נהיגה ראשונה בפורשה 718 קאיימן - חליפת סערה

יש משהו ברגע הראשון שבו אתה מתיישב בפורשה, שאף יצרן רכב לא הצליח לחקות. נסו לדמיין את הסיטואציה הבאה: אני נתלה באורח לא מאוד אתלטי מחלקה העליון של מסגרת המרכב כשידי על הידית הפנימית העליונה, ומטיל את עצמי בדוביות אל מרכז מושב הנהג. לא נעים. מביט רגע לצדדים לוודא שאף אחד לא ראה, ופתאום לא אכפת לי. כי בלי לשים לב, כל פיסת מתכת ועור ופלסטיק מסביב נופלת לידי כמו קסם, עוד לפני שהספקתי לחשוב לעומק איך אני נראה.

פורשה 718 קאיימן - לובשים אותה

בורר ההילוכים הידני, לדוגמה - כן, היא עדיין מציעה את האופציה - נמצא בדיוק במקום הנכון: טיפה גבוה, טיפה קדימה, בדיוק בנקודה שבה תרצה לגעת בו שוב ושוב. ושוב. המושבים - ותאמינו לי, בפעם האחרונה שהשתמשתי במילה הזאת היא התייחסה לבחור עם ראסטות שבדיוק חזר מהודו - מערסלים: בדיוק בנקודת האיזון שבין עודף ספורטיביות מציקה לחוסר תמיכה. הדוושות? אח, הדוושות. מעולם לא נהניתי כל-כך ללטף משהו, ועוד עם כפות הרגליים! הפטיש ההוא לא עובד הפוך בדרך כלל?

בעולם הדיגיטלי המנותק שנקלענו איכשהו לתוכו, נהוג להשתמש במילה engaging. ככה קוראים לתוכן טוב, לפוסט ויראלי, לפרסום מתוחכם ולקטע וידאו חכם. אבל השימוש המודרני במילה הזאת מתעלל בה קצת, כי בעצם הוא משתדל לנתק אותך מהמציאות ולהשקיע אותך במציאות אחרת, מדומה, חלופית. זה תפקידן של רוב המכוניות המודרניות, שמתקדמות בדילוגים עליזים לניתוק המוחלט, נהיגה אוטונומית. להפריד בינך לבין הכביש, הסביבה, החיים. לעטוף אותך בעננה של נוחות שתשכיח ממך את העובדה שהפסקת להרגיש.

הקאיימן הזאת, בזכות הפמיליאריות הנהדרת שלה ועל אף רשימה ארוכה של פיצ׳רים בשפיץ המחודד של הטכנולוגיה, מחברת. היא הטיפוס הרגלי על ההר שכולם מגיעים אליו במסוק, הביס מהפלפל החריף כשאתה מוקף סבטקסט קולינרי. אתה נכנס אליה, מפמפם פעמיים בגז בנדיבות, פותח גג או חלון או סתם מקשיב למנוע, וחי, בנאדם. ואם אתם חושבים שאני מגזים, מילה שלי, זה רק בגלל שאף פעם לא ישבתם באחת. 

פורשה ידועה בשמרנות ויזואלית, ומקפידה על לא יותר מנגיעת מכחול קטנה בין דגם לדגם. גם הפעם הסיפור דומה למרות שפורשה, כמו כל יצרנית, מבטיחה שזו "מכונית חדשה". העדכון הוויזואלי מסתכם ביחידות תאורה קצת שונות, הגדלת כונס אוויר, תוספת חריץ פה וקמט שם ומראות אחרות. לא משהו שקופץ לעין, אבל מצד שני, אפילו פרדיננד פורשה בקושי היה מבדיל בין הדורות השונים של ה-911. תא הנוסעים מקבל את ההגה מה-918 ספיידר וכולל בורר מצבי נהיגה, ומערכת מולטימדיה חדשה מאפשרת צימוד לאייפון דרך Apple Car Play המשקף חלק מהאפליקציות.

עיקר החידוש כאן הוא מנוע ארבעה צילינדרים מוגדש טורבו במקום השישייה המגרגרת הקלאסית. טהרנים כבר הקיאו את משנתם בנושא על חורשה של עצים רעננים, אבל במבט מקרוב, בחיי, לא הייתי מרגיש. רעש האגזוז שלה נהדר, במיוחד במצב ספורט שזורק לחלל המכונית את פיצוצי הדלק המוכרים והאהובים. רק לעתים נדירות, בתמרור עצור באמצע היער השחור, אפשר לשמוע שהמנוע בעצם מקרקר יותר ממגרגר, כמו שמרובעי צילינדרים נוהגים לעשות. אבל מה, תוספת הסוסים, (בעיקר) המומנט ו-10% חיסכון בדלק, מכפרים על הפאלטה הקטנה הזאת ביג טיים. שלא לדבר על הסימפוניה לצמד האגזוזים. רק הזיקנה המודעת שקפצה עליי מנעה ממני מלהפוך אותו לרינגטון.

עם 911 כאייקון מוטורי בלתי נגמר, מנוע מרכזי היה פופולארי בדגמי פורשה למירוצים, והגיע לכביש עם הולדתה של הבוקסטר, והקאיימן אחריה. פורשה אומרים שמדובר בדובדבן שעל עוגת חלוקת המשקל המושלמת בין החלק הקדמי של הרכב לאחורי, זו שאם תסמנו קו דמיוני במרכז הרכב ותשימו תחתיו את האצבע החזקה שלכם, הוא יתאזן עליה כמו פלס. התוצאה של האיזון הזה לאו דווקא מתבטאת במהירות, אלא יותר בביטחון: אתה בטוח שאף אחד בסביבה לא נהנה יותר ממך, ואתה בטוח שאתה צודק.

בבואכם להזמין קאיימן 718, אם החלטתם כמוני ללכת על גיר ידני (וצבע לבן), תיאלצו לבצע בחירה בין שני מנועים: 2 ליטר או 2.5 (300 או 350 כ״ס בהתאמה). בשניהם השיגה פורשה עוד 25 כ״ס לעומת הדור הקודם. איך עשתה את זה? כמו כולם היום - בעיקר הוסיפה מגדש בריא ומאד אתלטי. בהגה לעומת זאת היא לא ממש נגעה. וטוב שכך. אחרי חמש דקות נהיגה בכל מקרה מפסיקים לחשוב עליו. הוא אינטואיטיבי כמו נשימה.

הגיר? כאמור, לכו על ידני, איך שהיא מגיעה בגירסת הבסיס. לא שה-PDK האוטומטי בעל שבעת ההילוכים רע או משהו. הוא יהיה מהיר יותר ויעיל יותר ממך בכל כביש. אבל כבר הבנתם את הקטע. אנחנו לא מדברים על יעילות, אלא על נשמה. ולחבר אותה למשהו אוטומטי זה כמו לתת ליוטיוב לבחור בשבילך שירים: לוותר. וחוץ מזה, פתאום יכול להתנגן שם בן אל וסטטיק.

אה, שנייה, אל תלכו. מצאתי משהו לא בסדר! בחלק התחתון של ההגה יש מתג שמעביר אותך בין ארבעה מצבי נהיגה - רגיל, ספורט, ספורט-פלוס שהופך את מתלי המכונית לסקייטבורד, ואיזשהו סוג של טירוף פרסונלי. בהתחשב בעושר החומרים שמסביב, הכפתור הזה מרגיש כמו חוגה של רדיו ישן. זהו. ואחר כך אומרים שהעיתונאים של ימינו כבר לא ביקורתיים. 

הכתב היה אורח חברת פורשה