"מראה שחורה": הזוועתון הזה הוא חיינו

אינסטגרם היה אז בן בקושי שנה, טוויטר רק החל להראות את כוחו בעולם המדיה החברתית ופייסבוק, שעוד לא חגג אז אפילו עשור לקיומו, לא עודד אותנו לשדר חוויות בלייב או הריץ לנו פרסומות לווריד בהתבסס על מילים שזרקנו לחלל החדר.

העתיד שתיאר בפנינו צ'ארלי ברוקר היה אז אפל במיוחד, מעין גרסת שנות האלפיים לחזון הבלהות שתואר בסרטים כמו "שליחות קטלנית", נניח. גרסה בה האויב נראה פחות כמו שרירן אוסטרי ויותר כמו המחשב הקטן הזה עם כל המידע על העולם ועליכם, שאתם נושאים אתכם לכל מקום.

עוד ביקורות בערוץ הטלוויזיה של ynet:

"גירושים": גרסה עצובה לסקס והעיר הגדולה

"ווסטוורלד": התחליף החדש ל"משחקי הכס"

"כחולים": כשקוראים ליחסי ציבור "דוקו-אקשן"

כל הטכנולוגיה הזו עוד תחזור להתנקם בנו, הוא זעק אז, ועם כל עונה שעברה הצליח לפתח טכנופוביה (או לכל הפחות חרדה קלה) בכל מי שאישר מאז לגוגל לדעת את מיקומו או פתח חשבון סנאפצ'ט. יש, כמובן, גם מי שראה בברוקר לא יותר מטרחן שמנתח את כללי העולם החדש בכלים של המאה ה-20, אדם מזדקן שממהר להספיד את האנושות רק מכיוון שהוא לא לחלוטין מצליח להדביק את הקצב שלה - אם לא טכנית אז לפחות תפיסתית.

גם ספיישל חג המולד מלפני שנתיים לא נמנה עם הפרקים המדויקים בסדרה (אבל לפחות ג'ון האם כיכב בו), והשאלה הגדולה שנשאלת בטרם צפייה בעונה החדשה, שמספר הפרקים בה כפול מזה הסטנדרטי שהורגלנו אליו עד כה, היא אחת: כמה אימה עוד יכול תסריטאי אחד לזרוע בלב צופיו, בהתחשב בעובדה שהעתיד שהוזהרנו מפניו כבר כאן?

דונלד טראמפ הוא מתמודד ריאלי לנשיאות ארצות הברית - בעיקר כי כלי הנשק העיקרי שלו הוא רטוריקת וואן ליינרים של טוויטר, מגישי טלוויזיה כבר נרצחו לעיני מצלמות, וממש כפי שהזהיר הפרק השלישי בעונה הראשונה - הקו בין הזיכרונות שלנו לבין היסטוריית החיפוש הלך והיטשטש עם הזמן שעבר, כשבדרך נשברות מערכות יחסים ועמן חיים שלמים. אז כמה כבר אפשר לחדש לצופים שאפילו את הסדרה עצמה צורכים בערב בו ארצות הברית נתונה תחת מתקפת סייבר, שקורבנותיה הם אתריה הגדולים. כן, אפילו זה שמציג את הסדרה.

התשובה היא - לא הרבה, וברוקר עצמו כבר לא ממש מנסה, למען האמת, כמו שהוא בעיקר לוקח מציאות קיימת כבר ומקצין אותה מעט. אבל ממש מעט. הפרק הראשון, למשל, רחוק מלהיות מד"ב כמו שהוא סאטירה לא לגמרי סיוטית של פוליטיקת הלייקים המתקיימת כבר שנים ברשתות החברתיות.

הוא מתרחש בעולם בו אנשים מוערכים ונמדדים לפי דירוג שמעניקה להם הסביבה בהם הם מתנהלים, כשאלו בעלי הציון הגבוה יותר זוכים לפריבילגיות, בעוד אלו שלא הפנימו לחלוטין את החוקים מוצאים עצמם "שווים פחות" - ועל כן מודרים משיח. זה לא ממש שונה ממציאות חטיבת הביניים של פייסבוק, בה כוכבנות רשת מתרגמת להון חברתי גם מחוצה לו. זהו הווה קיים, ודירוגים אינם נחלתם הבלעדית של נהגי ומשתמשי אפליקציית "גט טקסי", שממש כמו בפרק - מדרגים זה את זה ומתייחסים בהתאם.

כמה לייקים הייתם נותנים לה?

המראה השחורה שמוצגת בפנינו היא לא מראת שעשועים מעוותת. זו פשוט המציאות המשתקפת בה, בפרק שאומר לא מעט על תרבות הפוליטקלי קורקט, השיימינג וההערכה עצמית שנבנית על בסיס הפידבק שמקבלת הפרסונה הווירטואלית שלנו. האוואטר כבר מזמן קם על יוצרו. פשוט לא נעים להודות בזה.

גם יתר הפרקים לא הולכים רחוק מדי כדי להעביר את הנקודה. לא צריך להיות גאון כדי להבין שהעיגול הקטן במרכז מסך המחשב הנייד מצלם אותנו כל הזמן, כשכל פעולה שלנו מתועדת ומקוטלגת בהישג ידם של אנשים שיכולים לעשות בו שימוש נגדנו. לכל הסודות שלנו יש עקבות ברשת, והמחשבה שמישהו ישתמש בהם ובכך למעשה ינהל את חיינו חולפת מדי פעם בראש, ומודחקת במהרה לדרגת חשיבה של "נו, אז פייסבוק ידעו באיזה אתרים אני גולש. מה אכפת לי שהם משתמשים במידע כדי לגרום לי לקנות?". חברו את היכולת לנתח אותנו אישיותיות בתרבות חדרי בריחה וטכנולוגיית פוקימון גו, וזוועתון כמו זה המוצג בפרק השני בעונה לא נראה דמיוני בכלל.

פרק אחר אמור לשמש מטאפורה לאופן בו בעתיד צבאות ימצאו דרכים משוכללות יותר לגרום לחיילים לראות באוכלוסיות אויב פחות בני אדם ויותר מפלצות מהלכות, ובכך יבטלו את המרכיב האנושי והרגשי שבשדה הקרב. זה נשמע כמו דבר מפחיד, אבל בפועל זה כבר קורה - בין אם באמצעות החומרים משני התודעה שצורכים טרוריסטים של דאעש ובין אם בקלות בה חייל אחד יורה במחבל מנוטרל כמו היה זומבי במשחק מחשב.

הם יורים גם בזומבים, וזה סבבה

בקיצור, הבנתם את המסר. "מראה שחורה" של 2016 לא מתוחכמת או מבהילה יותר מעונותיה הקודמות. היא פשוט מציאותית יותר ומזכירה לנו שגם מהפכות המידע והקדמה לא שינו באמת את טבע האדם. זה רק הולך ומתרגל אליהן, הופך אחד איתן באופן הדרגתי, אבל בשלב זה עוד נקרע בין היצר האנושי לבין רוח הזמנים המשתנים.

זה לא העולם שאייזיק אסימוב כתב עליו בספריו, אין באמת ממה לחשוש. כי כמו כל דבר - גם המציאות הנוכחית פחות מפחידה כשחווים אותה בפרקטיקה מאשר בתאוריה. למען האמת, היא אפילו פחות פוטוגנית ונעימה מהאסתטיקה העתידנית שמוצגת בסדרה.

"מראה שחורה" עדיין מעניינת ברובה, עשויה היטב ואפקטיבית ברמת הפאנץ' והיכולת לבנות סיפור שמוביל אליו. אבל בהתחשב בעובדה ש"האינטרנט של הדברים" כבר כאן, המחשב הביתי, הנייד, הסמארטפון, הרמקול, השעון והבית החכם כבר מחליפים ביניהם מידע ובינה מלאכותית שירכשו לעצמם היא רק עניין של זמן. ב-2016 צ'ארלי ברוקר כבר לא מעוניין להפחיד אתכם. אם להודות באמת - הוא גם לא ממש יכול עוד.