"אבינו": כמו סרט של סקורסזה, רק בעברית
השורשים של הבמאי מני יעיש נטועים עמוק בתוך החוויה הישראלית, ובדרמת הפשע "אבינו" הם נשזרים בתוך עלילה שכאילו נלקחה מסרט של מרטין סקורסזה. יש פה מקום לאקשן, רגש והרהור מוסרי - והכל ארוז היטב להנאתכם
"המשכנע בע"מ" או "רחוב 60"? קשה להכריע איזה מבין שני סרטי הפשע הישראליים האלה - האחד בוים בידי יחיאל נאמן ב-1973, השני על ידי ג'ורג' עובדיה בשנת 1976 - היווה מקור השראה ל"אבינו", אחלה סרט גנגסטרים של מני יעיש.
כמו סרטו הקודם, "המשגיחים" (2012), שהיה ונותר אחד מסרטי הביכורים הטובים ביותר שהופקו בארץ, כך גם "אבינו" משלב בין אלימות ודת, וגיבורי שניהם הם בריונים שכונתיים בעלי לב זהב. אם בסרט ההוא מדובר היה בחבורה של צעירים ברסלבים בבת-ים, פה זהו מאבטח בעל שם שאי אפשר לטעות בו, עובדיה רחמים (מוריס כהן), הניצב בשעריו של מועדון לילה הקרוי "שמיים".
שני הסרטים עוסקים בחיפוש אחר גאולה. שם, זהו סיפור האהבה שנרקם בין צעיר אלים בשירות הדת לנערה החדשה בשכונה, ופה - דרך הלידה והאבהות. ובאמת, בשניהם משרטט יעיש, שאפשר להגדירו כעת כאחד מיוצרי הסרטים המעניינים שפועלים כאן, את דיוקנה של גבריות פגיעה.
"אבינו" מביא, כאמור, את סיפורו של עובדיה שבנוסף לעבודתו כמאבטח מתפרנס בימים כבעליה של חברת הובלות. הוא ואשתו (רותם זיסמן כהן, אשתו במציאות של מוריס) מנסים לשווא להביא ילד לעולם, ואחרי עוד כישלון מבקש עובדיה לממן לה טיפולים בקליניקה פרטית. לשם כך הוא מסכים לעבוד כגובה חובות בשירותו של גנגסטר הנוהג לפקוד את המועדון (אלון דהן), אך מוצא עצמו בדילמה מוסרית כאשר הנ"ל מציע לו הצעה שאי אפשר, או לפחות לא רצוי, לסרב לה.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע :
מבחינה סגנונית, "אבינו" ממשיך את הפנטזיה שייצגו "המשכנע בע"מ" ו"רחוב 60". סרט פשע וגנגסטרים דובר עברית שאינו בוש במקורותיו המלודרמטיים והפופולריים. למעשה, גם "המשגיחים" היה כזה, אם כי היה בו גם חספוס שהזכיר את סרט השכונה של מרטין סקורסזה, "רחובות זועמים" (1973). בעבודתו הנוכחית, מצליח יעיש במקום שבו נכשלו נאמן ועובדיה (וגם כמה במאים מקומיים נוספים) - ליצור מלודרמת פשע קלאסית שכוללת את כל המרכיבים הנכונים.
ואכן, "אבינו" מורכב מיסודותיו הבסיסיים ביותר של הקולנוע: רגש ופעולה. חיבורם של אלה למוטיבים יהודיים-דתיים - הבולט שבהם הוא שם הסרט המתייחס לאבינו שבשמיים - אינו נעשה פה באופן צורם. הדילמה המוסרית שעמה יצטרך הגיבור פה להתמודד היא, אכן, בגידתו במיטיבו-אביו הסימבולי (חיים זנאתי), בעל המועדון ששמו כאמור "שמיים".
הסימבוליות הזו אמורה הייתה, לכאורה, להכריע את הסרט, אבל כמו "המשגיחים" לפניו גם "אבינו" מתברר בהדרגה כיצירה בעלת רבדים אלגוריים העוסקים בתהליך התעצבותה של הנפש האנושית.
החיבור בין לידה, מוות, גן עדן, גיהינום, חטא וגאולה, רשימה חלקית בלבד, אמנם אינו הופך את "אבינו" למסה אקזיסטנציאליסטית, אבל הוא מציב במרכזו דמות שנעה בין כל אלה - גם אם עיצובה אמביוולנטי פחות מדמותו של החוזר בתשובה האלים שעמדה בחזית "המשגיחים". על כל פנים, דמותו של עובדיה, עבד האל, נדרשת לבחון את עצמה במבחן שמעמיד לה אבינו שבשמיים באמצעות התגלמותו הארצית של השטן - בגידה מול אמונה.
לזכותו של יעיש ייאמר, שסרטו הוא קודם כל מלודרמה שעובדת היטב. מוריס כהן, שזכה בפרס אופיר לשחקן הטוב של השנה, מעצב דמות משכנעת בתנועתה בין אלימות ואמונה. אחת הסצינות המצוינות בסרט היא זו שבה עובדיה נדרש לפרק ת'צורה לבעל מוסך החייב כסף לגנגסטר, והאופן המדויק שבו כהן משלב בין נוכחותו הפיזית והרגשית מגיע בה לידי מיצוי.
זו אולי תהיה הגזמה לטעון שיעיש הוא סקורסזה הישראלי, אבל הוא ללא ספק נוגע בשני סרטיו בהתנגשות שבין טוב ורע בנפש הגברית - נושא השב ועולה בסרטי הגנגסטרים הטובים ביותר של הבמאי ההוליוודי. הדמויות הנשיות מעניינות אותו פחות, וכך אנו נותרים עם עיצוב דל למדי של אשת הגיבור ועם דמות סתמית בתכלית של סלקטורית שמגלמת יאנה יוסף.
עבודת הצילום של רם שוויקי והעריכה זוכת האופיר של שירה ארד מסייעים להפוך את "אבינו" לסרט הסוחף והמגניב, כי אי אפשר לומר זאת אחרת, שהוא.
"אבינו" (ישראל) - במאי: מני יעיש. שחקנים ראשיים: מוריס כהן, רותם זיסמן-כהן, אלון דהן, חיים זנאתי, יאנה יוסף ויעקב זאדה דניאל, הרצל טובי ודורון בן דוד. אורך הסרט: 107 דקות.
