25 שנה של סקס, קסמים ופלפלים לוהטים
רבע מאה עברה מאז שיגרו רד הוט צ'ילי פפרז לעולם את האלבום "Blood Sugar Sex Magik" שהיה הברכה והקללה שלהם גם יחד. המיתוסים על ימי ההקלטות, הסיפורים מאחורי השירים, ההצלחה העולמית והנפילה - אל כולם חזרנו כמחווה לאלבום שהפך לאגדה
אפשר להגיד ש-1991 הייתה השנה המוצלחת ביותר ברוק בארבעת העשורים האחרונים. נסו להתווכח ולהציג שנה אחרת שתטען לכתר, ואשלוף לכם מיד את "Ten" של פרל ג'אם, שני אלבומי "Use Your Illusion" של גאנז אנד רוזס, "Nevermind" של נירוונה, האלבום השחור של מטאליקה או את "אכטונג בייבי" של יו-2. כולם יצאו בהפרשים קטנים זה מזה, שלושה מהם יצאו בשבוע אחד, ושניים אף חולקים את אותו יום יציאה. בשבוע שעבר עסקנו בארבעה מהם, ובעיקר בהשפעה ובאופן בו עיצבו תרבותית דורות שלמים של מוזיקאים. בסוף השבוע הנוכחי יציין אלבום נוסף 25 שנים לצאתו. מדובר באחד מצליח, מדמם, לוהט ומשפיע במיוחד, וזהו סיפורו.
קשה לדמיין את הנוף המוזיקלי של היום ללא "Blood Sugar Sex Magik", האלבום שהחדיר את הרד הוט צ'ילי פפרז למיינסטרים, הניב שלוש קלאסיקות שנכנסו לפנתיאון הרוק (אחת מהן כבר בלתי ניתנת להאזנה, מרוב טחינה) וכדרכם של אלבומים אייקונים - הצליח לחרב לתקופה את הלהקה שיצרה אותו.
ככה זה עם אלבומים גדולים. כשפרצי יצירתיות נדירים פוגשים הכרה עולמית והצלחה מסחרית - לפעמים קל לאבד את הדרך מהמקום ממנו באת. עבור אנתוני קידיס, פלי, צ'אד סמית וג'ון פרושיאנטה, המקום ממנו באו ארבעה אלבומים שקדמו, ששלושה מהם זכו להתעלמות תקשורתית מוחלטת (האחרון מביניהם, "Mother's Milk", זכה להכרה רטרואקטיבית) וחבר הרכב שמת ממנת יתר.
כמה ציני יהיה זה לקשר בין המוות של הילל סלובק, גיטריסט הלהקה, לבין המוזה האדירה שנחתה על חברו אנתוני קידיס, מנהיג הצ'ילי פפרז שכתב בהשראתו כמה מהשירים החשובים ב"Blood Sugar"? מאוד ציני. כמה חבל שזה נכון. ואולי סלובק, שהונצח בשיר "My Lovely Man", היה שם בזמן הקלטות האלבום בטירה נטושה על גבעות הוליווד, בה גר פעם הארי הודיני - לפחות ברוחו.
ואם זו לא רוחו אז זו רוח כלשהי. שכן כמה מחברי הצ'ילי פפרז היו משוכנעים שאולפן ההקלטות שהקימו באחוזה משנות ה-20 של המאה הקודמת, היה רדוף רוחות. מתופף ההרכב, צ'אד סמית, אפילו לא הסכים לישון במקום כמו חבריו, וחזר בסוף כל יום הקלטות לביתו באופנוע. הבסיסט פלי, לעומת זאת, חש שהחברים הבלתי נראים שרכש הם דווקא "מאוד ידידותיים ולא היה להם להם דבר פרט לווייבים טובים ואושר בכל חדרי הבית". כן, אין ספק שהצ'ילי פפרז התנסו בסמים משובחים במיוחד.
אגב סמים - גם להם חלק לא מבוטל בתוצאה הסופית של סשני ההקלטות. בעיקר כנושאים שכתב עליהם אנתוני קידיס, נגמל טרי מהרואין וקוקאין, בשירים כמו "Under The Bridge". נסו להיזכר בפעמים הראשונות שהקשבתם לו וכמה נכון וטוב הוא נשמע אז. את "מתחת לגשר" כתב קידיס בשיא התמכרותו, על היום בו האמין שחייו הגיעו לשפל שיא בדאונטאון לוס אנג'לס - מתחת לגשר, באופן מפתיע.
רק ארבע שנים לפני כן הלהקה רצתה להשתמש בשירותיו של המפיק ה-אז-עוד-לא-אבל-כמעט- אגדי, ריק רובין (שהיו חתום אז בין היתר על אלבומים של ראן DMC, ביסטי בויז וסלייר). הפפרז רצו אותו להקלטות האלבום "The Uplift Mofo Party Plan" מ-1987, אבל נענו בשלילה. רובין העדיף שלא להיכנס להרפתקה הפקתית עם משתמשי הרואין כבדים כמו קידיס וסלובק. בניסיונם הבא, כשחברי הלהקה איזנו קצת את חייהם, הוא נעתר להזמנה, והיה לו תפקיד חשוב בבנייתו של האלבום מבחינה תוכנית וטקסטואלית.
אחרי הכל, זה היה רובין ששכנע את פלי להרביץ לבס קצת פחות בכוח ולאפשר ליתר המוזיקאים בלהקה להישמע. הוא זה שהפך אותה Fאנקית יותר לעומת אלבומיהם המוקדמים והנמיך לה את הדיסטורשן. הוא גם מי שהציע לקידיס לכתוב טקסטים מטופשים ומיניים. עם כל הכבוד לקסם, לסוכר ולדם שאפפו את תהליך ההקלטות של האלבום הזה, המילה סקס הכי ראויה להיכתב בטייטל - בעיקר כי קידיס חווה כל כך הרבה ממנו.
"Sir Psycho Sexy", למשל, הוא שיר על הקלות בה השיג הזמר כיבושים מיניים, "Breaking The Girl" הוא ההכרה בכך שיחסו לנשים מתחיל להידמות לזה של אביו, שובר לבבות ונשים, מרסק תקוות שנותר בודד ואומלל. "Suck My Kiss" מדבר בעד עצמו. "The Power of Equality" עסק בנושאים חברתיים של גזע ופערי מעמדות.
"Sir Psycho Sexy". כיבושים מיניים
והייתה גם פנינה חשובה אחת בהקלטות, שכמו לא מעט הברקות - נולדה מאילתור. פלי וצ'אד סמית מנגנים ריף קליט בסלון הבית, קידיס מצטרף אליהם לשירת "Give It Away", ושם נוצר הסינגל הראשון מהאלבום, וזה שמשך כמות תשומת לב שלא ידעה הלהקה בשמונה שנות קיומה עד אז. את המילים לשיר, אלו שמפצירות במאזיניו להוריש קניין לאמא, אבא ובת (ואז לרקוד ריקוד קטן ולשתות מים) שאב קידיס מתורת נתינה שגורסת שצריך להפטר מרכוש ולהעבירו לאחר, זו שלימדה אותו סנדקית הPאנק, נינה האגן.
את השיר שחותם את האלבום, קאבר בן פחות משלוש דקות לשירו של מוזיקאי הבלוז רוברט ג'ונסון "They're Red Hot", הם נינגו והקליטו על גבעה, כשהכלים שלהם מחוברים בכבלים ארוכים לקונסולה שנמצאה בתוך הבית. "הקלטנו את השיר בחוץ, בלילה חשוך, בזמן שמכוניות מלאות נוסעות ממש מתחתנו", סיפר שנים אחר כך קידיס בראיון. "אם מקשיבים אפשר לשמוע בהקלטה אנשים שרים במכוניות שלהם". בהצלחה עם זה.
על גבעה בחושך. הקלטות השיר "They're Red Hot"
חלק גדול מתוך למעלה מ-30 הימים שניגנו שם, תועד בסרט הדוקו הקצר "Funky Monks" אותו הוציא ההרכב עם סיום ההקלטות. אפשר לראות שם את פרושיאנטה חווה פרץ אדיר של השראה ואת ניצוצות הגאונות עפים לכל עבר באחוזה הסגורה. הבעיה היחידה הייתה שלגיטריסט היה קשה לצאת עם החומרים הללו מהחממה המוזיקלית אל העולם. כשהעולם קיבל את "BSSM" בזרועות פתוחות, פרושיאנטה ממש לא ידע איך לאכול את זה - ועל כך בהמשך.
ב-24 בספטמבר 1991 ראה אור מה שהפך להיות אלבום הפריצה של קידיס ושות'. בהתחשב בעובדה שהוא יצא בדיוק ביום בו ראה אור "Nevermind" של נירוונה, מעמד הזהב לו זכה קצת יותר מחודשיים לאחר מכן ומעמד הפלטינה שהגיע חודשים ספורים אחר כך, הם הישגים עוד יותר ראויים לציון. ולחשוב שבשבועות שאחרי צאתו, בכירי חברת "וורנר" תחתה הופץ האלבום לא התלהבו מהבחירה ב"Give It Away" כסינגל ראשון. אבל הרדיו שם לב, השמיע את השיר והפך אותו ללהיט הענק שהיה.
.jpg "פרסום והכרה עולמיים. הצ'ילי פפרז על שער מגזין \"הרולינג סטון\" - מינוס פרושיאנטה")
"Under The Bridge" לא נחשב כאופציה לסינגל שני, מאחר ומוזיקלית הוא לא ממש תואם את האנרגיות של הקודם. הופעה אחת של הלהקה, שבה בכירי הלייבל הגיעו כדי להאזין לחומרים ולהחליט מאיזה מהשירים ייצא כסינגל, שינתה הכל. את הרגע שלו מתחת לגשר, הפך קידיס לשיר שאולם שלם שר איתו. זה הספיק לאנשים בחליפות כדי לבחור בו כסינגל השני מהאלבום. החלטה שהתבררה כנבונה בסופו של דבר.
ואחריו הגיע כמובן הטור. סיבובי ההופעות של להקות הרוק בשנות התשעים עדיין היו נאמנים לקלישאת הסקס, סמים ורוקנ'רול, והם היו קרקס שלם שהתפרש על פני מדינות רבות וחודשים ארוכים, מאוקטובר 91' ועד ה-24 בפברואר 1993. בין הלהקות שנבחרו לחמם את הצ'ילי פפרז בסיבוב ההוא היו שמות כמו ג'ואן ג'ט, מאדהאני, פריימוס, רולינס באנד של הנרי רולינס ופורנו פור פיירוס.
היו שם עוד שני הרכבים קטנים שנבחרו לחמם את הצ'ילי פפרז בשנת הפריצה שלהם - נירוונה ופרל ג'אם, משהו. גם הסמשינג פאמפקינגז קיבלו הצעה לצאת למסע עם הצ'ילי פפרז, אך סולן הלהקה בילי קורגן סירב, בעיקר כי הוא היה בן זוגה לשעבר של מי שהייתה אז בת זוגו של קורט קוביין, קורטני לאב. כן, היה שמח שם בניינטיז.
אבל בין החברים היה כאמור גם מי שההצלחה לא ממש קסמה לו. באותם ימים הרגלי השימוש בסמים של ג'ון פרושיאנטה הלכו והחריפו, בעודו מתרחק מחברי הלהקה. הוא לא מצא את הפופולריות האדירה של ההרכב חיובית ממש, ואפילו סלד ממנה. התסכול של הגיטריסט הפך ברור כאשר במהלך ההופעות היה מסתגר בעצמו בפינת הבמה, רחוק מחבריו. הופעה בסאטרדיי נייט לייב בה חירב - בטעות או בכוונה - ביצוע חי של הלהקה הביאה לקרב צעקות בינו לבין קידיס. גם העובדה שבת זוגו של פרושיאנטה הצטרפה לטור לא עזרה ליחסים בינו לבין חבריו ללהקה, שהרגישו שפרושיאנטה עבר על חוק דרכים לא כתוב.
הסינגל שסלל את הדרך. "Give It Away"
בתחילת מאי 1992 הודיע פרושיאנטה שהוא עוזב. ההופעה האחרונה בה ניגן נחשבה עבור קידיס לאחת הגרועות בהיסטוריה של הלהקה. לעזרה הוזעק דייב נבארו, שלא היה פנוי והתמודד עם פירוק להקתו ג'יינז אקידשן ועם בעיית סמים חמורה משלו. בסופו של דבר היה זה הגיטריסט אריק מארשל שנבחר להחליף את פרושיאנטה עד סוף סיבוב ההופעות, ופוטר לבסוף בשל בעיות כימיה עם שאר החברים. את שארית מסע ההופעות נאלצה החבורה לבטל עקב מחלה קשה של פלי ותשישות שכפתה עליו מנוחה בת 12 חודשים.
את הקריירה של הרד הוט צ'ילי פפרז אפשר לחלק לפני ואחרי "Blood Sugar Sex Magik". זה היה האלבום שהניע להם את הקריירה אחרי לא מעט שנים בשוליים, וזה שהביא לה עושר, הצלחה, מעמד ועמם גם שלל בעיות אישיות. לקחו לפרושיאנטה שש שנים עד שחזר להרכב (בטרם עזב אותו שוב כעבור כעשור). קידיס שב אל חיק ההרואין (הוא טוען שזה קרה לאחר שטופל בחומר הרדמה במהלך טיפול שיניים) והגיטריסט החדש, דייב נבארו, יצר בעיות-פנים בלהקה שהביאו כל אחד מהם לדעוך לכיוון אחר. היה זה אך מתבקש ש"One Hot Minute", האלבום שהוציאו ב-1995, היה אפל יותר ומשך (בזכות נבארו) לכיוונים של מטאל. נבארו לא שרד בהרכב אפילו דקה אחת חמה נוספת.
ב"Californication" שהגיע ארבע שנים מאוחר יותר, פרושיאנטה השתתף והקליט. הדבר סימן סוף של תקופה עבור הצ'ילי פפרז, ותחילתה של חדשה. "קליפורניקיישן" היה הלידה מחדש אחרי המוות שהביא עמו "בלאד שוגר סקס מג'יק". עבור מי שאהב את החומרים המוקדמים של הלהקה, הוא סימן שינוי פאזה משמעותי ומעבר לחומרים רכים ומלודיים מקודמיהם.
.jpg "בסוף זה נגמר עם ברונו מארס ושפם פורנו. אנתוני קידיס היום (צילום: gettyimages)")
"קליפורניקיישן" היה מוצלח ונכון לזמנו והכיל כמות מגוחכת של להיטים - גם אם היום די מעיק לשמוע אותם ברדיו, בכל פעם שהם צצים. הוא החזיר את הלהקה לימיה הגדולים והעניק לה חיים חדשים וקהל חדש, רחב ומיינסטרימי יותר. הוא היה אלבום באמת ראוי, אפילו קלאסיקה מודרנית (מקלאסיקות הרוק האחרונות, למען האמת) אבל הוא לחלוטין נעדר את הקסם החייתי שהיה באלבום מ-1991. הוא הציג להקה בוגרת ומחושבת, שיודעת להתמודד עם ההצלחה. "זה היה תהליך ההקלטות הטוב והפורה ביותר בהיסטוריה של הלהקה", נזכר לאחרונה קידיס בראיון. "התגבשנו שם, ידענו מי אנחנו ומי אנחנו רוצים להיות".
