הדוקו על אואזיס: פני הלהקה כפני הדור
הסרט התיעודי "סופרסוניק" משרטט את קורות אואזיס - בעיקר בימי השיא שלה בסוף הניינטיז. על התחרות עם בלר לא תשמעו, אבל כן תקבלו הצצה ליחסים השבריריים בין האחים ליאם ונואל גאלאגר, וגם לרגעי ההתעלות שלהם בהופעה הבלתי נשכחת שהכתירה את הלהקה כגדולה מאז הביטלס
כשליאם גאלאגר, סולן אואזיס לשעבר, מנסה היום להגדיר את הלהקה שהפכה אותו לאחד מאייקוני הרוק הבריטי הגדולים בהיסטוריה, הוא עושה זאת מבלי למצמץ. "אואזיס היא כמו פרארי", הוא עונה כשהוא נדרש לכך עם תחילתו של "סופרסוניק", הדוקומנטרי החדש והסופר מקיף אודותיה, שיצא בימים אלה. "כיף להסתכל עליה, כיף לנהוג בה, ומדי פעם היא יוצאת משליטה".
רגעים מספר לאחר מכן נואל נשמע נותן את גרסתו שלו. "הכוח הכי חזק של אואזיס היה במערכת היחסים שלי ושל ליאם", הוא אומר. "זה גם מה שהפיל אותנו בסוף". והנה, לא יותר מכמה שניות אל תוך הסרט נחשפים צופיו אל הדואליות שתמיד עמדה במרכז הלהקה המפלצתית בעלת שני הראשים. זה לא רק המשפט של נואל שמסביר זאת. זו עצם העובדה שליאם עד היום לא ממש מבין למה ההרכב שלו ושל אחיו התפרק אי אז בקיץ 2009, מצהיר בראיונות ובציוצי טוויטר משעשעים וקצת עצובים על רצון להקים את אואזיס לתחייה, ורואה את היציאה שלה משליטה כעוד נדבך של המושג רוקנ'רול - תופעת לוואי מוכרת ושכיחה למדי, בטח בהרכבים עם רקורד מלוכלך כמו אואזיס.
כשבוחנים את המצב שבו נמצאים השניים היום - שבע שנים אחרי שפירקו את החבילה, אפשר גם להבין למה כל אחד מהם מחזיק בדעה שונה. נואל וההרכב ההיי פליינג בירדס שלו הוציא כבר שני אלבומים ומתחזק היום קריירת סולו לא רעה בכלל. ליאם, לעומת זאת, פירק את להקת בידי איי שהקים משאריות אואזיס. גם לו יש שני אלבומים, אבל בימים אלה הוא לא עושה יותר מדי. ליתר דיוק, וכפי שהוא עצמו הבהיר בכתבת השער של המגזין Q מאוגוסט האחרון שהוא מככב בה - הוא ממש לא עושה כלום.
אבל "סופרסוניק" (שאורכו שעתיים וישודר בתחילת 2017 ב-yes) הוא המקיף שבסרטים שנעשו אודות הלהקה - פחות בתוכן, ויותר ברמת קטעי הארכיון הנדירים שבו - לא עוסק בסוף המר. גם לא בשנים שקדמו לו. הוא כמעט ולא נוגע במילניום הפחות טוב של הלהקה, שנפתח כשבונהד וגיגסי עזבו את ההרכב כמעט סימולטנית, והמשיך עם האלבום הבינוני "Standing on the Shoulder of Giants" (כי "Be Here Now" עדיין היה כיפי רווי רוח נעורים, על אף השם הרע שיצא לו לא בצדק). זוהי התקופה שהולידה שורה של אלבומים גנריים אפילו יותר מהמקובל באואזיס, והסתיימה בקרב החבטות שבין נואל לליאם בחדר ההלבשה בצרפת, רגע לפני הופעתם המבוטלת - האחרונה.
במקום זאת, "סופרסוניק" הוא חגיגה של אואזיס בשנותיה הגדולות באמת - מהרגע שהוקמה על ידי ליאם ב-1991 ועד לאוגוסט 1996. הסרט מגולל את סיפורם של האחים לבית גאלאגר: ליאם הנער הסטלן והמופרע בעל אפס העניין במוזיקה שנשמת היוצר שבו פרצה החוצה בעקבות חבטת פטיש שקיבל לראשו, ונואל שהצטרף אליו. הסרט שביים מאט ווייטקרוס מסתיים ברגע השיא של אואזיס, כאשר כרבע מיליון בריטים באו לראותה מופיעה בשני ערבים בנבוורת'. מדובר באירוע חסר תקדים מבחינה מספרית, ובעל משמעות סמלית אדירה: אואזיס, וזה לא צחוק או ניסיון להתריס, הייתה ההרכב הגדול ביותר עבור הבריטים מאז הביטלס.
ולא, הם לא היו טובים יותר מהביטלס או אפילו ברמתם. ליאם בעצמו מודה בסרט ש"לא היינו המוזיקאים הכי טובים, אבל היה לנו מזל". ולא רק מזל, כמו היכולת להגדיר עבור דור שלם של בריטים צעירים את הקול של בריטניה. דונלד טראמפ מתיימר היום "להפוך את אמריקה לגדולה שוב". אואזיס עשו זאת עבור הבריטים ממש בתחילת הניינטיז, וגם יש להם שיער יותר טוב. לפעמים אתה רק מחפש מישהו שיוכל להגדיר אותך לעצמך.
כי אואזיס, וזה מה שאף אחד משונאיה ומקטרגיה (ואלוהים יודע שיש לא מעט כאלה) לא מבינים, היו הכרזה. הם היו סטייט אוף מיינד, הדבר הנכון לזמן הנכון. והיו להם שני אלבומים גדולים להוכיח זאת - וגם הם דו קוטביים בהווייתם. ל"Definitely Maybe" מ-1994 קדמו חבלי לידה שכמעט והביאו את האחים לוותר עליו. "Morning Glory" מ-1995 פשוט יצא באופן טבעי, וליאם לא היה צריך יותר מהסבר קצר ושלושה טייקים כדי להקליט את ערוצי השירה. המוזיקה עצמה הייתה פסקול להתעוררות של אומה.
אם נחזור רגע למטאפורת המכונית של ליאם, זו הייתה נסיעה נטולת מעצורים בין חגיגות אלכוהול, סמים (קטסטרופת ההופעה מתודלקת הקריסטל מת' בארצות הברית הוא רק סיפור אחד לאוסף די מצחיק שמציג הדוקו) וקלישאות רוקנ'רול של הלהקה האחרונה בז'אנר שעוד הייתה נאמנה להן.
הדבר הנכון לזמן הנכון. נואל ברגע של פרגון לאחיו (מתוך הסרט)
זהו סרט חובה לכל מי שאי פעם אהב את אואזיס, בטח בימיה הגדולים, אבל גם לאלו שמעולם לא הבינו מה מצאו בה מיליוני בריטים בשנים מסוימות. הוא לא מחדש הרבה ברמת הנרטיב המוכר של צמד האחים שהגיע מהכלום של מנצ'סטר, חיבר כמה שירים טובים, והפך בתוך שלוש שנים לתופעת ענק, מפלצתית אפילו.
"סופרסוניק" אמנם נוגע בחילוקי הדעות בין ליאם ונואל, וזה הגיוני בהתחשב בכך שאלו שימשו אבק השריפה של הלהקה במשך שנות קיומה. עם זאת החומרים הנדירים שבסרט מציגים בעיקר את הצד החינני שבחיכוכים הללו. הוא מראה את ליאם, בגרסתו הצעירה והנערית, במניפסט שלם ונטול מודעות עצמית מול מצלמה ביתית. מאחוריו את נואל - תמיד החכם מבין השניים - מתאר את אחיו כ"תשדיר שירות להימנעות מסמים".
אבל גם אם מדובר ביצירה מהנה ומלאת פרטים, והיא אכן כזו, "סופרסוניק" מתעלם באופן הפגנתי מתחנות חשובות בחייה של הלהקה שהוא עוסק בה. יש, למשל, מי שיראה בהחלטה לא לדבר על הסכסוך הגדול עם יריבתה דאז בלר, כהודאה פומבית ראשונה בכך שפרט לסמיכות כרונולוגית ומוצא - אין בין שתי הלהקות הללו יותר מדי במשותף. אחרים יראו בו כניסיון לשכתב את ההיסטוריה, שהרי מלחמת הבריטפופ הגדולה אכן הייתה חלק חשוב באגדת האחים.
מצד אחד - יש בסרט הצצה נדירה להקשר המשפחתי. כמו למשל ההקלטה המדהימה בה ניכר הקתרזיס של ליאם לאחר שאיים לשבור לאביו את הרגליים, לאחר שזה ניסה לצור עמו קשר עם עלייתה לגדולה של הלהקה. מצד שני, מי שירצה להעמיק ולשים את ההצלחה של הלהקה בקונטקסט תרבותי יאלץ להסתפק במשפט של ליאם אודות היעדר ההבנה שלו את המוזיקה האלקטרונית הבריטית של התקופה. רוצים יותר מזה? לכו תראו את "Live Forever" - פנינת תעודה שקישרה בין עליית הבריטפופ לבין התמורות הפוליטיות בבריטניה באותן שנים.
וכך נע "סופרסוניק" בין האגדי לאיזוטרי, בין המעמיק לשטחי. מחד קטעי ארכיון כמעט אינטימיים מההקלטות של "Morning Glory". מאידך - חוסר יכולת אמיתית להסביר או אפילו להבהיר את ממדי הטירוף שהיו אז מאחורי התופעה. ממש כמו היצירה של אואזיס, שהייתה גדולה מהחיים ואפית לרגעים מסויימים, ובאחרים הייתה אוסף של טקסטים מטופשים ("I Can See a Liar, Standing by the Fire") שמוגשים בבליל השפעות/גניבות מוזיקליות. כמו דמות הרוקסטאר הדביל של ליאם אל מול הרגישות שבוקעת מהקול שלו בשירים כמו "Wonderwall" או "Champagne Supernova". וכך נוצר בעצם סרט ענק, מופלא וכיפי על אואזיס, אבל כזה הנוטה לרפרוף ושטחיות. מי היה מאמין.
אבל יש דבר אחד בו הסרט מצליח לעשות לא פחות מתיקון. גם אם הוא כרגע לא יותר מהכנה לאיחוד שכולם יודעים שעתיד לבוא - במוקדם או במאוחר, "סופרסוניק" עושה את מה שאואזיס לא הצליחה לעשותף גם לא ניסתה: במקום להמשיך אל השנים הפחות טובות, שהותירו את הגאלאגרים כוכבי ענק - על הבמה יותר מאשר באולפן - הוא נעצר באותן שתי הופעות בנבוורת'. מעמד ההכתרה של הלהקה כמלכה הבלתי מעורערת של המוזיקה הבריטית.
בסרט אודותיה, אואזיס נותרת גדולה ומרכזית כמו בימיה הגדולים. היא נשרפת באבחה אחת אל מול 250 אלף איש ולא נמוגה באיטיות. להקה לא חייבת להעלם אחרי השיא שלה, אומר ליאם, לרקע מראות הערב האגדי ההוא. זה אולי נכון, אבל בסרט זה לא ממש כך, ו"סופרסוניק" מסתיים בדיוק בנקודה שבה אנחנו רוצים לזכור את הגיבורים שלנו. לפחות עד הקאמבק, שיש מי שמעריך שיקרה בשנה הבאה. עכשיו רק צריך שליאם יפסיק לקרוא לנואל "תפוח אדמה" בציוצים שלו.
