מחכים לקולות הבמאים: מי ומי במירוץ לאוסקר
מהקול הנשי ועד הקול האפרו-אמריקני, מהסרטים הדתיים של מל גיבסון וסקורסזה ועד לשירים וריקודים בלה לה לנד - ממש כמו הבחירות לנשיאות, גם המועמדים לאוסקר השנה משקפים גוונים שונים של החברה האמריקאית. רק שהפעם הוליווד היא זו שתבחר. אלו המועמדים האפשריים לאוסקר, וזה מה שהם מציעים
הבחירות לבית הלבן מאחורינו, ובהוליווד רואים את דונלד טראמפ מול העיניים. מדובר בסיוט עבור אנשי תעשיית החלומות האמריקנית, שהתייצבו לצדה של הילרי קלינטון. אחרי המפלה הצורבת, כל שנשאר להם הוא לכבות את האור, להדליק את המקרן ולראות סרט. ואם אפשר אז גם לחיות בו - במנותק מהמציאות. ואז להצביע, שוב. כי גם לאליטה יש בחירות על הפרק - הבחירות לאוסקר. המירוץ לפסלון הזהב יצא לדרך, ואף אחד לא יודע בשלב הזה מי ינצח בסופו. אבל כן אפשר לזהות מי המועמדים שישתתפו בו, ואיך הם משקפים את החברה האמריקנית המגוונת - ועל פי החשש גם המתפוררת.
הקול האפרו-אמריקני
אנחנו לא סוקרים, וכמו שלמדנו השבוע - גם אלו שקוראים לעצמם סטטיסטיקאים אינם כאלה. אבל בכל זאת אפשר לזהות מגמה בולטת במפת האלקטורט של האקדמיה האמריקנית לקולנוע. בעקבות מחאת הוליווד הלבנה בטקס האוסקר האחרון, פתחה עצמה האליטה הקולנועית ליותר חברים אפרו-אמריקנים, ואף יותר מכך - אימצה רגישות רבה יותר ליוצרים ולסיפורים ממגזר זה. לא מעט כאלה יתמודדו השנה, ביניהם גם כאלו שיזכו בפרסים מובילים, אולי אפילו בגדול מכולם - לסרט הטוב ביותר. זה הסיכוי הגדול ביותר שלכם לצפות בסרטים הללו בארץ, כי בהוליווד אולי מפגינים פתיחות, אצלנו לא.
"Moonlight" - הסרט המדובר ביותר בחוגי המבקרים מפסטיבל טורונטו ועד היום, הוא הדרמה הצנועה והנוגעת ללב של בארי ג'נקינס, שהוכתרה על ידי לא מעט כסרט הטוב ביותר בשנים האחרונות. שלושה שחקנים שונים מגלמים את הגיבור בשלושה שלבים של חייו - ילד, נער ובחור צעיר. כל אחד מהשלבים מביא אתגרים חדשים, וכאלה יש הרבה לנפש שברירית ועדינה בשכונת פשע מוזנחת במיאמי בין סוחרי סמים, אמא נרקומנית ובריונים נבזיים. הוא נפגע ומצטלק, ואנחנו מהצד צופים בו מחפש חמימות מנחמת בגבריות שלו, וגם בזו של אנשים סביבו. יש פה אור ירח, לא כוכבים.
"Fences" - מול הזוהר הרפה של "Moonlight" שספק אם נוכל ליהנות ממנו בבתי הקולנוע בישראל, אפשר לצפות שהסרט החדש של דנזל וושינגטון כן יגיע לפה, ואף יזכה לשם עברי. "גדרות" - שם משוער - נהנה מהפרופיל ההוליוודי הגבוה של השחקן זוכה האוסקר, שביים, הפיק וגם מככב בעיבוד הקולנועי למחזה עטור הפוליצר והאמי של אוגוסט ווילסון המלווה משפחה אפרו-אמריקנית בשנות ה-50 בפיטסבורג. עיתונאים שהספיקו לצפות בהקרנות מוקדמות יצאו נלהבים - מוושינגטון, מויולה דיוויס שלצדו ומשאר השחקנים האלמונים שמכניסים קצת צבע למציאות חברתית נוקשה של שחור ולבן.
"לאבינג" - מלבן ושחור יוצא אפור, נכון? לא בטוח שזה המקרה בדרמה הרומנטית של הבמאי המוערך ג'ף ניקולס, שהביא למסך את סיפורם של ריצ'רד ומילדרד לאבינג (ג'ואל אדג'רטון ורות' נגה) - זוג מעורב שהעז להתחתן ב-1958 ולאתגר את המערכת המשפטית הגזענית במדינת וירג'יניה, כל הדרך לבית המשפט העליון שהכריע לטובתם ב-1967 וקבע תקדים פורץ דרך בתחום זכויות האזרח בארצות הברית. השינוי נעשה באהבה, לא באלימות - כמו במרד העבדים שמתואר ב"הולדתה של אומה" שפתח את השנה כמועמד מוביל לאוסקר, ויצא מהמירוץ ולא רק בגלל הצרות המשפטיות של הבמאי. ובינתיים גם התוכניות להפיצו בישראל נגנזו.
הקול הנשי
הבחירה בטראמפ היא סטירה לפני הנשים האמריקניות, אבל הקולנוע מחזיר בשמן מאבק. שדונלד רק ינסה להניח עליהן יד. הוא יחפש אצלן אקשן - הן יעשו לו קאט.
"מאחורי המספרים" - האם הדרמה ההיסטורית המפתיעה של תיאודור מלפי עוסקת בנשים או בקהילה האפרו-אמריקנית? אפשר להגיד שגם וגם. טראג'י פ. הנסון, אוקטביה ספנסר וג'אנל מוניי (שמופיעה ב"Moonlight" ביחד עם מאהרשאללה עלי, שגם הוא פה - מתברר שיש מחסור בכוכבים אפרו-אמריקנית) מככבות בסיפורן המפתיע של שלוש מתמטיקאיות שחורות מבריקות שגויסו על ידי נאס"א לרגל פריצת הדרך האמריקנית במירוץ לחלל - גיחתו של ג'ון גלן להקפה הראשונה מסביב לכדור הארץ ב-1962. גם קווין קוסטנר וקירסטן דאנסט פה.
"ג'קי" - כשנה אחרי ההקפה של ג'ון גלן, אירע אירוע מכונן בהיסטוריה האמריקנית: רצח ג'ון פ. קנדי. כל כך הרבה זוויות מבט ראינו על המסך הגדול לגבי הרגע ההוא, והבמאי הצ'יליאני המוערך פאבלו לראין מספק לנו אחת נוספת, מורכבת ומקורית מכיוונה של אשת הנשיא ג'קי קנדי-אונסיס, גרסה מיושנת, מעט נוירוטית, וחפצת תהילה - של משהו בין מלניה טראמפ לשרה נתניהו. נטלי פורטמן עשויה לזכות באוסקר שני בזכות הופעה מרגשת במיוחד, אבל מדובר ביצירת ארטהאוס שדורשת מלאכת פירוק והרכבה - מאמץ קשה מדי עבור הצופים, אפילו אם הם באקדמיה.
"20th Century Women" - איך מגדלים ילדים בעידן של פמיניזם, מתירנות מינית ונהנתנות חסרת רסן? אנט בנינג מתמודדת עם שאלות אלו כאם חד הורית בסוף שנות ה-70 בקליפורניה. הבמאי מייק מילס מקיף אותה בגרטה גרוויג ואל פנינג - שתי צעירות פרועות, ושונות כל כך. מתוך כל המעגלים הנשיים אמור לגדול נער מתבגר, קצת פחות שובב. בינתיים נסתפק בכוכב חדש ושמו לוקאס ג'ייד צומאן.
"המפגש" - ספק אם האקדמיה בשלה לסרט מדע בדיוני, אפילו אם היא אינטליגנטית ומרגשת במיוחד כמו סרטו של דני וילנב הקוויבקי. הוא לא הצליח להיכלל בין המועמדים אשתקד עם "סיקאריו" בכיכובה של אמילי בלאנט ומיומנויות הקרב שלה, אז אולי זה ילך עם איימי אדמס שמפתיעה בהופעה אמינה בסיטואציה לא מציאותית (בינתיים). היא מגלמת בלשנית שניצבת חוד החנית בהיערכות של האנושות מול חייזרים מסתוריים, והניסיון הנואש לתקשר איתם ולהציל את העולם כולו.
הקול השמרני
למרות הרתיעה של הוליווד מטראמפלנד, ואולי בגללה, יש בין המועמדים האפשריים גם סרטים שפותחים צוהר לפריפריה הנידחת והלבנה שתמיד ריתקה את הבמאים האמריקנים, או לנופים אנושיים מפוקפקים שמגלמים את רוח הקפיטליזם החזירי - ע"ע הזאב מוול-סטריט.
"באש ובמים" - המערבון המודרני של דיוויד מקנזי היה אחת ההפתעות הגדולות של השנה בקולנוע האמריקני. היציאה למרחבים של דרום ארצות הברית, והצגתם של עלובי החיים מעדות הרד-נק ומלחמת ההישרדות היומיומית שלהם בטקסס של ימינו, משכו הן את הצופים והן את המבקרים. האם תיתכן הפתעה מהזן של טראמפ גם בזירה זו? ג'ף ברידג'ס, כריס פיין ובן פוסטר הופכים את התוכן המחוספס לבר עיכול גם לקיבה הרגישה של יושבי לוס אנג'לס.
"The Founder" - ריי קרוק היה יכול להיות דונלד טראמפ. אבל למה לא? בתור הבעלים של רשת מקדונלדס התאפשר לו להזין את האמריקנים בזבל - כמו הג'אנק-פוד התקשורתי של נשיאה החדש של ארצות הברית. בסרטו של ג'ון לי הנקוק, מייקל קיטון מגלם את קרוק שהפך למיליארדר עם שליטה ארצית, אפילו גלובלית, בלתי מוגבלת כמעט. אפשר להגיד שהוא איחד את אמריקה תחת כנפיו, כנפי העוף המטוגנים שלו. וכמובן המבורגר וצ'יפס. קרוק לא בחל בכלום, בדרך להצלחה ולעולם הזוהר בו אהב להתפלש מדי פעם. אז גם אם באקדמיה לא אוהבים את דונלד, אולי ינסו מקדונלד?
הקול הדתי
חברי האקדמיה יכולים להתגאות בחילוניותם, לפעמים גם בהתרסתם נגד הכנסיה (כמו בבחירה ב"ספוטלייט" כסרט הטוב ביותר אשתקד), אבל החיפוש אחר גאולה - כזו מהזן הנוצרית - נמצאת כמעט בכל סרט הוליוודי - באופן סמוי, ולפעמים גלוי. כמעט מסיונרי.
"הסרבן" - מל גיבסון נודע כגבר אלים בחיים, ובעיקר על המסך. אחרי הקפאה שנמשכה כעשור, הכוכב האוסטרלי זכה לגאולה עם דרמה מלחמתית שטועת שאפשר להילחם אחרת, בלי לוותר על המוסר, גם כשהסביבה שותתת דם. לא צריך רובה ביד, אם יש לך תנ"ך בכיס. קשה להאמין שדסמונד דוס בגילומו של אנדרו גרפילד היא אדם שהיה באמת, והצליח לחיות גם לפני, אחרי ובעיקר תוך כדי מלחמת העולם השניה בשדות הקטל ביפן. בלי נשק, ועם הרבה חמלה ואמונה בלתי מתפשרת באל. זה משהו שהוליווד יכולה להתייצב מאחוריו - גם אם גיבסון מוביל אותו, או אפילו טראמפ.
"שתיקה" - בניגוד לגיבסון, מרטין סקורסזה הוא חביב האקדמיה, איכשהו קרה שגם סרטו החדש נוגע באמונה הנוצרית ומתחולל ביפן. אין פה גנגסטרים איטלקים, אפילו לא יקוזה. מה שכן יש זה את אנדרו גרפילד (איך קרה שהשחקן היהודי הפך לחביב הקולנוע הנוצרי בימינו) ואדם דרייבר כשני כמרים ישועיים בחיפוש אחר המנטור שלהם (בגילומו של ליאם ניסן) שאבד ביפן הפאודלית במאה ה-17. הם מופיעים כשהם שדופים ומוזנחים (עד כדי כך שהם נראים כמו התגלמות של ישו) וסובלים מהתעללות מהשלטונות המקומיים. מזל שיש גם חסד נוצרי גם בין היפנים.
קולם של הגיבורים
פעם מלחמות היו מלחמות, וגיבורים היו גיבורים. היום יש בעיקר סופר הירוז. ככל שמדובר באוסקר, דמות הגיבור מוסרית ומיוסרת.
"סאלי: נס על ההדסון" - כמו סקורסזה, גם לקלינט איסטווד יש מנוי של קבע באוסקר. בשנה שעברה הוא הצדיע לכריס קייל בדרמה "צלף אמריקאי", ועכשיו הוא פונה לאזרחות. הטייס צ'סלי סאלי סולנברגר בגילומו טום הנקס, אינו גיבור מלחמה, אבל הוא תחליף ראוי - הוא הנחית מטוס במי ההדסון, והציל את חיי נוסעיו. לא שמינהל התעופה האמריקני פירגן יותר מדי. זהו סיפור שגרתי של הממסד שמפקיר את גיבוריו - לא משהו שאיסטווד והנקס יכולים להתלונן עליו. הממסד מאוד אוהב את שניהם.
"בילי לין" - הבשורה הגדולה של "Billy Lynn's Long Halftime Walk" היא צילומו במצלמה חדישה ומשוכללת שמאפשרת הקרנה של הסרט במהירות מסחררת של 120 פריימים לשניה - אלא שאין בתי קולנוע עם ציוד שיכול לעמוד בקצב. אנג לי אוהב גאדג'טים והוא גם זכה בפרס הבימוי על אלו ששימשו אותו ב"חיי פיי". במקרה הזה הוא מביא למסך את סיפורו של גיבור מלחמה בין המחווה הרועשת שמוקדשת לו בהפסקת משחק פוטבול לבין זכרונות טראומטים משדה הקרב בעיראק.
הקול הליברלי
מה נשאר לגברים הבכיינים? טראומה. אחת טרייה מהדהדת עדיין במהדורות החדשות, ויש להם גם כמה דרמות מרגשות להתרפק עליהן. להזיל בגינן דמעות על גבריות שברירית כנה.
"מנצ'סטר על הים" - בן אפלק הוא באטמן החדש והקשוח (וגם אחיו קייסי מככב בדרמה קטנה ונוגעת ללב של קנת' לונרגן על אדם פשוט אכול רגשות אשם שחדל מחיפושיו אחר גאולה. דווקא מות אחיו המבוגר פותח לו מסלול להכלת הכאב הבלתי נסבל, כשהוא נדרש לקחת חסות על אחיינו הנער (לוקאס הדג'ס המעולה). כל זה קורה בעיירת הדייגים מנצ'סטר שבמסצ'וסטס - כיס התנגדות עיקש לטראמפ. ואכן, משפחות האצולה המקומית לבית אפלק ודיימון שהופיעו באינספור תשדירי תעמולה למען הילארי קלינטון ביום, בוכים בלילה. מישל וויליאמס הנוירוטית שם כדי לנחם אותם ואותנו.
"סארו - הדרך הביתה" - מאוסטרליה מגיעה דרמה של גארת' דיוויס, שמתפצלת לשני חלקים. הראשון סוער, חושני ומרגש, ובמרכזו סארו הזאטוטו, בן למשפחה ענייה בהודו, אובד ומוצא עצמו הרחק מהבית ברחובות המלוכלכים של כלכותה. כוכבי הסרט דב פאטל, רוני מארה וניקול קידמן נכנסים לעניינים בחלק השני המתחולל במלבורן - 25 שנים אחרי. סארו הוא כבר סטודנט, בחור די מוצלח למשפחה מאמצת. כשהזכרונות המודחקים מהילדות צפים ומושכים אותו להרפתקה מדהימה. הרפתקה שכל כולה מתחוללת מול המחשב בניסיונו להתחקות אחר משפחותו הביולוגית. פרסומת לגוגל ארת' באורך מלא.
"לה לה לנד" - המועמד המוביל לאוסקר בשלב מוקדם זה של עונת הפרסים הוא המחזמר המודרני שביים דמיאן צ'אזל - אותו בחור צעיר ומוכשר שהביא לנו את "וויפלאש". הפעם יש פחות תופים אלימים, ויותר מלודיות משובבות נפש וקטעי ריקוד שמהדהדים זכרונות רחוקים מהוליווד של שנות השלושים והמיוזיקלים של באסבי בארקלי. נופי לוס אנג'לס של היום, ונוכחותם של ראיין גוסלינג ואמה סטון במשחק, שירה וריקוד הופכים את סיפור האהבה העגמומי שהם חולקים לממתק אמיתי שמחניף לבוחרי האקדמיה. והם מאוד צריכים את זה עכשיו, לאחר שהתעוררו אחרי חודשים בלה לה לנד משלהם.
