מלך האימה: כשהוליווד התאהבה בסטיבן קינג
סטיבן קינג כותב את ספרות האימה של אמריקה כבר 40 שנה, ותמיד כיכבו אצלו ליצנים הרסניים, משפחות מתפוררות מהפרברים וחבורות ילדים אמיצים. אבל ההצלחה לא נשארה על המדף. מיטב הבמאים הפכו את ספריו לסרטים, והקהל - התאהב. כשבפתח חמש הפקות חדשות, קבלו את העיבודים המוצלחים ביותר לקינג שנראו על המסך
סטיבן קינג הוא מלך ספרות האימה של אמריקה. מי שהחל את דרכו בראשית שנות השבעים עם סיפורים מדממים שהדהימו את הקוראים, גדל להיות אחד הסופרים הפוריים ביותר במאה ה-20. אבל יצירתו של קינג לא נשארה רק על הדף והמדף. הנובלות, הסיפורים הקצרים והרומנים שכתב, היוו השראה לעשרות יצירות קולנועיות וטלוויזיוניות.
הסדרות שהפחידו אותנו: סטיבן קינג בטלוויזיה
2017 המתקרבת תהיה אולי השנה הפורייה ביותר מבחינת עיבודי קינג מאז ומעולם. לא פחות מחמש הפקות שונות נמצאות בימים אלה על האש ומעוררות סקרנות רבה. סדרת "המגדל האפל" צפויה להגיע למסך הגדול (בכיכובם של אידריס אלבה ומתיו מקונוהי) וגם לטלוויזיה. עיבוד לסיפור הקצר "לבבות באטלנטיס" צפוי לצאת לאקרנים. גם "המשחקים של ג'רלד" הסיוטי יקבל עיבוד קולנועי, וגם "זה" עם הליצן הרשע פאניווייז. שמועות עקשניות גורסות שהוא המקור לתופעת הליצנים הרצחניים ברחבי ארצות הברית בשבועות האחרונים. יש למה לצפות.
העיבוד הראשון לספר של קינג, "קארי", הגיע למסכים כבר ב-1976 בבימויו של בריאן דה פלמה, ונחשב עד היום ליצירת מופת קולנועית. ומי לא ניסה את מזלו בעיבוד עלילותיו של קינג? סטנלי קובריק, דייויד קרוננברג, ג'ון קרפנטר, רוב ריינר, בריאן סינגר, מאסטר האימה ג'ורג' רומרו ואפילו הסופר עצמו. אם יש ויכוח שלא נגמר בקרב קוראי קינג, הוא האם ראוי בכלל להעביר את יצירותיו למסך. ואם כן, האם הסרטים מצליחים להתעלות על המקור או דווקא לפגום בו. דבר אחד ברור: ההצלחה הקופתית והביקורתית לה זכו רוב הסרטים שהתבססו על קינג, רק הדגישה את איכויותיו הספרותיות. והוליווד אהבה לאהוב את קינג עד מוות. ההוכחה לפניכם.
"קארי" (1976)
ספרו הראשון של קינג מ-1974 הפך במהרה להצלחה ענקית, כאשר עבר למסך בידי בריאן דה פלמה. היה זה העיבוד הראשון של קינג לקולנוע, והחותמת של במאי גדול וצוות שחקנים מהשורה הראשונה (סיסי ספייסק וג'ון טרבולטה) ללא ספק סיפקה לקינג את הביטחון ביכולותיו ככותב. העיבוד רווי הדם הדהים רבים, שהיו רגילים לסרטים בהם האלימות מרוחקת, ומתרחשת במקום אחר, בוודאי שלא בנשפי הסיום מלאי החשיבות העצמית של הנוער האמריקני.
קארי, הנערה הביישנית והמופנמת שמושפלת על ידי חבריה ללימודים, הופכת את האירוע המרגש והנוצץ לסיוט של אימה שהוא עירוב מזוויע של זעם נעורים ונשיות מודחקת. דה פלמה הכשרוני, שנודע מאוחר יותר כמי שלא חס על הצופים שלו (בסרטים כמו "פני צלקת", "הבלתי משוחדים" ו"דרכו של קרליטו") לקח את קינג למחוזות האקסטרים. בזמן אמת הבין הבמאי המוכשר שעיבוד לקינג עושים באהבה (טוטאלית), או לא עושים בכלל.
"הניצוץ" (1980)
הניצוץ הוא מקרה מעניין בסדרת העיבודים של קינג לקולנוע. הספר, שיצא לאור ב-1977 הפך את קינג למאסטר האימה - אבל לא זו המסורתית שמתענגת על דם, קניבליזם או זומבים. הייתה זו האימה ששוכנת בתוך האדם, הזאב שיש בכל אחד מאיתנו ומחכה להתפרץ ברגע של חולשה. המשפחה הקטנה, שעוברת למלון מבודד למשך החורף בעקבות עבודה שקיבל האב (סופר מתוסכל, כמובן) ומתפרקת לחתיכת, השאירה סצנות מצמררות במוחם של מיליונים, ועיבוד קולנועי היה רק עניין של זמן.
סטנלי קובריק, המאסטר הקולנועי הכי גדול של אמריקה בשנות ה-70, לקח אותו בשתי ידיים ועשה ממנו להיט ענק בעזרתו של ג'ק ניקולסון. אבל קינג לא אהב את התוצאה, בלשון המעטה, והירבה להדגיש זאת בראיונות. קובריק אכן שינה לא מעט פרטים כאשר עיבד אותו למסך הגדול, והסופר, בניגוד לקהל הרחב, הסתייג מהתוצאה. ובכל זאת, נראה שיצירתו של קובריק עומדת בזכות עצמה. דווקא במקרה הזה קינג הוכיח את היכולת להיכנס לקרביה האפלים של הנפש. זו היתה נקודת מוצא מעולה עבור קובריק. במרחק של כמעט 40 שנה, שתי היצירות הוכיחו שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה.
"אני והחבר'ה" (1986)
מה עוד לא נאמר על סרטו של רוב ריינר? הנובלה הקצרה "הגופה" היוותה השראה למסע ההתבגרות וההרפתקאות של ארבעה ילדים שונים מאוד זה מזה. גרדי, שאחיו הגדול נהרג בתאונת דרכים, מארגן את שלושת החברים הטובים שלו וביחד הם יוצאים למסע בעקבות גופה מסתורית. סוד הקסם של הנובלה והסרט גם יחד נעוצים אולי בשלב הזה בהתבגרות (המאוד הזכרית, יש לציין) בו יוצאים בהשראת אח גדול או אב להתמודד עם העולם, והכל עדיין נראה גדול ומפחיד. ואולי זו הדרך בה בחר לספר קינג את החברות האמיצה בין הארבעה, על הטיפוסים הכל כך מוכרים שכל אחד מאיתנו הכיר בשנים הראשונות לחייו. הסרט עמוס הכוכבים (קיפר סאת'רלנד, ריבר פיניקס, ריצ'רד דרייפוס, קורי פלדמן וג'ון קיוזאק) היה ללהיט ענק, שנשאר כאייקון אייטיזי עד היום.
"בית קברות לחיות" (1989)
ילידי שנות השמונים בוודאי זוכרים היטב את האימה שהטיל עליהם העיבוד של הבמאית מרי למברט (עם תסריט של קינג עצמו). הסרט שעקב אחר משפחת קריד הצעירה, מרט את עצביהם של המוני צופים. המוטיב הקינגי של עיר אמריקנית קטנה ושורצת כוחות על טבעיים עבר נהדר אל המסך, והתקבע כמודל לסרטי האימה של שנות התשעים העתידות להתחיל. קינג הצליח להחדיר מתחת לקרום האימה המקפיץ גם לא מעט מהסוגיות הכואבות של עברה הרצחני של אמריקה. מישהו אמר בית קברות של אינדיאנים ולא קיבל? מי שקובר בחצר האחורית, אומר קינג, ישוב לרדוף. ואין כמו הסופר כדי לעשות זאת ביד אמן שמקפיאה את הדם. הסרט אמנם לא הניב כוכבים גדולים, אבל את תפקידו של מיקו יוז, הילד גדול העיניים, לא הרבה הצליחו לשכוח. ואולי גם את החתול הדרוס של המשפחה, שחזר מהמתים.
"מיזרי" (1990)
מהנסיונות הכי מוכרים ומוצלחים להעביר את קינג לקולנוע. רוב ריינר ביים את ג'יימס קאן, קאתי בייטס ולורן באקול, בסרט שעיקרו נושא שקינג מרבה לעסוק בו: סופר מצליח שנקלע לצרה. מכוניתו של פול שלדון (קאן) נתקעת בצד הדרך המושלגת של קולורדו והוא מאבד את הכרתו. אחות מאוד לא רחמניה (בייטס) כולאת אותו בביתה המבודד ולאט לאט חושפת את עצמה כמעריצה הכי גדולה ופסיכית שלו. על פניו, "מיזרי" הוא סיפור של סאדיזם מקצועי וחסר רחמים, אך למעשה קינג עוסק בו בחולשותיו של סופר וביחסים המעוותים שכל כותב מכיר עם קהל הקוראים. ממש כמו ב"הניצוץ" חולשותיו של הסופר (שתמיד מהדהד את קינג עצמו) הולכת ומשתלטות על זהותו וחייו, והופכות לאובססיה קטלנית.
"חומות של תקווה" (1994)
קשה למצוא מישהו שלא מכיר את הסרט הנפלא שביים פרנק דרבונט בו מככבים טים רובינס ומורגן פרימן. הסרט התבסס על נובלה קצרה של קינג שענתה לשם Rita Hayworth and Shawshank Redemption מ-1982 ושנכרכה ביחד עם עוד שלושה סיפורים נוספים, אחד מהם הוא "הגופה" (שהפכה כאמור ל"אני והחבר'ה"). אנדי דופרין הוא בנקאי שמרצה מאסר עולם בכלא שושנק שבפורטלנד באשמת רצח אשתו והמאהב שלה. עם היכנסו לכלא הוא מתוודע ל"רד", אסיר מבוגר. יחד, השניים מתכננים את הבריחה הגדולה ביותר שנראתה באמריקה. בלי מפלצות או זוועות, קינג הוכיח שיש בו גם צד רך ואנושי מאוד.
"תלמיד מצטיין מדי" (1998)
סרטו של בריאן סינגר ("X מן", "החשוד המיידי", "סופרמן חוזר") הוא מהעיבודים הפחות מוכרים ומצליחים מסחרית של קינג לקולנוע, מה שלגמרי לא מעיד על טיבו האמנותי. כמו "אני והחבר'ה", ו"חומות של תקווה", גם "תלמיד מצטיין מדי" החל את דרכו כנובלה בתוך הקובץ "עונות מתחלפות", אך הוא הרבה יותר אפל מהם. קינג, לראשונה, עוסק בו בזוועות השואה, אך בדרך בהחלט לא שגרתית. תלמיד תיכון בשם טוד באודן נתקל במקרה בארתור דנקר, שכן קשיש וחדש בשכונה (בגילומו של איאן מק'קלן), ומגלה לאחר זמן לא רב כי מדובר בפושע מלחמה נאצי. העיסקה הנרקמת ביניהם - במסגרתה באודן לא ילשין על דנקר והקשיש יספר לתלמיד סיפורי אימה מהימים ההם, מתחילה לשנות את באודן מיסודו, ובאופן לגמרי לא סימפטי. העיבוד של סינגר הוא מינורי, כמעט ברמת סרט טלוויזיה, אבל הוא הצליח להרחיב את הנובלה המצומצמת של קינג לסרט שיגרום גם ל"קינגולוגים" מנוסים לנוע באי נוחות על הכיסא.
"גרין מייל" (1999)
ספק אם מישהו חוץ מאוהדי קינג המושבעים היה מכיר את יצירתו מ-1996 אלמלא הלהיט הקולנועי שיצא שלוש שנים מאוחר יותר. הוליווד לקחה את הסיפור על ג'ון קופי, אסיר שחור רפה שכל שמכלה את זמנו באגף הנידונים למוות עד ביצוע גזר הדין, ועל הסוהר שמוביל את הנידונים במסעם האחרון אל הכיסא החשמלי, ועשתה ממנו סרט הוליוודי מוצלח. הליהוק של טום הנקס, אז בשיא תהילתו הקולנועית, ושל מייקל קלארק דאנקן כאסיר בעל הכוחות המיוחדים, היו שילוב עוצמתי ויצרו הופעה מרשימה על המסך. התוצאה היתה שובר קופות ענק. ממש כמו ביצירות אחרות שלו, קינג הוכיח שגם בלי דם, יצורים שטניים או תכולת קברים שמתעוררת לחיים, יש לו הבנה עמוקה בנפש האדם והשדים ששורצים בה. ושהוא יודע אפילו לרגש וללחלח עיניים של צופים וקוראים, כשצריך.
