סליחה, כפרה: למה כל כך קשה לנו לשחרר את הכעס
לסלוח, אבל באמת לסלוח, זאת משימה לא קלה בכלל - בין אם מדובר בסליחה לעצמנו ובין אם למישהו אחר. מנגנונים מורכבים של קושי בקבלה עצמית, שאריות אשמה מהילדות והיצמדות לכעס כחומה של הגנה מפני פגיעה, מונעים מאיתנו לסלוח ומשאירים אותנו כועסים ונפגעים. יום הכיפורים הוא זמן מצוין למצוא בעצמנו את הכוח לחמול וגם למחול
כעסים הם אחת הסיבות הנפוצות שבגללן אנשים פונים לטיפול. כעס יכול להיות מופנה החוצה, למשל - כלפי חברים ובני משפחה שאכזבו, בני זוג שבגדו או שותפויות שהתפרקו והותירו משקעים.
במקרים אחרים, הכעס מופנה פנימה ואיתו, מגיעים הביקורת העצמית וההלקאה העצמית. בכלל, נדמה שכעסים וסליחות שזורים בכל מערכות היחסים בחיינו.
קראו גם:
הכי חשוב - לסלוח לעצמנו: איך לעשות את זה נכון
הורים, בקשו מעצמכם סליחה
יום כיפור: למה לא מספיק לסלוח יום בשנהלמה אנחנו כועסים ומתקשים להרפות? למה קשה לנו לסלוח? מה הופך את הסליחה למורכבת כל כך? האם ישנם מצבים בהם קל יותר לסלוח ומצבים אחרים בהם זה קשה, אולי אפילו בלתי אפשרי? מה יש שם, בדינמיקה של היחסים, שמקשה עלינו כל כך לסלוח? האם יש מעשים בלתי נסלחים וכאלה שעליהם ניתן למחול? האם עוצמת המעשה, או אולי עוצמת הקשר עם הצד שממול, יקבעו אם נצליח לבסוף להתגבר על הכעס ולסלוח?
לפעמים אנחנו כועסים ומצפים להתנצלות, ולא מסוגלים להרפות מעוצמת הזעם והפגיעה. לפעמים אנחנו רוצים שיבקשו מאיתנו סליחה למרות שאנחנו לא מתכוונים לסלוח, רק כדי לראות שהצד השני לוקח אחריות ומבין שפגע בנו.
"אוהבים לכעוס": למה קשה לנו לשחרר את הכעס כלפי הזולת?
1. כי כשאנחנו כועסים, אנחנו עסוקים בהסתכלות על האחר. על המעשה הבלתי נסלח שהוא עשה, על ההתנהגות הפוגענית שלו, על כל מה שאנחנו לא אוהבים בו. הכעס מאפשר לנו לשמור על תפיסה של עצמנו כטובים ומיטיבים, לעומת האחר, אותו אנחנו תופסים כרע ואכזר. הפיצול הזה מאפשר לנו לשמר תחושה פנימית טובה וצודקת לגבי עצמנו, גם אם לעתים קרובות גם אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים.
2. כי בזכות הכעס, אנחנו מצליחים להימנע מלהרגיש מגוון רגשות שליליים כלפי עצמנו. כמו חוסר אונים, בושה, השפלה, רגשי נחיתות או חרדה, מכיוון שהכעס על הצד הפוגע משמר את ההתבוננות החד צדדית שלנו לגבי האירוע או האדם, ומונע מאתנו התבוננות יותר שלמה ומפוכחת, שכרגע, ככל הנראה, איננו מסוגלים לה.
התבוננות מפוקחת יותר תכלול גורמים נוספים, כמו מה עשינו שאולי תרם להתנהגות הפוגעת ומה החלק שלנו ביחסים או באירוע, עליו אנחנו כן יכולים לקחת אחריות.
3. כי אני כועס משמע אני חזק. חלקנו גם מחזיקים בתפיסה, לפעמים לא מודעת, שאם אני כועס אז אני "חזק", אז לא כואב לי. כמובן שזו אשליה שמעידה על קושי לחוש ולהביע כאב ופגיעות. הפחד להצטייר כחלשים ופגיעים יכול לגרום לנו להיאחז בשלל סיבות הגיונית לכאורה, שמסבירות למה אנחנו עדיין כועסים, כשלמעשה האגו מדבר כאן במקומנו.
החזות החזקה מגינה על חלקים שבריריים בעצמי שלנו ומאפשרת לנו להימנע ממגע עם רגשות כואבים. ככל שאנחנו פגיעים יותר, אנחנו עלולים לאמץ חזות קשוחה או מרוחקת יותר כלפי חוץ.
4. כי הרצון להיות "חזק" יכול לגרום לנו לא לסלוח, ולתת לחרדה להחליט במקומנו. חרדה שאולי הסליחה תפעל נגדנו, חרדה פן נעשה מעצמנו צחוק כי ממש בקרוב ניפגע שוב, חרדה שאולי ינצלו את טוב ליבנו, שאולי מבקשים את סליחתנו מתוך אינטרס ותועלת אישית. והחרדה המשמעותית מכולן – להיפגע שוב.
5. כי בכעס טמונים כוח ושליטה. הכעס מקנה לנו, לכאורה, יתרון על האחר. הצד השני מרגיש רע, אולי הוא מנסה לרכוש שוב את האמון שלנו ולהגיע ללבנו. הסליחה משקפת ויתור על הכוח הזה. היא משחררת את הצד השני מרגשות האשמה, ומהווה עבורנו סוג של הכרזה פנימית שוויתרנו, גם אם רק בפנטזיה, על עונש ועל נקמה. התנגדות לסלוח היא לפיכך צורה של ענישה של הזולת. למעשה, כאשר אנחנו משמרים בתוכנו מרחב של כעס והתנגדות לסליחה, אנחנו מענישים בעיקר את עצמנו.
למה אנחנו ממשיכים לכעוס ומתקשים לסלוח לעצמנו?
אנשים רבים מסתובבים עם כעסים משמעותיים כלפי עצמם, מיוסרים על אירועים שקרו, שואלים את עצמם מדוע נהגו כפי שנהגו ומשוכנעים שיכול היה להיות אחרת "לו רק".
חלק מאיתנו מתקשים לסלוח לעצמנו מתוך הקושי לוותר על עמדה של אומניפוטנטיות (תחושת "כל יכול"). כשאנחנו סולחים לעצמנו, אנחנו בעצם מודים שנכשלנו, בעוד שכשאנחנו ממשיכים לייסר את עצמנו, לחשוב שיכולנו לנהוג אחרת ולתהות "מה היה קורה אילו", אנחנו משמרים אשליה של כל-יכול.
לכן, אנשים בעלי נטייה לפרפקציוניזם, או כאלה שמתקשים להכיר ולקבל מגבלות וחולשות של עצמם, עלולים להעדיף, לפעמים באופן לא מודע, לשאת בתחושות של כעס ואפילו שנאה עצמית, על פני האפשרות לסלוח לעצמם.
לעתים, אנשים מתקשים לסלוח לעצמם עקב אשמה מוקדמת ועמוקה ביחסים המוקדמים עם הוריהם. כתוצאה מכך, הם משמרים תחושות אשמה וחטא והיעדר יכולת של סליחה עצמית בבגרות. למשל, ילד שהוריו חינכו אותו שעליו לדאוג רק לזולת, עלול לחוש רגשות אשמה בבגרות כשהוא עושה משהו למען עצמו.
אחרים מתקשים לסלוח לעצמם מכיוון שפיתחו סופר אגו או מצפון נוקשה. כתוצאה מכך, הם מזדהים באופן מוגזם עם ציפיות וערכים של החברה ושל ההורים, עד שוויתור או הגמשה של הציפיות הללו הופכים עבורם להיות מעוררי חרדה ועלולים להיחוות כבגידה או כנטישה הורית.
כך למשל, אדם שחש שהוא מאכזב את הוריו בכל פעם שהוא לא מתנהג כ"ילד טוב", עלול לייסר את עצמו בכל פעם שהתנהגותו אינה ישרה כפלס, ולראות גם באירועים יומיומיים וחסרי חשיבות (למשל אם חצה את הכביש במעבר חצייה באור אדום), אירועים בלתי נסלחים.
קושי משמעותי לסלוח לעצמנו, תחושת אשמה תמידית ונטייה להלקאה עצמית, יכולים להעיד על קיומם של קונפליקטים או חסכים רגשיים שלא עובדו.
מה זה לסלוח באמת?
כעס קיים בחיים של כולנו, והיכולת לסלוח ולהמשיך הלאה היא יכולת מתפתחת ותהליכית. בדומה להתמודדות עם אובדן, היכולת לשחרר את הכעס מאופיינת בכמה שלבים פסיכולוגיים שכיחים, המאפשרים עיבוד של החוויה הקשה.
בשלב הראשון קיימת הכחשה או הדחקה, שמטרתה לאפשר התמודדות הדרגתית עם האובדן, כדי שלא נתמוטט רגשית מעוצמת הרגשות והכאב.
השלב השני מאופיין בכעס על הזולת, ולעתים גם על עצמנו.
בשלב השלישי יש משא ומתן פנימי, שמטרתו להחזיר לחיינו תחושת שליטה באמצעות ניסיון להבין מה קרה וגם לחשוב ולדמיין איך האירוע יכול היה להימנע.
בשלב הרביעי מגיעות תחושות של דיכאון, ריקנות, כאב, געגוע ועצב.
רק בשלב החמישי מגיעה ההשלמה: קבלה של האובדן כחלק בלתי נפרד מהחיים, תוך יכולת לשחרר גם את הכעס.
בכל פגיעה קיים אובדן, וחמשת השלבים הללו מאפשרים, באופן הדרגתי, מעבר ממקום של כעס למקום של סליחה ויכולת השלמה עם דברים שקרו. כל אדם זקוק לזמן לעיבוד, השלמה וסליחה, שמתאים לו ולמבנה האישיות שלו.
לסלוח באמת זה לא קל. זה לאפשר לעצמנו לכאוב, להיות חלשים ופגיעים, אך גם להתחבר למקום של עוצמה פנימית: לקחת אחריות על חיינו, להשלים ולקבל אירועים שקרו, או אנשים שפגעו בנו. לסלוח באמת זה לקבל את המציאות, להבין שבחיים יש תסכול ויש כאב ויש אכזבות, ולהבין שהפנטזיה שכולם יבינו אותנו, יגנו עלינו ולא יפגעו בנו, אולי כמו אמא ואבא, היא מובנת וטבעית, אבל היא רק פנטזיה.
סליחה מתאפשרת כשמשתחררים מחשיבה ילדית לחשיבה בוגרת. קל לנו לראות את העולם כשחור ולבן, אשם מול קורבן, ולצפות שהאשם יעבור תהליך של "חזרה בתשובה" ויכפר על עוונותיו. אך לסלוח באמת יתאפשר רק כשנכיר בחולשות ובחלקים שאנחנו לא אוהבים בצד שפגע בנו, וגם בעצמנו.
החמלה תאפשר לנו לסלוח
אחד הגורמים שיכולים לסייע לנו לסלוח ולמחול לזולת הוא אמפתיה. היכולת להבין את מניעי הזולת, את נקודת מבטו, את המציאות הנפשית הסובייקטיבית של חייו. כשאנחנו רואים את הזולת בצורה שלמה ומלאה, אנחנו מסוגלים לוותר על הכעס ולמצוא מקום של מחילה.
למשל, אם נקרא בעיתון ידיעה על נער ששדד חנות מכולת, יתעורר בנו כעס כלפי הנער. אך אם נדע מהם מניעיו של הנער, למשל, שהפריצה נועדה להשיג כסף לקניית תרופות לאביו החולה, יכול להיות שיהיה לנו קל יותר להזדהות עם הנער, לסלוח על המעשה שביצע ואולי אפילו לחוש כלפיו חמלה.
באופן דומה, קבלה עצמית וחמלה לעצמנו יאפשרו לנו לסלוח לעצמנו, לקבל את רגשותינו ואת החולשות והפגמים שלנו. אז גם נוכל לוותר על ביקורת עצמית מוגזמת ועל האשמה עצמית.
סליחה אמיתית תתאפשר כשנצליח לראות את זולתנו כיצורים אנושיים עם חולשות, עם כישלונות ועם מעידות. בדיוק כמונו.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית פסיכודינמית, מטפלת בקליניקה פרטית בילדים, נוער ומבוגרים בתל אביב ובכפר מעש (סמוך לפתח תקווה), מרצה ומנחת סדנאות להורים ולאנשי חינוך וטיפול.
צמים ביום כיפור? אולי זה עלול להיות לכם מסוכן. צפו:
לפנייה לכתב/ת 
