"היא": פנטזיה שערורייתית של אונס
מאז ומתמיד פול ורהובן נתלה בשערוריות שיניעו את יצירותיו, וכך גם במקרה של "היא" בו הבמאי הולך רחוק מבעבר. הסרט, שנפתח בסצנת אונס מזעזעת, משלב אלמנטים של דרמה אירוטית, מותחן ואף קומדיה. זה קשה לעיכול, אבל לא בטוח שיש פה הרבה יותר מפרובוקציה
הפרובוקציה הייתה כמעט תמיד אחד מסימני ההיכר של סרטי פול ורהובן. בין אם מדובר היה בשרון סטון המתגרה ללא תחתוניה בחוקריה ב"אינסטינקט בסיסי", האלימות הבלתי מרוסנת של "רובוקופ" ויצירת המופת שלו "רומן הדמים", או המיניות הבוטה של "נערות שעשועים" הטראשי.
נשים חזקות אף הן שבות וחוזרות בקולנוע של ורהובן. זו לא רק שרון סטון שב"זיכרון גורלי" מכסחת לבעל ארנולד שוורצנגר את הצורה עד שהוא תוקע לה כדור במצח ואומר "תחשיבי את זה כגירושים", אלא גם הלוחמות העתידניות של "גברים בחלל" (איזו כותרת עברית אומללה), ושוב סטון שמתמרנת את מייקל דגלאס ב"אינסטינקט בסיסי".
גיבורת סרטו החדש "היא" ("Elle") ממשיכה את מסורת הדימוי הנשי הזה, והסרט עצמו הוא אולי יצירתו הפרובוקטיבית ביותר של ורהובן עד כה. ליתר דיוק, נדמה שפרובוקציה היא-היא נושאו. אונס, דימויים מיניים וולגריים, אמהוּת דומיננטית, רציחות סדרתיות, בגידה וכיו"ב עולים בו לדיון, נשזרים אלה באלה. האם מדובר ביצירה עמוקה במיוחד? לא בטוח, אבל נמתין עד שיופיעו שלל המאמרים האקדמיים הפמיניסטיים שסרטו של ורהובן מזמין.
דומה שמאז השוט מעורר החלחלה בן תשע הדקות ב"בלתי הפיך" (2002) של גספר נואה לא נראתה בקולנוע סצינת אונס כה בוטה וישירה כמו זו שבה נפתח "היא". ליתר דיוק, קשה להיזכר מתי נפתח בשנים האחרונות סרט בצורה כל כך פרובוקטיבית, ומה שמטריד עוד יותר זו העובדה שאנו שומעים את המתרחש עוד לפני שרואים אותו, ואז עוברים אל מבטו המשועמם של חתול בית שאנן לפני שאנו צופים באישה השרועה על הרצפה ובאנס במסכה הרוכן מעליה, שזה עתה סיים את המעשה.
במילים אחרות, וקשה כמעט לכתוב זאת, יש משהו כמעט קומי בדרך שבה נפתח הסרט. זו סצינה שמבקשת להתריס בצופה, לאתגר את מבטו ולבחון את תגובתו. כאשר הגיבורה (איזבל הופר בתפקיד שנדמה כאילו אף שחקנית מלבדה לא יכולה לגלם) מתאוששת מהר, ובמהלך ארוחת ערב עם בעלה לשעבר וחבריה מספרת על התקיפה מבלי שהזעזוע ניכר על פניה - הצופה כבר מבין שהוא לא נמצא בסרט שגרתי.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע :
בנוסף, היא נמשכת אל השכן הנשוי שלה (לורן לאטיף) ומאוננת כשהיא מציצה בו, בביתו, מבעד למשקפת. היא מתעמרת בבנה היחיד (ז'ונס בלוקה) שחברתו שהיא אינה סובלת יולדת תינוק שברור לכל שהוא אינו אביו, ומנהלת רומן עם בעלה של חברתה הטובה ביותר (אן קונסיני). היא הקורבן, האם המפלצתית, הבוסית מהגיהנום, המפתה - דימויים נשיים סטריאוטיפיים שמתקבעים פה בדמות אחת והופכים אותה לאחת הגיבורות האמביוולנטיות שנראו בשנים האחרונות בקולנוע.
זהו סרטו הראשון דובר הצרפתית של ורהובן, יליד הולנד בן ה-78 (הכוונה המקורית הייתה לצלם אותו בארצות הברית, ושמותיהן של ניקול קידמן, מריון קוטיאר ושרון סטון עלו, בין היתר, כמי שמיועדות לככב בו), וללא ספק סרטו המשמעותי ביותר בעשרים השנים האחרונות. הוא מבוסס על ספר מאת פיליפ דז'יאן ("בטי בלו") בשם "או...", וסביר שהתגובה לו תהיה קיצונית מצד גברים ונשים כאחד.
"היא" - הכותרת מדגישה את האישה כדימוי - הוא סרט פרובוקטיבי, ונוכחותה המתריסה והממגנטת של הופר תורמת לכך. עם זאת, קשה להניח שהוא יעורר אותו שיח ער שסרט דוגמת "אינסטינקט בסיסי" חולל בשנות ה-90. למעשה, הוא נראה כסרט ששייך לעשור ההוא ומצא עצמו באיחור אופנתי בשנת 2016.
"היא" (צרפת) - במאי: פול ורהובן. שחקנים ראשיים: איזבל הופר, לורן לאטיף, ז'ודית מגרה, אן קונסיני. אורך הסרט: 130 דקות.
