהנה מאוד מהסרט. בילוי אידיאלי ליום שישי בצהריים עם החברה הכי טובה. בתנאי שגם היא רווקה, כן?!
