טראמפ האחר: שקול, מודע לאחריות ובעל חזון
תשכחו מהפרובוקטור של קמפיין הבחירות. נאומו הראשון של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ הראה שהוא מבין שמעכשיו הוא צריך לאחד במקום לפלג ושעיני העולם נשואות אליו. ואיך זה נוגע לישראל?
דונלד טראמפ, הנשיא הנבחר שעלה לבמה לשאת את נאום הניצחון, לא היה זה שהכרנו מהקמפיין. אפשר היה לראות בבירור מהבעת פניו שהרצינה, ואפילו משפת הגוף שלו עד כמה הוא חש בכובד האחריות שנחתה על כתפיו. זה, ללא ספק, סימן מעודד לכך שהפרובוקטור והברברן חסר העכבות מהקמפיין מבין שיש הבדל בין היכולת, ובין מה שמותר לעשות כדי לזכות בקולות האנשים בארה"ב לבין לנהל אותם ביומיום; לא רק לנהל אלא להביא לשינוי דרמטי לטובה במצבם. אמריקה הלבנה רצתה שינוי בכל מחיר, אולי כריאקציה לבחירת הנשיא השחור והליברלי ברק אובמה ומה שזה מסמל, ולכן לא בחרה בקלינטון. טראמפ הבטיח מהפיכה, בלי לפרט, וזה היה די כדי שיסלחו לו על הכל ויבחרו בו בניגוד לכל הגיון פוליטי-ממשלי.
טראמפ הבין כנראה שכדי לזכות בקולות צריך להפחיד, להעליב ולשדר שנאה. זו שפה שרוב הבוחרים בארה"ב, כמו בישראל, מבינים היטב ומגיבים כמו ילד מבוהל הרץ לחיק המבוגר המבטיח להגן עליו. אבל כדי למשול, ולהוביל אנשים לעתיד טוב יותר שהם מצפים לו, צריך להציב בפניהם אג'נדה חיובית שמעוררת תקווה. לכן, נאום הניצחון של טראמפ התמקד בחזון, בהבטחה לעתיד טוב יותר. בניגוד לנאומי הקמפיין היה הנאום הראשון של הנשיא הנבחר חף לחלוטין מהפחדות, עלבונות שקרים ועלילות-דם. כמו מנהיג אחראי של אומה גדולה הוא הדגיש את שאיפתו לאחות את הקרעים ולהיות גם הנשיא של מי שהצביעו לקלינטון. הוא חזר והבטיח שהוא הנשיא של כולם בכוונה ברורה להרגיע את השחורים, ההיספאנים הקהילייה הלהט"בית, המוסלמים וכן – גם את היהודים, שבחירתו הכניסה רבים מהם לכוננות ספיגה.
נאום המנצח של טראמפ גם פיזר קצת מהערפל האטום שעדיין מכסה את תכניותיו, שאותן הוא מתכוון להגשים בתקופת נשיאותו ואת מדיניותו העתידית. זאת כמובן בהנחה, שאינה ממש וודאית, שיש לו תוכניות ויש מדיניות עתידית. רוב הסיכויים שטראמפ ויועציו יתחילו רק עכשיו לעצב אותן. בעיקר, בסיוע האנשים הרציניים שהתקבצו סביבו: רודי ג'וליאני למשל, סגן הנשיא הנבחר מייק פנס, המושל כריסטי ואחרים. בנוסף, טראמפ ישען בעיצוב ממשלו ומדיניותו בתקופה הראשונה, כנהוג בארה"ב, באנשי המטה של הנשיא הרפובליקני שכיהן אחרון – ג'ורג' בוש הבן.
בנאום הראשון שלו כנשיא נבחר הוא נתן 'טעימה' מהכיוונים שאליהם הוא מתכוון לנווט את הספינה האמריקנית. כדרכו הוא עשה זאת במעט מאוד מילים מפורשות ובעיקר ברמיזות שמהן הוא יוכל להתנער אחר כך. כך, למשל, הוא הדגיש פעם אחר פעם שהוא עומד בראש 'תנועה', לא מפלגה או גוף פוליטי. הרמז הוא ליחסים העתידיים עם הקונגרס כלומר עם 'וושינגטון' – הממסד הפוליטי השנוא. נכון שבשני בתי הקונגרס, הסנט ובית הנבחרים יש רוב רפובליקני, אבל גם במפלגתו טראמפ לא בוטח ולכן הוא מזכיר לקונגרס כי עליו לשתף איתו פעולה אחרת יקומם עליהם את 'התנועה' שהיא בסיס הכוח העצמאי החוץ-פרלמנטרי הסר למשמעתו.
בתחום הכלכלי הבהיר טראמפ כי הוא מתכוון לבסס את הכפלת שיעור הצמיחה על שיקום ופיתוח מאסיביים של התשתיות הלאומיות; כבישים, גשרים (שחצי מהם ברחבי ארה"ב אינם שמישים כתוצאה מהזנחה ואי-השקעה) חשמל, מים וכדומה. השקעות בתשתית מצריכות כוח אדם רב ומשאבים והן בהחלט, לדעת כלכלנים רבים, מנוע צמיחה והגדלת תעסוקה. השאלה היא מהיכן יביא טראמפ את התקציבים העצומים הדרושים לפרויקט ענק מסוג זה בכל רחבי ארה"ב.
הנשיא הנבחר רמז בעקיפין כי הוא אינו מתכוון לפזר את רשת שרותי הרווחה ותשלומי ההעברה כפי שאיים בקמפיין, אולם הוא מתכוון להעניק לה דגשים וכיוון חדשים שיפצו את מי שבחר בו, את בני המעמד הבינוני והבינוני-נמוך. אותו מגזר שרובו לבנים, אך גם היספאנים ושחורים שמתגייסים לכוחות המזוינים. (הגיוס בארה"ב אינו חובה אל התנדבותי והחיילים הם למעשה שכירי מדינה לכל דבר). הוא הבטיח להרחיב את רשת הרווחה הסוציאלית הפרושה מתחת למגזר הזה שהוזנח; הוא ידאג לשיקום ה'וטראנים', החיילים המשוחררים, ששרתו את ארצם במהלך המלחמות גילו רוח פטריוטית ועל כן הם זכאים שיתגמלו אותם. משמעות היא שמעתה הקריטריון המוביל לקבלת סיוע רווחה בארה"ב יהיה לא עובדת היותך שייך לאוכלוסיות החלשות מבחינה כלכלית וסוציאלית אלא תרומתך והקרבתך למען האומה כדי ש'אמריקה תשוב לגדולתה'.
בתחום יחסי החוץ אפשר היה לראות היטב מהנאום שטראמפ מודע לכך שרב המנהיגים בעולם רואים בו אדם לא צפוי ולא יציב וחוששים מפני התנהלות פזיזה ולא אחראית מצדו. הוא הרגיע אותם באמרו שהוא כנשיא יכבד וימשיך הבנות והסכמות – לא בהכרח חוזים – שארה"ב מחויבת להם כיום. אולם הוא הבהיר שיחסי החוץ העתידיים של ממשלו יהיו מבוססים על אינטרסים, ועל 'דילים' שישרתו את אותם אינטרסים, ולא על מניעים אידיאולוגיים (כמו בימי אובמה). אפשר היה להבין שהוא מתכוון שיהיו בתקופתו יותר עסקות של קח ותן שיתנו לארה"ב ואזרחיה את "הטוב ביותר שהם ראויים לו" והרבה פחות על שאיפה להשליט בעולם דמוקרטיה וזכויות אדם.
בתחום הערכי, הדגיש טראמפ את ערכי המשפחה המסורתיים. הוא עשה זאת בדרך מתוחכמת. לא במפורש אלא בחלק הנרחב מנאומו שבו הזכיר בשמו כל אחד ואחד מבני משפחתו והודה להם. החל בהוריו שכבר נפטרו וגמור באחרון ילדיו אחיו ואחיותיו. בהפגנה זו של לכידות, מחויבות ודבקות במסורת, קירב אליו טרמפ את הממסד הרפובליקני-השמרני והאולטרה שמרני, את הלבנים באזורים הכפריים ואת הממסד הנוצרי-אוונגליסטי. גורמים אלה הביאו לו את הניצחון והוא יודע שיזדקק להם גם בהמשך.
ישראל, איראן, הפלסטינים ומה שביניהן
ראשית אפשר להניח שטראמפ יבקש להגיע ל'דיל' עם ולדימיר פוטין. זה יבוא במידה מסוימת על חשבונה של ברית נאט"ו. ארה"ב כבר לא תלחץ להרחיב אותה לעבר מדינות נוספות במזרח אירופה ואפילו תעכב את הצבת טילי היירוט נגד טילים על גבולה של רוסיה. מי שישלם את מלוא החשבון של השינוי העתידי של המדיניות האמריקנית זו אוקראינה והמורדים בסוריה. טראמפ והרוסים יסכימו להילחם יחד בדאעש אבל טרמפ יניח לרוסים לעזור לאסד לנצח. המשמעות היא שהציר השיעי הרדיקאלי בהנהגת אירן, ובסיוע והגנה רוסיים, יחזק את אחיזתו ואת יכולותיו האסטרטגיות במזרח התיכון בכלל ובמה שמכונה 'הקשת השיעית' בפרט. זה רע מאד למדינת ישראל וזה רע גם למדינות המפרץ הערביות (שתמכו בקלינטון).
באשר לאיראן, כלל לא סביר שטרמפ יבטל האת הסכם הגרעין עימה שחתם ממשל אובמה. הוא אמנם הבטיח שיעשה זאת בתקופת הקמפיין – אז אמר. נשיא אמריקני אינו יכול לבטל בהבל פיו הסכם שאושרר על ידי הקונגרס. אבל ייתכן, לעומת זאת, שטראמפ יענה לבקשות ישראל להדק את הפיקוח המודיעיני על איראן ולהגיב בסנקציות חריפות על כל הפרה מצידה. טרמפ גם יגלה נדיבות לבקשות ההתחמשות של ישראל כדי שצה"ל יוכל להגיב בעוצמה במקרה שאיראן 'תפרוץ' לעבר הגרעין.
במה שנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני – אפשר להעריך שנוסחת שתי המדינות לשני עמים תעבור להקפאה עמוקה להרבה
זמן. סביר לצפות שטראמפ לא ינסה לכפות על הצדדים פתרון כלשהו ואפילו משא ומתן לשלום, קל וחומר פתרון המבוסס בעיקר על ויתורים ישראלים. חיבור בין הממשלה הנוכחית בישראל לבין ממשל טראמפ בוושינגטון מבשר כנראה קיפאון עמוק במגעים עם הפלסטינים בניגוד – ואולי בגלל - המאמצים הבלתי נלאים שהשקיעו נשיאים אמריקנים קודמים בנושא. עם זאת צריך לזכור שקיפאון בערוץ המדיני עלול להביא להתפרצות אלימה בזירה הישראלית פלסטינית, התפרצות גדולה ומדממת שכדאי להיערך לה.
ביום ההיסטורי הזה, שבו נבחר אדם מאד לא צפוי ו'לא שיגרתי' לנשיא ה-45 של ארה"ב, צריך להרחיב את המבט; גם מי שטובת ישראל נמצאת עבורו בעדיפות ראשונה צריך לדעת שמה שבאמת חשוב הוא איזה נשיא יהיה טראמפ לאמריקה ולאמריקנים. נשיא טוב שיחזק ויקדם את מעצמת החסות שלנו הוא גם נשיא שמחזק ומקדם אותנו – וגם ההיפך.
לפנייה לכתב/ת 
