"דילגתי מעל גופות בדרך לבית הספר": ארקדי דוכין משחזר את העבר על הבמה
מהילדות הקשה ברוסיה ("ראיתי יותר דם משראיתי פה כחייל"), דרך הפרעות האכילה והיחסים המורכבים עם החבר לנטאשה, מיכה שטרית, ועד למחמאה הגדולה מאריק איינשטיין - שחיברה אותו לישראל. רגע לפני שיעלה על במת פסטיבל הפסנתר עם מופע שסוקר את קורות חייו, הגיע ארקדי דוכין לאולפן ynet כדי לספר, וגם לשיר, על כל המלאכים והשדים. צפו
בזמן האחרון התחיל ארקדי דוכין להסתכל אחורה, ויש שיגידו - פנימה. איש להקת החברים של נטאשה חווה לא מעט ב-53 שנותיו - מהילדות בבלארוס ועד הקריירה המוזיקלית, דרך הפרעות אכילה ויחסיו המורכבים עם מיכה שטרית ועם הישראליות. אלו ועוד עומדים במרכז המופע החדש שלו, "אהבה על המשקל", שיעלה לראשונה על במת פסטיבל הפסנתר, ובו לוקח הזמר את צופיו למסע בין מלאכים ושדים בחייו.
עוד ראיונות וביצועים באולפן המוזיקה של ynet:
אין שירים, אין שם ללהקה - יש תאריך להופעה
"מנגנים, והשנים נמחקות": קצת אחרת מתאחדים באולפן ynet
על הגל: ריף כהן בהופעה באולפן ynet
"זה מופע שבו אני מספר על החיים שלי, מדבר על הילדות", הוא מסביר. "אני בא ממקום מאוד לא פשוט, רוסיה הלבנה בשנות השבעים. זה היה מקום מאוד מדמם. כבר בתור ילד קטן הייתי צריך לדלג על גופות בדרך לבית הספר, כי על רקע של אלכוהול הייתה אלימות רבה. כמות הדם שראיתי ברוסיה בילדות הייתה יותר גדולה מזו שראיתי פה במבצע 'שלום הגליל' בתור חייל".
ב-1978, 14 שנה לפי העלייה הגדולה מברית המועצות, עלה דוכין לישראל והתמודד עם חוויות של שונות וזרות. המפתח לתחושת השייכות, הוא אומר, היה טמון בהחלטה לא מודעת לאמץ את התרבות המקומית: "התת-מודע אמר לי 'לך על ניתוק טוטאלי'. התנתקתי מכל דוברי הרוסית, נכנסתי לקטע של מוזיקה. משהו בי כנראה פעל נכון, כי בדרך כלל אלו קהילות שהן למעשה גטאות. אם הייתי נשאר שם לא הייתי מצליח לעשות מוזיקה בעברית. אם הייתי עושה מוזיקה ברוסית הייתי זר".
בין היתר, מגלה דוכין באולפן ynet על חלומו לכתוב מיוזיקל - ז'אנר שכמעט עומד בניגוד לאופי המלנכולי של רבות מיצירותיו, במסגרת עבודתו עם הלהקה ובקריירת הסולו שלו. גם בנושא העצב הוא נוגע במופע החדש, והמקום בו הוא מתבטא אצלו - בעיות המשקל. "בדרך כלל אנשים עם הפרעה כלשהי של התמכרות, לא משנה אם זה סמים או אוכל - זה תמיד יושב על איזשהו עצב או אירוע טראומטי.
"אנחנו פוסט-טראומטיים בעצם, אנשים מכורים", הוא מוסיף, "אני חושב שהטראומה המרכזית שלי הייתה הילדות. היו בה הורים שנפגעו מאוד חזק מהשואה. הם לא היו במחנות הריכוז, אבל הם קיבלו סטירה מאוד חזקה מהמלחמה הזאת ולכן פיתחתי מין הפרעת אכילה. גם ברמה הכי בנאלית של 'בוא נאכל עכשיו כי מחר לא יהיה אוכל'".
עוד סיפר דוכין על התחרות הסמויה עם חברו לנטאשה, מיכה שטרית, על המחמאה הענקית לה זכה מפיו של אריק איינשטיין, ועל האופן בו רצח רבין שינה אותו. באולפן הוא ביצע את שיריו, "חדר משלי" ו"איש בלי נצח", בגרסאות משולבות סיפור - כפי שהן מבוצעות במופע החדש שלו, שיעלה ב-11 בנובמבר במוזיאון תל אביב במסגרת פסטיבל הפסנתר.
בימוי: רובי שביט-לוי | צלמים: אלי סגל, אופיר גונן | הפקה ראשית: ערן רחמני | הפקה: עדי בן הרוש | סאונד: אלמוג יוסף | ניהול טכני: אופיר גונן ועידן ארבל | עריכת וידאו: שחר ברקת | איפור: חן שפירא לוי.
