ניצחון מדאיג / טור
בליכטנשטיין מגדירים את ההפסד לישראל "פספוס של נקודה היסטורית", וכשזה מגיע מנבחרת שעד שהגיעה לירושלים ספגה 26 שערים רצופים מבלי להבקיע זה מלמד על מצבה של נבחרת ישראל. אורי קופר מסביר למה דמיון המשחקים מול ליכטנשטיין ומקדוניה הופך את 6 הנקודות שהושגו בשבוע הראשון של השנה למדאיגות במיוחד
ארבעה עיתונאים ליכטנשטיינים ליוו את הנבחרת שלהם לירושלים וכשנפגשנו כמה דקות לפני בעיטת הפתיחה הם לא רצו לדבר על כדורגל. הפיגוע המחריד התרחש כ-300 מטר מהמלון שלהם ולארבעת האורחים היו בעיקר שאלות על ביטחון והצהרות שלא יחזרו לכאן. בסיום ניגשתי לאחד מהם, ארנסט, וציינתי שאולי רמת הכדורגל של הנבחרת שלהם - המחצית השנייה הייתה הטובה ביותר שלה מזה שנים - שיפרה מעט את מצב הרוח. "לא", הוא ענה. "זה מרגיש יותר כמו פספוס של נקודה היסטורית".
בליכטנשטיין מרגישים שהחמיצו משהו וזה אומר הכל, כיוון שמדובר בנבחרת שבדרך כלל, בטח בחוץ, מרוצה גם בהפסד של שני שערים, ודאי שער אחד. לכן, אפשר לומר בפה מלא: בהתחשב ביריבה ורמת הכדורגל המחצית השנייה הייתה אחת הנוראיות שנראו מנבחרת ישראל הרבה זמן. המון זמן.
כשמחברים את מה שראינו בטדי לקריסה במקדוניה שלושה ימים קודם מבינים שיש סיבות לדאגה. בשני המקרים הנבחרת הייתה ביתרון של שני שערים בשלב מוקדם ואיכשהו הצליחה לסבך את עצמה תוך איבוד עשתונות, ובעוד השחקנים לא מרימים את עצמם והמאמן לא מבצע שינוי מתאים שעוצר את הסחף. כן, מדובר בניצחון מדאיג. בעצם מדובר ברצף של ניצחונות מדאיגים. מוזר לכתוב משפט כזה, אבל זו המציאות.
מבחן התוצאה הוא זה שקובע, כך אומרים תמיד, וישראל השיגה 3 נקודות, אבל התוצאה לא באמת מחמיאה או חיובית. צריך להבין מי היא נבחרת ליכטנשטיין. עד אתמול היא הייתה בבצורת של כמעט שנה וחצי ללא שער זכות אחד במשחק רשמי. בתקופה הזו, 660 דקות ללא כיבוש, מאזן השערים שלה היה 26:0. ובמילים: אפס מול עשרים ושישה.
בדיוק כמו במקדוניה, ישראל נכנסה בשלב מסוים למוד של נחירות, של הירדמות, וגם האווירה מסביב - לא שאפשר להאשים חלילה את האוהדים – לא תרמה יותר מדי. כשהמשחק התחיל כמות האנשים ביציעים הייתה קטנה אפילו יותר מזו של תושבי ואדוז, עיר הבירה של ליכטנשטיין (5,400 תושבים אם תהיתם). הנבחרת שיחקה לאט, ממש לאט, וגם קיבלה בגלל זה שריקות בוז בדקות האחרונות.
תומר חמד, כמעט כמו תמיד, עשה את שלו, וגם השתווה לחיים רביבו במקום ה-13 ברשימת כובשי הנבחרת בכל הזמנים, אבל שחקני ההתקפה האחרים לא היו מדויקים. ערן זהבי פגש אמנם הגנה ברמה של הליגה הסינית, אבל עדיין נעצר לבד מול השוער, ובעיטה אחת שלו מהאוויר הגיעה קרוב יותר לנקודת הקרן מאשר לשער. יותר מאחור, אייל גולסה היה רחוק מהרמה הסבירה שהראה בסקופיה וההגנה, כרגיל, מבולבלת. במיוחד אלי דסה, שלא הצליח להגיע לכדורים פשוטים או לעצור אותם.
כיוון שמדובר בקמפיין ללא סיכוי עלייה, הנבחרת בכלל ואלישע לוי בפרט יימדדו בעיקר לפני שני דברים. הראשון הוא הנאת הצופים מהכדורגל וההרגשה שמשהו עובד נכון. בינתיים זה לא נראה טוב, הרבה בגלל שהמאמן לא הצליח להוציא את השחקנים שלו מנפילה ארוכה בשני המשחקים. המדד השני הוא ההתמודדות הכפולה מול אלבניה שתכריע האם ישראל תסיים במקום השלישי או הרביעי. בזה נחזה בחודש הבא. תהיו בטוחים ששם יכולת כזאת לא תביא ניצחון. גם לא נקודה אחת.
לפנייה לכתב/ת 
