הגברת הראשונה של עידן הגרעין
138 שנה להולדתה של ליזה מייטנר, המדענית היהודייה שגילתה את ביקוע האטום
מאז הלכה לעולמה ב-1968, שמה של ליזה מייטנר כמעט נשכח. גם כשהוזכר, זה היה בדרך כלל בצלו של עמיתהּ במשך שלושה עשורים, אוטו האן, שבצורה שיטתית זקף לזכותו הישגים מדעיים שלה. מייטנר והאן כתבו יחד יותר מ-50 מאמרים, אך כשגילו את הביקוע הגרעיני, פסגת הישגיהם המדעיים, האן השמיט את שמה של מייטנר ובחר לעודד את הסברה השגויה שהוא גילה את הביקוע הגרעיני בעצמו, במקום לגלות את האמת - שהיא הייתה אחראית לגילוי המסעיר.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
ניסוי מדעי: ניפוח בלון באמצעות אצטון
ליזה מייטנר נולדה ב-7 בנובמבר 1878 בווינה שבאוסטריה למשפחה יהודית מבוססת. היא הייתה השלישית משמונה ילדים בביתו של פיליפ מייטנר, מחשובי עורכי הדין בווינה.
הבית יהודי, אך ליברלי ובשנת 1908 המירה מייטנר דתה לנצרות, מה שלא ינמע מהנאצים לרדוף אותה בעתיד. במשפחת מייטנר לימודים היו ערך הן עבור הבנים והן עבור הבנות: אחות אחת הפכה פסנתרנית ידועה, אחות נוספת הייתה פרופסור לפיזיקה, אח נוסף סיים דוקטורט בכימיה, ואחר היה מהנדס.
ליזה סיימה את לימודיה הבסיסיים בגיל 14, וחלמה על לימודי פיזיקה, אך החוק האוסטרי מנע מבנות ללמוד בתיכונים שהכינו את הבנים ללימודים באוניברסיטה. בסופו של דבר נעתרה לבקשת אביה, שחשש כי לא תצליח להתפרנס, ופנתה ללימודי תעודת הוראה בצרפתית. הלימודים נמשכו שלוש שנים, אבל בסוף השנה השנייה של מייטנר שינתה ממשלת אוסטריה את החוק, ואיפשרה לנשים להתקבל לאוניברסיטה, אם יעמדו בבחינות. לאחר שסיימה את לימודיה והוסמכה ללמד צרפתית, הסכים אביה של מייטנר לשכור מורה פרטי שיכין אותה לבחינות הקבלה. בגיל 23 היא התקבלה ללימודי פיזיקה, ואת תשע השנים שחלפו מאז סיימה את בית הספר בגיל 14, נהגה לכנות "השנים האבודות".
מתנדבת בחזית המדע
מייטנר הייתה לאישה הראשונה שהתקבלה ללימודי פיזיקה באוניברסיטה של וינה. לאחר חמש שנות לימודים סיימה ב-1906 את הדוקטורט, שעסק במעבר חום במוצקים, בהצטיינות יתרה. אך על משרה אקדמית יכלה רק לחלום, בהיותה אישה.
מייטנר גילתה ענין ברדיואקטיביות והגישה מועמדות לפוסט דוקטורט במעבדתה של מארי קירי בפריז. היא ניסתה את מזלה יותר בהצלחה באוניברסיטת ברלין, שהייתה אז מרכז חשוב לחקר הפיזיקה, ושם פגשה את הכימאי בן גילה אוטו האן. תחומי העניין המשותפים שלהם הולידו שיתוף פעולה שנמשך כ-30 שנה.
מייטנר לא הורשתה לעבוד במעבדות המכון לפיזיקה, משום שהיתה אישה. הנימוק הרשמי היה ששערה הארוך עלול להתלקח בקרבת מכשירי מעבדה, אם כי באופן מפתיע הנימוק הזה לא חל על בעלי זקן ארוך. בסופו של דבר היא הורשתה לעבוד בחלל קטן שהוקצה לה במרתף. היא עסקה במדידת קרינת בטא, הנפלטת מחומרים רדיואקטיביים שונים. תוך פחות משלוש שנים, האן והיא פרסמו תשעה מאמרים במדעיים בנושא. כשנשאלה מדוע היא תמיד מוותרת למענו על הקרדיט והתהילה האישית, נהגה להשיב ששמו ידוע יותר.
ב-1909 ביטלה האוניברסיטה את האיסור, ומייטנר הורשתה לבקר במעבדות עצמן. אף על פי שעבודתה הייתה שווה לפחות לזו של האן, היא לא קיבלה שכר, ונאלצה להסתמך על דמי קיום ששלח אביה.
כאשר מונה האן לראש המחלקה לרדיוכימיה במכון קייזר וילהלם, הביא איתו את מייטנר, אך לא דאג לה לשכר. כשהלך אביה של מייטנר לעולמו, הופסקה הקיצבה שלה, והיא התקיימה בדוחק מתרגום מאמרים מדעיים וכתיבה לעיתונות מדעית פופולרית.
קירי הגרמנייה
בתחילת מלחמת העולם הראשונה, התנדבה מייטנר כטכנאית רנטגן בבית חולים. לעיתים תכופות היא עבדה 20 שעות ביממה, והזוועות שנחשפה אליהן הותירו בה חותם עמוק, וטבעו בה התנגדות מוחלטת למלחמות.
גם בזמן המלחמה, המשיכה לקדם נושאים המדעיים שעניינו אותה, ובבין השאר תכננה ניסוי ממושך שיוכל לפעול בהיעדרה כדי להוכיח את הקשר בין אורניום לאקטיניום. בכל רגע פנוי ביקרה במעבדה כדי לבדוק את התקדמות הניסוי.
התעקשותה השתלמה. מייטנר גילתה כי הדוגמה בניסוי פולטת קרינת אלפא, והוכיחה כי היא הכילה אקטיניום כפי שצפתה. למרות שהאן כמעט שלא היה מעורב בניסוי, מייטנר איפשרה לו לפרסם את שמו ראשון על המאמר.
לאחר המלחמה קיבלה מייטנר משרת פרופסור וזמן קצר לאחר מכן גם משרת הוראה באוניברסיטת ברלין. היא המשיכה לעבוד עם האן גם במכון קייזר וילהלם, וקבוצתם הייתה אחת ממספר מצומצם של צוותי מחקר שהובילו את חקר הגרעין והרדיואקטיביות בעולם.
תחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הייתה אולי התקופה המדעית הפורה ביותר של מייטנר, והיא כונתה "מדאם קירי הגרמנייה". לאחר עליית הנאצים לשלטון ניסתה מייטנר להתנתק מהפוליטיקה ולהתמקד בעבודה המדעית. אך ללא הועיל.
הנאצים לא התחשבו בעמדותיה הפוליטיות או בעובדה שהמירה את דתה. עד 1938 הגנה עליה אזרחותה האוסטרית, אבל לאחר הסיפוח של אוסטריה לרייך השלישי נאלץ האן לבקש ממנה לעזוב את המעבדה ולא לשוב. בגיל 60 נאלצה מייטנר לעזוב את חיי המחקר ולהשאיר מאחור את כל רכושה וחפציה. בעזרת עמית הולנדי הגיעה בדרך-לא-דרך להולנד, ומשם לשטוקהולם, שם הועסקה במעבדה של פיזיקאי שבדי.
זכות ראשונים
גם לאחר עזיבתה המשיכה מייטנר לסייע להאן בהתכתבות חשאית. הם גם נפגשו בחשאי כשביקר בקופנהגן בנובמבר 1938. בשל הנסיבות לא יכל האן לפרסם את דבר שיתוף הפעולה, ולא הזכיר אותה כלל במאמרים שהניבה התכתובת ביניהם.
האן עדכן את מייטנר בין השאר בתוצאות ניסויים שהראו כי התנגשות של נייטרון עם אטום אורניום, גרמו להופעת אטומים כמו בריום וקריפטון. היא הגתה רבות במשמעות הדבר, ובעת חופשת חג המולד של 1938, הבינה את המפתח לפתרון החידה.
את החופשה בילתה מייטנר בכפר קטן לחוף הים בשבדיה, עם אחיינה, הפיזיקאי אוטו פריש, שנמלט מאוסטריה לבריטניה, ועבד לאחר מכן בדנמרק עם נילס בור.
בשיחותיה עם פריש היא פיתחה את הרעיון כי הבריום ותוצרים אחרים הם תוצאה של התפרקות הגרעין של אטום האורניום למרכיבים קטנים יותר. הממצא התיישב עם חישובים של בור, שפגיעת הנייטרונים באורניום מניבה אנרגיה חזקה בהרבה מהצפוי.
לאחר החופשה שלחו מייטנר ופריש מאמר קצר לעיתון המדעי נייצ'ר. הם רצו לחלוק את ממצאיהם במהירות, לפני אחרים, אך לא היו מודעים לכך שגם האן הגיע למסקנה כזו, ושלח מאמר בעניין לכתב עת מדעי גרמני. המאמר של האן פירט את ההיבט הכימי של הממצאים, ואילו מייטנר ופריש סיפקו את ההסבר הפיזיקלי לתהליך, ואף טבעו את המונח "ביקוע" (fission). אף על פי שהמאמר של מייטנר נשלח קודם, עורכי נייצ'ר התמהמהו בטיפול בו, ולכן המאמר של האן פורסם לפניו.
פצצה וקיפוח
מייטנר הוזמנה לקחת חלק בפרויקט מנהטן, כחלק מהמאמץ האמריקני לנסות ולהשיג את הגרמנים וגם את הסובייטים במרוץ לפיתוח פצצה גרעינית. בהיותה פציפיסטית, סירבה להצעה והתנגדה לכל שימוש בידע ליצירת פצצה. היא סברה כי על נשים להוביל את ההתנגדות למלחמה.
במהלך המלחמה נותק הקשר בין מייטנר להאן. היא נשארה בשבדיה והוא בברלין. בסיום המלחמה היה האן אחד מתשעה מדענים גרמנים שבעלות הברית כלאו באחוזה מבודדת באנגליה, וחקרו אותם ממושכות בחשד שפיתחו פצצה גרעינית במהלך המלחמה.
בנובמבר 1945, בעודו עצור באנגליה, ושלושה חודשים בלבד לאחר הטלת פצצות האטום על יפן, קיבל האן את ההודעה כי זכה בפרס הנובל בכימיה על גילוי תהליך הביקוע הגרעיני. למעשה, הפרס הוענק לו רטרוקאטיבית ל-1944, שבה לא נבחר זוכה.
לאחר המלחמה חודש הקשר בין השניים, ומייטנר אירחה את האן ואשתו בשטוקהולם, ואף התלוותה אליו לטקס הענקת פרס נובל, "כדי שאנשים לא יבינו לא נכון את מעשיה", לדבריה. עם זאת, היא נפגעה מיחסו של האן, ומכך שלא הזכיר את חלקה החשוב בעבודה שזיכתה אותו בפרס. במכתב לחברתה כתבה מייטנר כי האן הרוויח ביושר את הזכות לפרס, אך היא סבורה שהוא "היה רחוק מלהבין מה מחולל את התהליך".
על אף הערכתה המקצועית להאן, חברותם האישית התפוגגה, ומייטנר אף מתחה ביקורת פומבית עליו ועל מדענים גרמנים אחרים שנשארו בגרמניה הנאצית ולא התנגדו למשטר.
המנוחה והנחלה
בסופו של דבר, הגיעה ההערכה הממסדית, לפחות בחלקה, גם אל מייטנר. באוקטובר 1945 היא נבחרה לאקדמיה השבדית למדעים, והייתה האישה השלישית במשך 200 שנה הזוכה לכבוד הזה. היא הוזמנה ללמד סמסטר באוניברסיטת וושינגטון, וכשהגיעה לארצות הברית הופתעה לגלות שהיא מפורסמת, ושהעיתונים שם סיקרו בהרחבה את עבודתה וסיפור חייה, כמדענית פורצת דרך שנמלטה מגרמניה והניחה את היסוד לפיתוח הפצצה הגרעינית.
לאחר הביקור בארה"ב שבה מייטנר לשבדיה, קיבלה אזרחות שבדית והמשיכה בעבודתה המדעית הפורייה. גם לאחר שפרשה לגמלאות המשיכה לבוא למעבדה ולהדריך סטודנטים. ב-1960 עברה לקיימברידג' שבבריטניה, כדי להיות קרובה לאחיינה, אוטו פריש. היא המשיכה להרצות ולהיות מעורבת בעולם המדעי, ואף קיבלה כמה פרסים יוקרתיים.
מייטנר הלכה לעולמה באנגליה ב-27 באוקטובר 1968 והיא בת 89. בשונה ממדענים רבים בני תקופתה, האן והיא הקפידו מאוד על בטיחות במעבדה, והאריכו ימים. אחיינה, פריש, חקק על מצבתה את הכיתוב הקולע: ליזה מייטנר: פיזיקאית שמעולם לא איבדה את אנושיותה.
לאחר מותה זכתה מייטנר להוקרה רבה עוד יותר. בין השאר קרוי על שמה (ועל שם האן) מכון מחקר בברלין. אסטרונומים קראו על שמה מכתשים על הירח ועל מאדים, וכן אסטרואיד. כמה גופים חשובים בהם האגודה האירופית לפיזיקה ואוניברסיטת גטבורג השבדית מעניקים פרסים מדעיים יוקרתיים על שמה. ב-1997 היא נכנסה למועדון היוקרתי ביותר, של מדענים ששמם מונצח בטבלה המחזורית, כשיסוד מספר 109 נקרא על שמה – מייטנריום.
ד"ר נעמה חריט-יערי, מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
