משהו עובד נכון בשיטת הבחירות בארה"ב

זה נכון שהשיטה נראית קצת משונה עם סיפור האלקטורים המוזר, עם העובדה שבמדינת הענק הזו מאות פתקי הצבעה באיזו State שולית יכולים לגבור על ניצחון של מועמד בהצבעה הארצית, עם הקרקס שנמשך חודשים על חודשים, עם התופעה של מועמדים שאף אחד לא שמע את שמם קודם לכן או לחילופין מועמדי קוריוז שהופכים לפתע לאדם החזק בעולם. היא משונה, השיטה האמריקנית, אולם כשבוחנים את תוצאותיה לאורך זמן מבינים שהיא בעצם מייצרת ככל הנראה את הדמוקרטיה התוססת, הפעילה, היציבה והבריאה ביותר בעולם. מה שנקרא - הלוואי עלינו בישראל.

ההתנהגות הפוליטית האמריקנית לאורך ההיסטוריה דומה לאופן שבו מנהגת עצמה ספינת מפרש המנסה להפליג לכיוון שממנו נושבת הרוח. אם תנסה לנוע קדימה כשחרטומה מופנה אל הרוח לא תנשב רוח במפרשיה והיא תדשדש במקום. על כן היא מפליגה בזיג-זג - כשפעם הרוח נושבת על צדם השמאלי של מפרשיה ופעם על צדם הימני. אולם אם תתמיד הספינה יתר על המידה בסטייה ימינה או שמאלה היא תתרחק מהיעד ותאבד את דרכה.

ספינת המפרש האמריקנית מפליגה כבר 240 שנה כשפניה מופנות לעבר הרוח המיוחדת שעוצבה על ידי האבות המייסדים של האומה, מחוללי המהפכה ומנסחי החוקה. זוהי הרוח שבנתה את אומת המהגרים האדירה הזו. יש בה ניחוח של שמרנות, ערכי משפחה ואמונה דתית, הערצה לאינדיבידואליזם הישגי ומידה רבה של בדלנות מהעולם. יש בה גם ניחוח של הומניזם וליברליות, פריצת גבולות, שבירת מוסכמות, קידום צדק עולמי וערכים אוניברסליים. אמריקה היא ללא ספק זו וגם זו. ממשל רפובליקני מעצים בה את קבוצת הערכים הראשונה וממשל דמוקרטי את השנייה. ציבור הבוחרים מתמרן בין שניהם.

ההיסטוריה האמריקנית, ולו רק מאז מלחמת העולם השנייה, מלמדת כי הציבור האמריקני ביצע תפנית ימינה או תפנית שמאלה בין שתי המפלגות, כמעט בכל מערכות הבחירות אשר סיימו עידן של נשיא מכהן. פרט לחריג אחד ב-1988, הובילו הבחירות, לעתים על חוט השערה, להכתרתו של מועמד המפלגה היריבה למפלגתו של מי שכיהן עד אותו הזמן. לרוב זה קרה לאחר שתי קדנציות של הנשיא המכהן ובמקרי קיצון כבר לאחר אחת.

ההתנהגות הפוליטית הזו שמרה על איזון ערכי בארה"ב ומנעה את הסטתה מהכיוון אליו כיוונו מייסדיה. היא טענה בה בכל פעם מחדש אנרגיה משילותית מחודשת ומנעה את התנוונותה. היא גם גרמה לכך שלאורך זמן כלל ציבוריה חשו כי הם מקבלים ביטוי פוליטי ולכן גם סייעה לחיזוקו של האתוס האמריקני המאחד.

נכון, ניתן לטעון שבכל אחד מהמקרים שבהם נקטע הרצף השלטוני המפלגתי היו נסיבות ייחודיות שהובילו לכך. העידן הטלוויזיוני שתרם בראשיתו להעדפתו של קנדי הדמוקרט מצודד המראה וקטע את הרצף הרפובליקני של שנות ה-50; ההתבוססות בבוץ הווייטנאמי שחתמה את הפרק הדמוקרטי של שנות ה-60; פרשת ווטרגייט שחייבה ללא ספק להעניש את הרפובליקנים בגלות שלטונית; ריצתו העצמאית של השמרן רוס פרו ב-1992 שגזלה קולות רפובליקניים וסייעה להכתרתו של הדמוקרט קלינטון לאחר רצף רפובליקני ארוך; ספירת קולות מפוקפקת בפלורידה בשנת 2000 שהעניקה ניצחון דחוק לבוש הבן וקטעה שוב רצף דמוקרטי; וכמובן גם הפעם יש את מי שמאשים שהתערבות ה-FBI גזלה ניצחון ודאי של קלינטון ומנעה בכך את המשך הרצף השלטוני הדמוקרטי.

יהיו אשר יהיו הנסיבות, בשורה התחתונה ובפרספקטיבה היסטורית, ארה"ב נעה במחזוריות כמעט קבועה ימינה ושמאלה. המחזוריות הזו גורמת לטיהורה של וושינגטון אחת לכמה שנים מהריקבון ומהשחיתות השלטונית שנצברה במהלך תקופת הממשל המפלגתי הקודם. היא מסלקת מטענים עודפים של ציניות וסקפטיות לטובת ממשל בתולי עתיר התלהבות ואידיאלים. היא מחייבת את מפלגת השלטון לקחת אחריות מלאה לשנות שלטונה ולהעמידם למבחן הציבור, בלי יכולת לזרוק אשמה על שותפים קואליציוניים. היא מחייבת גם נשיאים פופולריים לצאת לפנסיה בתום שמונה שנים ולפנות מקום למנהיגות חדשה. היא גורמת בכל פעם לציבור השמרני או הליברלי להרגיש שהמדינה שבה להיות שלו והוא אינו נרמס יותר על ידי המחנה האחר. לעתים היא נראית מגוחכת, היא בוודאי מלאה בשחיתות ובכסף רע, אולם בשורה התחתונה משהו עובד נכון בשיטה האמריקנית.

ואצלנו? אנו ממשיכים להתנהל כבר עשרות שנים בשיטת "ועד הקהילות" המאפשרת ייצוגיות לכל סקטור ומגזר ומעניקה למפלגות שוליים אינטרסנטיות את היכולת להכריע את זהות המנהיג. במקום שני מרכזי כוח אלקטורליים ששואבים אליהם את השוליים שסביבם, מקיימים ויכוח ענייני בין שתי תפישות עולם – אחת יותר ליברלית ואוניברסלית והשנייה יותר שמרנית ולאומית – אנו מתנהלים כשוק תגרני שבו כולם מנסים להתגבר בצעקות על כולם. מפלגת השלטון היא חלשה ותלויה לנצח בחסדי הח"כ הסהרורי השולי ברשימתה ובשותפותיה הקואליציוניות שעליהן היא מגלגלת את כישלונותיה כדי שלא להיתפס כאחראית למעשיה. מולה ניצבת אופוזיציה רופסת העוסקת בניסיונות זחילה לממשלה או לחילופין בחנופה למפלגות השוליים הקואליציוניות כדי לנסות לגנוב שלטון.

הלוואי והיינו גם כאן מנסים להיות קצת אמריקה. עושים את השינוי הכול כך חיוני לחיינו כאומה. משנים את השיטה הפוליטית ומאפשרים למפלגת השלטון למשול בברור ולקחת אחריות על משילותה. בה בעת מייצרים אופוזיציה חזקה המסוגלת באמת לייצר אלטרנטיבה. שתי מפלגות, שתי תפיסות עולם ערכיות המתחרות זו בזו ומחליפות זו את זו, מתכווננות שתיהן לרוח לאומית אחת ולחזון ציוני אחד.

הכותב הוא מנכ"ל משותף של קבוצת גיתם BBDO