המופע שעורר את זעמה של רגב הוצג בעכו

ההצגה "פלסטין שנת אפס", שעלתה בבכורה אמש בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, כבר זכתה ליחסי ציבור בלתי צפויים משרת התרבות מירי רגב, שאיימה לפסול אותה בשבוע שלפני תחילת הפסטיבל. אפשר להבין את זעמה של רגב, כי ההצגה, שנכתבה ובוימה על ידי השחקנית עינת ויצמן, עוסקת במפורש ובפירוט במקרים של הריסות בתים בחברה הפלסטינית בשל פעולות שונות של הצבא.

במרכז הבמה ניצב השחקן הוותיק ג'ורג' איברהים, המציג עצמו כשמאי מקרקעין ערבי שרצה להיות ארכיאולוג, והפך למה שהוא מכנה "ארכיאולוג של המציאות". אך מה שחסר בניתוח הארכיאולוגי שלו הוא איזשהו דיון ממשי בהקשר ההיסטורי והפוליטי של תופעת הבתים ההרוסים. הסיפורים אומנם קשים, והם מוגשים בצורה תיעודית מרשימה, אך למרות הנועזות שבטיפול בנושא השנוי במחלוקת, ההצגה אינה מצליחה לעבד את החומר הדוקומנטרי לכלל היגד אמנותי משמעותי ונשארת בתחום תיאטרון המחאה הפוליטית הישירה.

מחאה פוליטית ישירה. "פלסטין שנת אפס"(צילום: יוסי צבקר)

סוג אחר של נרטיב פואטי מורכב יותר על תופעות של אלימות וסכסוך בחברה שלנו ניתן למצוא בהצגה "חיתוך. דיבור",

שיצרו וביצעו בצורה מרשימה ביותר הצמד נטע וינר וסתיו מרין. הדיאלוג השירי הזוגי שלהם מתחיל מקרב פגיונות אילוסטרטיבי המתורגם לטקסט של שירת ספוקן וורד המדלג בין האישי לצבאי ועד לקיומי. בין היתר נכנסים לתוך המשחק שלהם גם ציטוטים של דיאלוג בין חברת הכנסת חנין זועבי לחבר כנסת מהימין וקטעים מ"משחקי הכס".

בסיום מוזמן הקהל להשתתף במעין סדנה להוצאת אגרסיות והכנה למתקפה אפשרית מכל כיוון שלא תבוא. בעיניי, דווקא ההצגה התזזיתית הזו נגעה במשהו עמוק שמדבר על המחיר הנורא של המלחמה והאלימות השולטים בחיינו ועל הצורך שלנו לחוש שאנו דרוכים ומוכנים לקרב בכל מקום וזמן.

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"