פרק מ"שפת הבדידות" של יאן פיליפ סנדקר

פול הסתגל לחיים שאחרי מות בנו, בעזרת קריסטינה – תקוותו היחידה לבניית עתיד. הם תכננו לחיות יחד על אי קטן בשם לאמה מול הונג קונג, אבל עכשיו היא זנחה לגמרי את התוכנית, אחרי שחוזה עתידות ניבא לה ולאהוּב לבה עתיד קודר. בדומה לסינים רבים היא מאמינה מאד באמונות תפלות והנבואה הזאת מפחידה אותה עד עמקי נשמתה.

כאשר קריסטינה מקבלת מאחיה דא לונג, שנעלם בתקופת מהפכת התרבות, מכתב ובו בקשה דחופה לעזרה, היא רואה בכך אישור לחששותיה. היא מתגברת על פחדיה ויוצאת יחד עם פול למסע אל כפר ליד שנחאי, בו אנשים וחיות נעשים חולים ומתים לבסוף באופן מסתורי.

פול מונע על ידי חוש הצדק שלו ורוצה לרדת לחקר העניין, אך תחושת הזרות שלו הולכת וגוברת ככל שהסתבכותו הולכת ומעמיקה. כאשר הוא מבין עד כמה סיכן את עצמו ואת האנשים שביקשו ממנו עזרה, כבר מאוחר מדי. נדמה כי הנבואה עומדת להגשים את עצמה, ולפתע הוודאויות ההגיוניות של פול אינן תקפות עוד. "שפת הבדידות" (בעברית בהוצאת "הכורסא"-"מודן", בתרגומה של יוסיפה סימון) הוא ספרו החדש של יאן פיליפ סנדקר, מחבר "אמנות ההקשבה לפעימות הלב" ו"מיתרי הלב". בואו לקרוא את הפרולוג והפרק הראשון ממנו.

• רוצים לקרוא את "שפת הבדידות" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

פרולוג

הגעתי אל הגיהינום. בלי שעשיתי דבר להצדיק זאת. כנראה תעיתי בדרך, אין הסבר אחר. בנקודה כלשהי במבוך החיים, בחרתי שלא במתכוון בדרך הלא־נכונה, ולא הבחנתי בכך. פעם יחידה לא שמתי לב. בפרשת דרכים פניתי שמאלה במקום ימינה. או להיפך. לא ראיתי אף שלט, שום דבר שיכול היה להזהיר אותי. פשוט הלכתי בלי לעצור. ממש כמו תמיד בימי חיי. הלאה. כל הזמן הלאה.

אנשים רבים הלכו בדרך זו לפני, הייתי צריכה להבחין בעקבותיהם בנתיב הארוך הזה, הכבוש היטב, שמוביל לתופת. הייתי צריכה לשמוע את קולותיהם. הייתי צריכה להריח את הסירחון שלהם. הייתי צריכה. אבל מה אנחנו בכלל רואים, שומעים ומריחים? רק את מה שאנחנו רוצים.

אני לא לבד כאן. הגיהינום הוא מקום מאוכלס בצפיפות. נחמה זאת לא.

החיים נוטשים אותי, עם כל נשימה הם הולכים ופוחתים. כמו חומה עתיקה שהולכת ומתפוררת. אבן אחר אבן. בכל יום חסרה עוד אחת מהן.

גופי הפך למחילה. חשוך שם, חשוך ואף קרן אור אינה מגיעה אלי. גם קר. ולח. אני קופאת בלילה וקפואים הם גם ימי.

העולם החיצוני כבה לנגד עיניי. תחילה נעלמו הצבעים, הבית, השדות, הכפר. חיים בשחור־לבן. הכול נראה כמו בסרטים הישנים שכל כך אהבנו פעם. אחר כך התפוגגו קווי המִתאר, הכול סביבי היטשטש: העולם נסגר בין קירות של מים. ומיד לאחר מכן ירדה החשיכה.

איני מרגישה שום טעם.

איני חשה בשום ריח.

דבר לא נותר עוד מהסֵדר ומהיופי שהקיפו אותי פעם. חוץ ממך ומהמוזיקה. בזכותכם אני ממשיכה לחיות. אותך אני מרגישה ורואה במשך היום כולו. צלם דמותך צרוב לעד בלבי. ידיך העדינות ואצבעותיהן הארוכות הדקות. עיניך הצוחקות. השפתיים שלך. הדרך שבה אתה יושב רכון מעל קערת אורז. בלעדיך לא הייתי מסוגלת לשאת את הייסורים האלה.

גם פַּרטיטוּרוֹת צצות אל מול עיני בתוך האפלה הזאת. אני רואה אותן בצורה ברורה ביותר, חמש שורות דקות, בדיו שחורה, על גבי דף נייר לבן כשלג. נקודות שחורות קטנות שקווים נמשכים מהן. כמו ראשנים בבריכה. אָלֶגרוֹ. מוֹדֶרָאטו אָדַג'וֹ. אני שומעת כל תו, את הגבוהים ואת הנמוכים, את האטיים ואת המהירים. אני שומעת את מכת הפטישון הקטן על מיתר הפסנתר. אני שומעת את משיכת הקשת על מיתרי הכינור. פוּגוֹת. אֶטיוּדים. סוֹנאטוֹת. אני שומעת תזמורות. את הקשתנים, הנשפנים, הנקשנים. אני שומעת אופרות שלמות. מִימִי, אַלפרֶדוֹ, פִיגָרוֹ, מלכת הלילה, כולם רֵעַי הנאמנים. רק בשלב מאוחר יכולתי לגלות אותם ומשום כך מעולם לא שבעתי מהם. תשוקת המורעבים. סלח לי. יש לי מוזיקה בראש. היא משכֶּכֶת את הכאבים. היא מבריחה מחשבות קודרות, בדומה לרוח סתיו ההודפת במשבה את העננים. איבדתי כמעט הכול, אבל את המוזיקה איש לא יוכל לקחת ממני.

אהובתי, האם את שומעת?

בטח שכן. אינני יכולה לזוז, אינני יכולה להושיט לך את היד כשאני רוצה לעשות זאת, אינני יכולה להפנות אליך את הראש, אינני יכולה להודות לך, אבל אני יכולה לשמוע אותך. כל צעד. כל אנחה. כל צליל. כל נשימה. כשאתה מקרקש בכלים. מטאטא את הרצפה. מזיז כיסאות. שופך לאסלה את הקערה עם ההפרשות שלי. כשאתה נשכב לצדי ומעניק לי מעט מחומך. קר לי פחות. כמו פעם. אלו הם הרגעים שבהם אפילו את החיים האלה שווה לחיות.

את שומעת אותי? איפה את?

הלוואי שהייתי מסוגלת להשיב לך. אבל אני לא. אני כלואה בגוף חסר התועלת הזה. הייתי יכולה להכות באגרופי בקירות הצינוק הזה, הייתי יכולה לצעוק בקול הרם ביותר, אף אחד למטה לא שומע אותי. אאאאאנייייי.....אוווווהההההבבבבת..... אווווותך...... לפני זמן לא רב עוד ניסיתי שוב לכווץ את השפתיים, לקרב את הלשון לחך, להצמיד אותה לשיניים שלי ולדחוס אוויר אל מחוץ לחלל הפה. רק שלוש מילים. שלוש מילים וזהו. אתה כבר לא הצלחת להבין אותן. קירבת את אוזנך אל הפה שלי וביקשת שאחזור שנית על מה שאמרתי. ששששש..... ששששש..... שששששש. יותר מזה לא הצלחתי, ולא משנה כמה פעמים שבתי וניסיתי. הפכתי כולי ל־ששששש. וגם זה למשך שעות ספורות בלבד. ואז לכדה אותי האילמות וכלאה אותי סופית. נותרו רק הגרגורים, החרחורים והנחרות שאני פולטת מפי מדי פעם. איזה עינוי זה בשבילי, אני, שכה אוהבת את הקול האנושי.

כעת לשוני מונחת בפי חסרת תועלת, כמו כופתה ישנה ורקובה. שפתי חסרות תחושה. אבל אני מרגישה את נשימתך החמימה על הלחי שלי לפנות ערב, כאשר אתה מנשק אותי בזהירות. את נשימתו של בעלי הזקן והאהוב, שאין לטעות בזיהויו. את נשימת החיים שחווינו יחד.

השעות הקשות ביותר הן בלילה, אפילו שכבר מזמן אני מוקפת אפלה. הדממה החיצונית שאיני יכולה לסבול. הבית, הכפר, הכול דומם באחת. מהמרחק אני שומעת משאית חולפת. מדי פעם נובח כלב. החתולים מתו כבר מזמן. בשעות האלה שאחרי חצות רק הנשימה שלך עוד מקשרת אותי עם שאר העולם.

הם רוצים לשכנע אותך שאני רק קליפה ריקה ותו לא. בובה זקנה, מרופטת, חסרת נשמה. הם מסתנוורים מהופעתם החיצונית של הדברים. כפי שקורה לעתים קרובות. כמו רבים אחרים. הם לובשים מדים, חלוקים לבנים, אני יודעת, גם אם איני רואה אותם. אני מזהה אותם לפי הקולות שלהם. קולותיהם של לובשי מדים, ולא משנה באיזה צבע, נשמעים תמיד אותו דבר. הם יודעים. הם בטוחים בידיעתם. כל הבדיקות מוכיחות. אין כל תקווה. אין להם שמץ של מושג על מה הם מדברים. אינני שומעת כל רעד בקולותיהם. חסר תקווה. אף אדם האומר בניחותא את צמד המילים הללו אינו יודע מה הוא אומר. גורל שאינו מכיל תקווה. זה קיים רק בעולם המתים, והוא נעול בפנינו. דברים רבים כל כך נאלצנו לשמוע בימי חיינו מגברים ומנשים לבושי מדים. אל תאמין להם לאף מילה. הם אינם יודעים דבר. כאשר הם עוצמים את העיניים, הם רואים רק חור שחור. אין להם מוזיקה בראש.

שאף אחד לא ירחם עלי. אינני רוצה דמעות ליד מיטתי. איני רוצה להתלונן. לא כל עוד אתה איתי. אם אני שופטת זאת נכון, הגעתי רק אל המבואה של הגיהינום. גיהינום האנשים החיים שמור לגלמודים. אני אינני אחת מהם.

לא כל עוד אני מרגישה את נשימתך בערב.

***

פרק 1

אתה אדם רעב לאהבה.

היתה זו הפעם הראשונה שהוא שמע את המשפט הזה מפי אישה. רעב לאהבה. הוא לא ידע אם זו אמורה להיות תלונה או מחמאה דווקא. האין כולנו כאלה? היתה תשובתו לה, בלי להרהר ארוכות בשאלה.

היא חייכה. אחדים מאיתנו יותר, אחדים פחות.

ואני? יותר או פחות?

יותר. הרבה־הרבה־הרבה יותר.

הוא חיבק אותה בזרועותיו. את הגוף הצנום הזה, שלא פעם חשש שמא יימעך תחת חיבוקו. הגוף שידע לעורר את תשוקתו, שבלילות ארוכים ללא שינה הוציא אותו משלוות נפשו כפי שאף אחד לא הצליח לעשות כל ימי חייו. הוא שאף עמוקות ועצם את העיניים.

יותר. הרבה־הרבה־הרבה יותר.

רעב לאהבה. היו אנשים בחייו שהיו רוצים לפגוע בו במילים הללו. והיו זמנים שבהם זה אף היה עולה בידם. הוא היה נעלב מהאמירה הזאת והיה דוחה אותה כקביעה אבסורדית ממש.

אבל לא היום. אף שבמחשבתו המילים רעב ואהבה מעולם לא יכלו לדור בכפיפה אחת. המילה אהבה, לפחות בשעה שקריסטינה בזרועותיו, התפרשׁה כעושר, כמזל, כסיפוק. הרעב, לעומתה, היה חֶסר. את הרעב חייבים להשׂביע, ובמקרה חירום, אפילו בכל מחיר. הרעב מכיר את עצמו בלבד, האהבה מכירה רק את הזולת. אנשים רעבים הם חלשים, האוהבים - חזקים. אם משהו מחבר בין רעב לאהבה, הרי זה חוסר המידתיות שמאפיין את שניהם.

הוא שאל מה היתה כוונת המילים. אם עליו להבין אותן כתלונה או כמחמאה.

אף אחת משתיהן, היא השיבה. אך ורק כקביעה.

הם הניחו לנושא. לעת עתה.

אולי, הוא חשב, היא צודקת. אולי שלוש השנים האחרונות הותירו עקבות עמוקות יותר ממה שחשב. שלוש שנים שבהן לא השתוקק לדבר יותר מאשר להיות לבד. שלוש שנים, שבהן יום טוב היה יום שלם שלא החליף בו מילה עם איש. תקופה שבה עולמו התכווץ לגודלו של בית ואי קטן, חף מכלי רכב ומאוכלס בקושי, בים הסיני הדרומי. אולי אדם שהיה זקוק לפרישות כזאת, שחי בעבר והתקיים על זיכרונות, אדם שלא אהב עוד אף דבר ואף אדם בעולם יותר מכפי שאהב את ילדו שמת, אולי אדם כזה היה במצוקה גדולה יותר מכפי שפּוֹל היה מוכן להודות.

רעב לאהבה. רעב לאהוב. הנזקקות שהדהדה במילים הללו היא שהפריעה לו כל כך, בלי שהיה מסוגל להבין בדיוק מדוע. כולנו נזקקים, רצה להגיד בקול, וכבר ניחש את תשובתה של קריסטינה. אחדים מאיתנו יותר, אחדים פחות.

ואני?

יותר. הרבה־הרבה־הרבה יותר.

הוא לא אמר דבר ונישק אותה על מצחהּ. את אצבעותיו הארוכות החליק על עורפה ובתנועות קצובות ועדינות עיסה את ראשה. היא עצמה את עיניה והוא ליטף את פניה ואת פיה. הוא הבחין בתשוקתה המתעוררת למגע ידיו, שמע את קצב נשימתה המתגבר. לא בהרבה, אבל מספיק כדי לסמן לו שלא יעצרו שם. הוא נישק אותה בצוואר והיא לחשה שהיא רוצה לאהוב אותו. כאן, על המרפסת. עכשיו.

הוא שמע את הציקדות מצרצרות, הוא שמע את הציפורים מצייצות ומרחוק שמע את קולות השכנים ורצה למחות, לומר שמישהו יכול להפתיע אותם ושאולי עדיף לעלות אל חדר השינה שלו. אבל התשוקה שבה נישקה אותו ואחזה בו הבהירה לו כמה היא מתאווה אליו כאן, עכשיו, והוא שתק.

היא קירבה אליהם את אחד מכיסאות הגן, בעדינות אך בהחלטיות הושיבה את פּוֹל על הכיסא והתיישבה עליו. היא היתה לבושה בחצאית ולא בזבזה אף רגע. היא קבעה את קצבו וצורתו של מעשה האהבה, ואלה היו חזקים ופראיים יותר מכפי שהכיר ביחסיו איתה. לבסוף פלטה צעקה קצרה, בקול רם, אך לא צלול ומלא הקלה כתמיד, אלא נמוך ועמוק, שנלחץ מתוכה כלאחר ייאוש כמעט. כאילו היתה זו הפעם האחרונה.

זמן רב הם חיבקו זה את זה, נאחזים זה בזה, שותקים, מאזינים לנשימתם ההולכת ונרגעת בהדרגה.

לפני שהתרוממה, אחזה בראשו בשתי כפות ידיה והביטה בעיניו. האם יש לו מושג כמה היא אוהבת אותו? מה הוא בשבילה? ביקשה לדעת. הוא הנהן, מופתע במקצת, ואז נדרש להבטיח שלעולם לא ישכח זאת.

הוא שב והנהן, מותש מכדי לשאול שאלות.

אבל לאחר מכן, כאשר ליווה אותה אל המעבורת, היא נעשתה שתקנית בצורה מדאיגה. זה היה ערב טרופי חמים ולח, הם פסעו במורד הגבעה לכיוון יאנג שׁוּאֶה ואן, בשיחים שסבבו אותם נשמעו צרצורים, ציוצים ורחשושים ופּוֹל ביקש לדעת על מה היא חושבת.

לא על משהו מסוים, טענה.

הכול בסדר?

היא התעלמה משאלתו.

את המטרים האחרונים נאלצו לגמוא בריצה. אסור היה לקריסטינה להחמיץ את המעבורת, שכן הבטיחה לבנהּ ולאמהּ שתגיע הביתה לארוחת הערב, לכל המאוחר.

הוא שנא את הריצה. המעבורת הבאה היתה אמורה לעזוב כעבור ארבעים דקות, ופּוֹל חשב שמוגזם לדרוש ממנו להזדרז בגלל לוח זמנים שרירותי. לא פעם קרה שפסע בצעדים מדודים על הרציף לכיוון המעגן, בשעה שנוסעים אחרים, נחפזים למשמע הצלצול המתריע על סגירת השערים המתקרבת, חלפו על פניו מתנשמים בפראות, ובסופו של דבר היה הוא היחיד שהחמיץ את הספינה. במקום לקלל, היה מתיישב בשלווה על ספסל קטן בצל האורנים שבחזית הספרייה הציבורית, ומביט במים. או שהתיישב על סוללת הסלעים והתבונן בקצף שלמרגלותיה.

עוד בהיותו ילד אהב לעקוב בעיניו אחר נתזי המים, הוא היה מוקסם בראותו את הטיפות נפרדות מהמים, צרות צורה באוויר למשך שבריר של רגע, רק כדי לשוב ולהיעלם מיד במרחבי האוקיינוס. בני האדם היו כמו הטיפות הקטנות הללו, חשב לעצמו באותם ימים, הם מופיעים ונעלמים שוב באין־סוף שממנו באו. הם חדלו להתקיים ועדיין נשארו חלק מתוך השלם. בדרך כלשהי מצא הילד בן העשר משהו מנחם במחשבה הזאת. אביו אהב את הדימוי הזה, אף על פי שהוא עצמו האמין שבני אדם נגמרים כמו טיפות שנפלו על משטח לוהט: ברחשוש בזק מתפוגגים אל האין. פול הקטן לא מצא במשל הזה שום נחמה.

הוא אהב להביט בגלים המשחקים בדופני סירות הדייגים וחובטים באבנים שלמרגלותיו. הוא האזין לאוושת הגלים. לא פעם היתה דווקא זו הסיבה שהחמיץ את המעבורת.

אבל לך הרי אין בן שמחכה לך, קריסטינה אמרה פעם, כאשר סיפר לה על כך.

לא, באמת אין לו. בנו מת.

היא מיד התנצלה. כל שהתכוונה לומר הוא שאין לו חובות משפחתיות, אין לו בוס ולא שותף לעסקים המחייבים דייקנות, אף אחד לא ממתין לו, חוץ ממנה. והיא הלוא תסלח לו על איחור, אם הוא קרה בחוסר ברירה.

גם בזה הצדק היה איתה. אף על פי שמעולם עד כה לא נדרשה, כך העיר לה, לסלוח לו על חוסר־דייקנות. כאשר קבעו להיפגש, דאג להגיע בזמן למעבורת בכל מחיר, ולכן הקדים את הגעתו למעגן בחמש־עשרה או עשרים דקות. לא הפריע לו להמתין מרצונו החופשי. הוא ראה את הזמן הזה כמתנה שהוא מעניק לעצמו.

קריסטינה נפרדה ממנו בחיפזון גדול, בנשיקה מרפרפת. הוא הביט בה רצה על הכבשׁ בלי לשוב ולהפנות אליו את מבטה, ונעלמת כעבור שניות מעטות בבטן הספינה. הוא המשיך לעמוד ברציף, נופף אל תוך החשיכה ועקב במבטו אחר המעבורת, עד שזו נעלמה מאחורי הקצה המחודד של האי.

זה היה ערב חשוך, הים השתרע מולו שחור משחור, במרחק נצנצו פנסי צ'ונג צָ'אוּ ולַנטָאוּ. מפרשית ובה מטיילי יום ראשון שטה קרוב מאוד לאי לאמה, הוא היה יכול לשמוע את הטרטור המונוטוני של מנוע הדיזל, את צעקותיהם השובבות של הילדים ואת נזיפותיו של אחד המבוגרים. מהטיילת בחוף יאנג שוּאֶה ואן חדרו אליו קולות דיבור וצחוק, בעוד הוא פוסע להנאתו לאורך המזח, מתענג על האוויר החמים־הלח, העדין כמשי. הוא התיישב ב"גרין קוטג'", ליד המים ממש, והזמין מיץ תפוח־גזר־זנגוויל שנסחט במקום. אף אחד מלבדו לא צעד שם בגפו. הוא התגעגע לקריסטינה. כבר עכשיו, אף על פי שהמעבורת הנושאת אותה רק הגיעה לנמל הונג קונג.

לפני ארבעה שבועות ישבו שניהם במקום זה, הביטו בסירות הדייגים המתנודדות להן, באורות האדומים המשתקפים במים ואז, לראשונה, הועלה הרעיון שתעבור לגור איתו. בנה יוכל לנסוע לבית הספר במעבורת, והיא תיסע למשרד במעבורת קצת מאוחרת יותר. בבית יהיה מקום די הצורך. מבחינת השטח, על כל פנים. האם פּוֹל יוכל לשאת את מראהו של ילד אחר בחדרו של ג'סטין? הרעיון הזה קסם לו ועורר בו פלצות בעת ובעונה אחת. לנסות חיי משפחה, בגיל חמישים ושלוש, אחרי שנכשל בניסיון הראשון. הזדמנות נוספת לא תהיה לו.

המחשבה הזאת לא הניחה לו מאז, היום רצה לדבר על כך עם קריסטינה, אבל היא התחמקה משאלותיו ולאורך היום כולו היתה שקטה מאוד, התכנסה בתוך עצמה. רעב לאהבה. כיצד הגיעה לרעיון הזה? למה דווקא היום? האם סיפק לה עילה לכך? הוא ניסה להיזכר כיצד נשמעו המילים הללו בצאתן מפיה. היא אמרה אותן ברכּוּת. כך חשב. כעת עלו בו ספקות.

במוצאי יום ראשון נהגה תמיד לטלפן אליו לפני שהלכה לישון, היתה מספרת שהגיעה הביתה בשלום, שנהנתה מהזמן שלהם יחדיו, שכבר עכשיו היא מתגעגעת אליו; הוא היה מצהיר שגם הוא מרגיש בדיוק כך. טקס מוצאי יום ראשון. בעיני זוגות אחרים ייתכן שזה לא היה אלא הרגל פשוט בחיי הזוגיות, כמו שאוכלים ארוחת בוקר וארוחת ערב יחדיו, כמו שנפרדים לשלום, נפגשים שוב, מאחלים לילה טוב, וכמו שחוזרים ומבטיחים שוב ושוב, אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך. בשביל פּוֹל לייבוביץ היתה להן משמעות גדולה בהרבה.

היו אלה הדברים הקטנים שלהם הקדיש עכשיו תשומת לב.

הוא החל לעקוב אחר היופי הנחבא מעין. זו הפעם הראשונה בחייו.

מות בנו היה אדונו. אדון אכזר, חסר רחמים. אדון שלא סלח על אף שגיאה ולא היה מוכן לסבול שום התנגדות. כתלמידו, פּוֹל למד את אחד השיעורים החשובים ביותר: שום דבר בחיים אינו מובן מאליו.

בזמנו חשב כי כתמים כחולים על גופם של ילדים קטנים מעידים אך ורק על כך שחטפו מכה או נפלו.

בזמנו חשב שילדים הנעשים חולים שבים וחוזרים לאיתנם.

שבריריותו של המזל.

שרירותו של האסון.

שום דבר אינו מובן מאליו. מי שהצליח להבין זאת, חשב פּוֹל, לא, מי שחווה על בשרו את המשפט הבנאלי הזה, הנאמר כלאחר יד, כאמת קיומית עד שנצרב בו לתמיד, יחיה מעתה ואילך בין שני עולמות. כאדם חסר מולדת. הוא היה מסוגל לתכנן תוכניות, להוליד ילדים, לקנות בתים, להחליט החלטות למען העתיד, אך בו בזמן ידע שהוא מתמכר לאשליה; שהעתיד הוא הבטחה בלבד, כזו שלעולם אסור לסמוך עליה, שאף פעם אינה יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן; שוודאות מתקיימת רק לדקות קצרות, יקרות עד אין קץ.

כאילו לא היה כל האושר בעולם תלוי על חוט דק, מתוח ועלול לפקוע בכל רגע. כה דק עד שמרבית האנשים כלל לא הבחינו בו.

אני מצטער שאני נאלץ לומר לך. במילים אלה גזר הרופא את החוט של פּוֹל. לתמיד ולנֶצח, כפי שבנו ביטא זאת. לא היתה דרך חזרה. בתוך האמונה הזאת מצא פּוֹל את מקומו. עד שפגש את קריסטינה.

כאילו היה האמון נחלתם של הטיפשים. כאילו היתה לנו האפשרות לבחור. אלה היו המשפטים הראשונים שלה שנחקקו בזיכרונו. בתחילה לא התייחס אליהם ברצינות. בסתר לבו התפלא למצוא תמימות כה רבה אצל אישה בוגרת. עד אז היה משוכנע שחשדנות היא תכונה מועילה ביותר, השומרת עלינו, וכשיש ממנה במידה מספקת, נחסכות מאתנו אכזבות גדולות מדי. פּוֹל חשב שהם באו מעולמות שונים ביותר, קריסטינה ווּ, החולמת, ופּוֹל לייבוביץ, הריאליסט.

כיצד יוכל אדם לשים מבטחו בזולת לאחר שנלקח ממנו היקר מכול, בן־לילה, חף מכל אשמה וללא כל סיבה? אדם שנאלץ לחזות בכדוריות הדם הלבנות שפשוט מסרבות להפסיק להתרבות, שעקב אחר מספרן העולה ועולה בלי שתימצא בעולם כולו תרופה שתוכל למנוע זאת? על מה עוד יכול היה להסתמך? על מה, קריסטינה?

על השאלה הזאת היא לא ענתה לו במילים. היא המשיכה לעמוד לצדו גם כאשר הדף אותה מעליו. היא האמינה בו יותר מכפי שהוא האמין בעצמו. אמון יכול להיות מִדַּבֵּק, הזהירה אותו. והצדק היה איתה.

השעה היתה מעט אחר חצות. ביאנג שׁוּאֶה ואן נדמו כבר מזמן קולות הערב, אורותיהן של מרבית המסעדות כבו, האי לאמה שקע אל תוך מנוחת הליל. פּוֹל הסיט את דלת ההזזה הגדולה, הפונה אל הגן, ופסע החוצה. כמה קולני היה הלילה הטרופי. הציקדות צרצרו ללא לאות, ממקווה מים קרוב הגיע עד אליו הקרקור הטרדני של הקרפדות, מולו בסבך נשמע רשרוש נמרץ, נחש חולדות שיצא לצוד, ככל הנראה. קני הבמבוק השתוחחו מעט בבריזה הקלה. לעתים כה קרובות האזין לחריקות ולאוושות הקבועות הללו והיה נרדם לקולן.

לרוב בשעה זו, קריסטינה כבר מזמן היתה אמורה להתקשר אליו. היא היתה מברכת אותו בברכת לילה טוב. שוב ושוב וידא שמכשיר הטלפון שלו מחובר ומכוּון לצלצל בקול רם, הוא בדק אם הסוללה טעונה די הצורך. פּוֹל לא היה מסוגל להיזכר באף יום א שבו לא יצרה איתו קשר. האם בנה העסיק אותה יתר על המידה? או שאולי היתה זו אִמה שהעסיקה אותה? אולי היא פשוט נשכבה לרגע על מיטתה ומרוב תשישות נרדמה. הוא התגעגע אל קולה ושקל שוב ושוב את האפשרות להתקשר אליה. אבל זה לא יהיה אותו הדבר. הוא היה זקוק למחווה.

רעב לאהבה. אולי הצדק היה איתה. הוא החליט לסמס לה.

יקרה שלי, הכי יקרה שלי,

מדוע עדיין לא שמ

לא, הוא לא רצה לבוא אליה בטענות.

יקרה שלי, הכי יקרה שלי,

היכן את?

הייתי שמח כל כך לקבל ממך

גם טענות סמויות לא רצה.

יקרה שלי, הכי יקרה שלי,

שינה ערבה. תודה על היום הזה. תודה על הכול.

אני אוהב אותך. יותר ויותר.

הוא היסס. אחר כך הוסיף אני זקוק לך ומתגעגע אלייך כל כך. ואז מחק את זה. לא רצה להישמע נזקק.

פּוֹל שב וקרא את ההודעה פעמים אחדות; הוא לא היה מורגל בכתיבת מסרונים ולא רצה להסתכן באי־הבנות. לבסוף שלח אותו לדרכו, כיבה את המכשיר והרגשתו השתפרה מיד. מחר בבוקר היא תענה לו בכמה משפטים רכים והרוח הרעה תחלוף.

הלילה היה חף מחלומות. פול ישן היטב, זמן ממושך מהרגיל, וכאשר התעורר, מחשבתו הראשונה היתה מוקדשת לקריסטינה. איזו מתנה נפלאה זו להתעורר לצדה, בשעה שהיא ישנה עדיין. להרגיש את חמימות גופהּ. את נשימותיה הקצובות.

מה מעט נדרש לעתים כדי למצוא את האושר במחבואו. לעתים כה קרובות אנחנו פשוט חולפים לידו.

פּוֹל הושיט את ידו אל צד המיטה והפעיל את המכשיר הסלולארי שלו. אין הודעה. הוא חש לפתע את אותו חוסר שקט פנימי שכבר אמש עינה אותו. עדיין מוקדם מדי, אמר לעצמו. בשעה זו היא מתקלחת ומתארגנת לקראת יום עבודה ארוך במשרד. בדרך כלל היתה כותבת לו רק אחרי שהתיישבה ברכבת התחתית, בדרכה אל וָאן צָ'אי.

הוא קם, קשר את הכִּילה, ירד אל המטבח והרתיח מים לתה. במהלך הלילה התקרר האוויר רק במקצת, המדחום שבחלון הורה על עשרים וחמש מעלות ועל שמונים ושמונה אחוזי לחות, אף על פי שהשעה עוד לא היתה שמונה. פּוֹל היה חייב להזדרז, תוך זמן קצר יגיעו קרני השמש אל מרפסת הגג ומיד לאחר מכן יהיה חם כל כך עד שייאלץ למצוא מחסה ואת תרגילי הטאי צ'י יוכל לעשות בצל בלבד. התרגילים נמשכו תמיד שעה תמימה. הם סייעו לו להתמודד עם היום שלאחר לילה מסויט והעניקו לו, לכל הפחות במהלך התרגול, תחושה הקרובה כמעט לשלוות נפש.

היום לא. התרגול שלו היה הפעם לא מדויק והססני באופן מוזר, מותנו נוקשה מדי, הכתפיים מתוחות. את תרגיל "שוֹט בודד" ואת "עגור לבן פורשׂ כנפיים" נאלץ להתחיל מחדש כמה פעמים, ולמהלך תנועה הרמוני לא הצליח להגיע בשום אופן.

לאורך היום הם דיברו ביניהם רק בחטף. במשרד של קריסטינה היתה העבודה קדחתנית מתמיד, בערב חטף בנה חום גבוה והיה זקוק לאִמו.

מובן מאליו שפּוֹל קיבל זאת בהבנה, קריסטינה לא היתה צריכה להסביר או להתנצל.

בבוקר יום שלישי הגיע מסרון ובו הודיעה לו שביום א הבא לא תוכל לבוא אל לאמה. הוא טלפן שלוש פעמים. שלוש השיחות היו קצרות כולן בצורה יוצאת דופן. בשיחה אחת זה לא התאים, כי לקוח מרוגז היה תקוע בנמל התעופה בג'קרטה, בפעם אחרת כי טיסות קתאי פסיפיק בוטלו או כי קריסטינה דיברה בקו השני עם רופאת הילדים. את הבטחתה לחזור אליו מאוחר יותר לא קיימה.

השתיקה שלה. פּוֹל ניסה להתעלם מכך. הוא ניקה את הבית בצורה יסודית מתמיד. הוא הסיר אבק מהספרים. ניגב את המדפים ואת הרצפות. משח שכבת דונג חדשה על שידת הנדוניה הסינית העתיקה, עד שהבריקה שוב. הוא רוקן את המקרר ורחץ כל אחד מהמדפים בסבון. מערכת חיסונית מוחלשת. לשמור על ניקיון יוצא מהכלל. בבית כולו. הזיהום הקל ביותר עלול לסכן חיים.

יש משפטים, חשב, שירדפו אותנו כל החיים. ג'סטין מת לפני ארבע שנים כמעט. למרות זאת, עד היום פּוֹל לא היה מסוגל לשאת אף לא רמז קל ללכלוך.

הוא יצא לטייל עד קצה האי, אל פָּק קוֹק. את מכשיר הטלפון הנייד השאיר בבית. הוא לא רצה להמתין לצלצול שלה עם כל צעד.

הוא חשב על היומיים האחרונים וניסה לארגן את מחשבותיו. מה הרגיז אותו כל כך? שבמשך ארבעים ושמונה שעות קריסטינה לא מצאה זמן להחליף איתו משפטים אחדים במנוחה? זה דבר בלתי רגיל, אבל היא היתה אישה עסוקה מאוד. שהקול שלה לא נשמע עדִין כמו תמיד? מי הוא בכלל? בן־עֶשרה שהתאהב לראשונה בחייו? הרי הוא יודע באיזה לחץ היא נמצאת. על זה שלא תוכל לבוא אליו ביום ראשון? זו לא הפעם הראשונה שמשהו מפריע לתוכניותיהם. אמא שלה העמידה כל מיני דרישות בפני הבת, כאלה שנראו משונות בעיניו, אך הוא נאלץ להשלים איתן. על זה שהמסרון לא נסגר במילים "באהבה. לתמיד ולנצח"? אף אחת מכל הסיבות הללו לא הצדיקה את חוסר השקט שמילא אותו. ואף על פי כן הוא היה שם.

ככול שהרבה להרהר בכך, היטיב להבין שלא קריסטינה היתה הגורם לסערת רוחו. הוא עצמו היה הגורם. מדוע הוא יוצא מגדרו בשל עניינים פעוטים כאלה? מדוע ספקות וחששות עולים בו מהר כל כך?

לפני זמן מה שאלה אותו קריסטינה אם הוא חי בגלות על האי לאמה. מילה זו נגעה בו בצורה מוזרה. גלות. אם זיכרונו לא הטעה אותו, בלטינית המילה היא אֶקזיליוּם. חיים בנֵכר. נידוי. לא, הוא רצה להשיב ספונטנית. איש לא נידה אותי. הוא לא היה פליט ולא נרדף. הוא לא היה יכול לחיות בנכר, כי זאת יכולים לעשות רק אנשים שיש להם מולדת. לפּוֹל לא היתה מולדת. הוריו מתו כבר. דבר לא קישר אותו עם ארץ הולדתו. מגרמניה לא זכר אלא את הספינות הרבות בנמל המבורג, ופרדוקסאלית למדי, את הצפירות הרמות של אוניית הקיטור שהביאה אותם לאמריקה. שנות ילדותו המוקדמות במינכן נפלו קורבן לזמן שחלף וכמותן גם זיכרונותיו מהסבים והסבתות שלו.

הוא היה אזרח אמריקני. דרכונו הכחול הוכיח זאת. תעודת מעבר, לא יותר. לאחר מות אמו עזב לתמיד את ארצות הברית והוא בן תשע־עשרה. בשום מקום בעולם לא היו לו קרובי משפחה שהכיר באופן אישי.

בעבר, כאשר נשאל מדי פעם היכן מולדתו, תשובתו היתה תמיד: בדרך כלל על כדור הארץ. מרבית האנשים קיבלו זאת כבדיחה.

למעלה משלושים שנה הוא חי בהונג קונג, אבל לא בגלות. אם היה בכלל מקום בעולם שהרגיש בו בנוח, בבית כביכול, היתה זו העיר הזאת. הוא הכיר לה טובה. היא קיבלה אותו, ומעולם לא אילצה אותו להיות שייך לה. זה התאים לו.

לא לכך התכוונה, קריסטינה השיבה לו, כאשר סיפר לה על מחשבות אלה שהעסיקו את מוחו. היא חשבה יותר על ההתבודדות בעקבות מותו של ג'סטין. האם בזאת לקח על עצמו גלוּת מרצונו החופשי?

את השאלה הזאת פּוֹל מעולם לא העלה במחשבתו, ועדיין חב תשובה עליה.

סוג של נידוי עצמי? גולֶה שנמלט מפני החיים, כי לא היה מסוגל לשאת את הכאב ואת היגון הכרוכים במותו של הבן? אולי. אם אכן כך היה, הרי רק הודות לקריסטינה מצא את דרכו בחזרה. הסבלנות ללא קץ בחודשים הראשונים. כוחה לסבול את מצבי הרוח שלו. המסוגלוּת שלה לא לדרוש ממנו יותר ממה שהיה ביכולתו לתת.

היא השיבה אותו לחיים ולאמת הפשוטה שבפתגם הסיני העתיק: בן אדם לבדו אינו בן אדם.

אם כך המצב, האם אפשר להתפלא על כך שלפעמים הגיב ברגישות מוגזמת? לבטח לא היה הגולה הראשון ששיבתו אל עולם שנטש בן־לילה עמוסה בקשיים. מדובר כאן בלקיחת סיכון גדול. כאילו הפחד זקוק לסיבה.

בטלפון הנייד שלו ראה שיחה שלא נענתה. קריסטינה. הוא טלפן בחזרה. תפוס. הוא שב וניסה, אך ללא הצלחה. היא תראה על הצג שלה שהוא טלפן. היא תיצור קשר ברגע שיהיה לה זמן.

הוא פסע הנה והנה ליד הטלפון, כמו שג'סטין היה מסתובב סביב חפיסת שוקולד שנאסר עליו לגעת בה. פּוֹל נטל לידיו ספר ולאחר דקות אחדות שב והחזיר אותו למקומו. הוא ניסה להאזין למוזיקה. ברהמס לא הצליח, גם בטהובן נכשל. פוצ'יני רק העצים את הגעגוע. מעט אחרי אחת־עשרה בלילה התקשר אליה. הוא רצה להישמע רגוע. לא־נסער, משועשע, אגבי, רק לא רעב לאהבה.

"קרה משהו?" היתה שאלתה הראשונה.

"לא. למה?"

"אתה נשמע כזה," אמרה.

"כזה מה?"

"מדוכדך."

הוא שנא שיחות טלפון. הן רק החמירו הכול. הוא שנא לדבר על עניינים רציניים כאשר המכשיר הקטן מוצמד אל אוזנו; לשאול שאלות ואז לשמוע רק רחשים, בלי לדעת מתי יסתיימו. להיאלץ להמתין לבדו לתשובות שיכולות להיות בעלות משמעות רבה עבורו. הוא היה מוכרח לראות את בן־שיחו, להיות מסוגל לוודא שהנאמר משתקף בתנועות, בהבעות, שהמילים עולות בקנה אחד עם מה שהעיניים אומרות. כמה פשוט יותר לומר דברים שקריים בטלפון.

די היה לו בנימת דיבור לא נכונה, באי־הבנה קלה וחסרת משמעות, כדי לאבד את ביטחונו, כדי להתערער, כדי שספק קטן יהפוך בן־רגע למריבה. בשבילו הטלפון היה מעצים מצבי רוח. את הבטוחים הוא עשה בטוחים יותר ואת הפחדנים, פחדנים יותר. ברגע זה הוא היה אחד הפחדנים. כיצד היה עליו לפרש את נימת הדיבור המחמירה שלה, בלי להביט בעיניה תוך כדי כך? לא היה לו כל מושג מה עליו לשאול או להגיד. "פשוט רציתי לשמוע את הקול שלך," השיב בקול שקט.

"אתה הערת אותי."

"על זה אני מצטער."

הם שתקו.

"הכול בסדר איתך?" הוא שאל.

"מה אמור להיות לא בסדר?"

ממש התחשק לו לנתק את השיחה. המשפטים שלה, הקול שלה, חוללו אצלו את ההיפך ממה שביקש. אם לא ייזהר, השיחה תיגמר ברע. רגישותם של האנשים הנזקקים. זאת לא היתה אשמתה.

"מאז יום ראשון כמעט לא החלפנו מילה. הבוקר קיבלתי מסרון ובו את פשוט כל כך..."

"פּוֹל, אתה אינך מסוגל לתאר לעצמך מה התרחש אצלי בימים האחרונים. ג'וֹש חולה ומטלפן אלי חמש פעמים ביום. לאמא שלי יש כאבים בחזה והיא אינה רוצה ללכת לבדה לבדיקה בבית החולים. במשרד יש תוהו ובוהו. עכשיו כבר מאי והמחצית הראשונה של השנה מסתיימת עם גירעון של עשרים אחוז בערך. אתה יודע בכלל מה זה אומר אם לא נצליח להתאושש?"

"קריסטינה, אני יודע, אני רק לא מבין..."

"לך יש יותר מדי פנאי, זאת הבעיה," שבה ונכנסה לדבריו. "אם אני הייתי מבלה את היום כולו בניקוי הבית, בבישול ובהליכות, גם בי היו עולות מחשבות מטופשות."

מה היה יכול לענות על כך?

"אני מתנצלת," אמרה לאחר הפסקה ארוכה. "לא לזה התכוונתי."

"את לא צריכה להתנצל."

"לא רציתי להכאיב לך."

פּוֹל הרגיש ריק, מותש, כאילו רבו ביניהם במשך שעתיים. "את חושבת שזה הכול ואין משהו אחר?"

"משהו אחר?" קולה שוב נעשה חריף. "אתה לא הקשבת לי? זה די הרבה, אם אתה שואל אותי."

"כמובן. כל זה באמת הרבה בשבילך, אבל לא לכך התכוונתי."

"אז למה כן?"

"אני מודאג."

"בגללי?"

"כן. בגללנו."

היא נאנחה עמוקות. "פּוֹל, השעה מאוחרת. אני צריכה לקום מוקדם בבוקר. השעון המעורר שלי מכוון על שש ושלושים. נוכל לדבר על זה פעם אחרת?"

עכשיו קלט כמה עייפה היא נשמעת. "כן בטח. אבל מתי?"

"בקרוב. ממש בקרוב."

"אני אוהב אותך. תישני טוב."

"גם אני אותךָ. לילה טוב."

"גם לך. לתמיד ו..."

היא כבר ניתקה.

גם אני אותךָ. הוא לא רצה לשמוע יותר מזה. כמו ילד.

פּוֹל חשב על ג'סטין. עד השמש ובחזרה. מדי ערב אמר לו זאת לאחר שכיבה את האור. גם אני אותךָ, קול עייף של ילד לחש בחזרה בתוך החשיכה.

היא צדקה בכול. מחר בבוקר הוא ייסע להונג קונג, יזמין אותה לארוחת צהריים ויתנצל בפניה.

כאילו היה האמון נחלתם של הטיפשים. כאילו היתה לנו האפשרות לבחור.

ברצון היה נרדם במחשבה המרגיעה הזאת. משהו גרם לו להישאר ער. תחושה שלא היה לו האומץ לבטא במילים.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן