מביגפוט ועד לוך נס: כשהטרלול הופך למציאות ואז לסרט
דרקונים, איש העש ותולעי המוות ממונגוליה הם אולי יצירי הדמיון, אבל יש מי שמחפש אותם בשטח. אלו הם הקריפטוזואולוגים, שאולי נתקלים בזלזול מצד הקהילה המדעית, אבל נהנים מפרגון בקולנוע שמממש את מחקריהם על המסך
דרקונים, חדי קרן, המפלצת מלוך נס - את הייצורים הללו ניתן למצוא באגדות, בספרים, ובסרטים. ואפשר למצוא אותם גם בעולם של הארי פוטר. ב"חיות הפלא והיכן למצוא אותן" - סרט הספין אוף של סדרת הסרטים המצליחה - שגיבורו הוא זואולוג בעל התמחות בבעלי חיים קסומים. חלק גדול מהם חיים בתוך המזוודה שלו. היפוגריף, אוקאמי, חשופית אוכלת בשר ועוד. כל אלה הם מושאי המחקר של ניוט סקמנדר, יציר דמיונה המפותח של ג'יי.קיי. רולינג. אבל יש מי שמחפשים חיות פלא גם בעולם שלנו, תתפלאו. יש אפילו תחום מחקר חצי רשמי העוסק בהן. קריפטוזואולוגיה קוראים לה.
כמו ניוט סקמנדר שמגיע עם מזוודה מלאה חיות מסתוריות לניו יורק של שנות ה-20, כך גם הקריפטוזואולוגים תרים אחרי בעלי חיים לא מוכרים למדע. בניגוד לחוקרי טבע שגרתיים, הם נסמכים על מיתולוגיה, שמועות, פולקלור, לא על עובדות מובהקות ומתועדות. הם יוצאים לשטח כדי לחפש את הקריפטידים - אותם יצורים מסתוריים מהסיפורים, ולגלות אותם כשהם בשר ודם במציאות. זו יכולה להיות המפלצת מלוך נס, ביגפוט, איש העש, או תולעי המוות ממונגוליה. הקריפטוזואולוגים לא מזלזלים באף צורת חיים דמיונית. קצת חיים בסרט.
בשלב זה, אתם בוודאי חושבים שמדובר בחבורת תמהונים שמסתובבים בעולם בחיפוש אחרי פנטזיות. לפחות המדענים השמרניים חושבים כך. אבל לזכותם של הקריפטוזואולוגים יאמר שכמה מהמחקרים היומרניים שלהם הביאו לא פעם לחשיפתם של קריפטידים שנחשבו ליצורים דמיונים עד שהתגלו בשטח. בעקבות עדויות ואגדות של בני אנוש מפינות מרוחקות ברחבי העולם התגלו למשל: הברווזן באוסטרליה, האוקאפי באפריקה והדיונון הענק שבקרקעית האוקיינוס. השמועות על קיומם נחשבו לשטויות בדיוניות, עד שקריפטוזואולוגים שאפתנים מצאו אותם. כזה היה גם המקרה של דרקון קומודו.
ב-1926 יצא ההרפתקן האמריקני וו. דגלאס בורדן לאי קומודו באינדונזיה כדי לחפש את הלטאה האימתנית. הוא חזר לניו יורק עם שתיים מהן - הוכחות חיות, ולא להרבה זמן. זוחלי הענק מתו בגן החיות בברונקס. אבל זכרם השתמר על המסך הגדול ביצירת המופת של הקולנוע האילם "קינג קונג" מ-1933. הבמאי מריאן ס. קופר, חבר טוב של בורדן, עיצב בהשראת הדרקונים את סיפורו של הקוף העצום. בקרוב נראה גרסה מחודשת של גורילת הענק בסרט "קונג: אי הגולגלות" שיתרחש באי קדמוני - הסביבה הטבעית שלה, ושם נראה יצורים אחרים - בהם לטאות גדולות ונבזיות. שמזכירות מאוד את המקור.
"יש יותר מ-300 מיני קריפטידים שהתגלו בין 1900 ל-2012", אומר ד"ר קארל שוקר מחבר הספר "The Encyclopaedia of New and Rediscovered Animals", שהיה שותף לאינספור משלחות מחקר בתחום, "כל קריפטיד הוא מקרה שונה, וראוי למחקר פרטני. חלק מהקריפטידים מתבררים כלא יותר מאגדות, חלקם מתגלים כיצורים מהמציאות בבסיסם, וחלקם מכילים אלמנטים מדעיים ומיתולוגיים. כך שלמרות שקריפטוזואולוגיה מבוססת על מדע, יש לה מרכיבים תרבותיים, כמו בתחומי מדע אחרים".
מייקל באכמן רותם את האינטרנט כדי לרכז עדויות המתקבלות על יצורים שונים מרחבי העולם, ומרכז אותן באתר Cryptozoology News. "בני אדם הם יצורים מוזרים, חלק גדול יותר באוכלוסיה מעדיף להאמין בחיות מסתוריות שקיומן מעולם לא הוכח מאשר בתורת האבולוציה", מסביר באכמן שרואה בקריפטוזואלוגיה תופעה תרבותית יותר מאשר מדע, "אני מאמין שסרטים על קריפטידים הם דרך מצוינת למשוך אנשים לתחום, כי הם אוהבים מסתורין. זה המפתח".
המחקר הקריפטוזואולוגי מבוסס על דיווחים של בני אדם, בדרך כלל חברי קהילות מבודדות באיזורים מרוחקים על פני הגלובוס. קשה לדעת האם מדובר בעדויות מהימנות או במיתולוגיה שאין לה כל נגיעה במציאות. לחוקרים זה משנה, קצת פחות לתסריטאים והבמאים שמוקסמים מהתחום. מבחינתם, יצורים מסתוריים ומוזרים - שקיומם מוכח או שלא - ראויים לסרט שיפיח בהם חיים על המסך. המפלצת מלוך נס, ביגפוט, יטי, איש העש ועוד זכו לייצוגים קולנועיים, רובם ככולם מז'אנר האימה. בזכות הקריפטוזואולוגיה הם מרשים לעצמם גם לקבוע שמדובר בסיפור אמיתי.
הקריפטווזואולוג החובב רורי נוג'נט, סבור כי מדובר בתחום מחקר תרבותי-אנתרופולוגי יותר מאשר של מדעי החיים. הוא עצמו יצא לקונגו בעקבות הדינוזאור המכונה בפי התושבים המקומיים מוקלה-מ'במבה - יצור שוכן נהרות שנצפה לאורך השנים שוחה, אוכל והיה גם מי שהעיד שהותקף על ידו. "קריפטוזואולוגיה הוא מחקר של מה שחי בבלתי נודע. אפשר לשכוח מהמדע ולהתרכז בהיסטוריה שבעל פה ובתופעות לא מוסברות", קובע נוג'נט שטוען כי למרות התחקירים שביצע בשטח בקרב חברי שבט פיגמים מקומי, אף אחד מהם לא יכול היה להישבע כי צפה ביצור המוזר.
במקרה של ביגפוט, המצלמה הפכה אותו לנושא שיחה בציבור הרחב - גם אם לא שכנעה את הקהילה המדעית. לאורך הדורות התקבלו לא מעט דיווחים על אותו יצור דמוי אדם ענק ופרוותי שמשוטט בצפון מערב ארצות הברית, אבל אז הגיע הסרטון הקצר המפורסם מאוקטובר 1967 שאישש לכאורה את קיומו. רוג'ר פאטרסון ובוב גימלין - שני קריפטוזואולוגים מדופלמים - אחראים על התיעוד הנדיר הזה, שהדהד באמצעי התקשורת, פחות באוניברסיטאות. כך הפך סרטון מפוקפק בן פחות מדקה להוכחה. פאטרסון וגימלין עמדו על כך שאין מדובר בפיברוק, אלא בתצפית אמיתית. "הסרטון נחשב לאבן יסוד במחקר הקריפטוזואולוגי. אף אחד לא הצליח להפריך את האותנטיות שלו", אומר באכמן.
התגובה של הקולנוע העלילתי הגיעה שלוש שנים לאחר מכן, עם סרט האימה "ביגפוט" (1970) בכיכובו של ג'ון קראדין, בו מסתערים היצורים גדולי הממדים על נשים מקומיות במטרה להתרבות. בסדרה "הארי וההנדרסונים" מתחילת שנות התשעים דווקא הוצג פן חביב יותר של הענק השעיר - דמוי צ'ובאקה מ"מלחמת הכוכבים". בשנים האחרונות הוא זכה לאינספור הופעות קולנועיות נוספות שהוקדשו לו ולזוועתיו. בסרט העצמאי "Willow Creek" חוזרים הגיבורים לאתר בו תועד ביגפוט על ידי פאטרסון וגימלין ופוגשים בו פנים מול פנים.
מעמד הסרטון של ביגפוט היה לאיקוני בתרבות האמריקנית, כך שאין פלא שרבים מנסים לקלוט אותו או יצורים אחרים במצלמה - כמתיחה או כחקירה קריפטוזואולוגית אמיתית. כך למשל בדרום אמריקה, שם הצ'ופאקברה משליט אימה על חקלאים מקומיים והצאן שלהם - פעם היו מדברים על היצור דמוי הכלב-דוב. היום מציגים קטעי וידאו שלו.
ובינתיים בהוליווד צמאת הדם אימצו את היצור בחפץ לב כדי שיכלה זעמו וגרגרנותו בצוות ספינה אמריקנית ב"Chupacabra Terror" מ-2005 בכיכובם של ג'ון רייס דיוויס, ג'יאנקרלו אספוזיטו ואחרים. "לעתים זה מרגיש כאילו המפיקים מבססים את הסרטים שלהם על כמה חיפושים מהירים באינטרנט", אומר הקריפטוזואולוג קן גרהארד, "יש המון מיסאינפורמציה שמתגלגלת ברשת ולרוע המזל נראה שיש אנשים שמקבלים את המידע לו הם נחשפים כפי שהוא בלי להעמיק. מצד שני נראה שריבוי הסרטים ותוכניות הטלוויזיה וסרטוני רשת פתחו להם את הראש".
"כולם אוהבים את הלא ידוע ונמשכים אליו. זה מושך את הדמיון שלנו ואת הטבע הרומנטי שלנו", קובע שוקר, "אין ספק שיוצרי סרטים מבינים שסיפורים על חיפוש אחר חיות שנחשבו לא ידועות עד כה תמיד ימשכו צופים - במיוחד כיום כשהאפקטים הממוחשבים מאפשרים יצירת בעלי חיים ללא הגבלות ממדים ועם התנהגות יוצאת מן הכלל".
הקריפטידים הם הסיבה לשמם מתכנסים הבמאים והמפיקים, ואנשי צוותם, ובעקבותם גם אנחנו. אבל הסרטים המבוססים עליהם בדרך כלל עושים כבוד לקריפטוזואולוגים - כבוד לו הם זוכים על המסך, שעומד מול הזלזול בו הם מתקבלים במציאות מצד הקהילה המדעית. בסרטים הם מזהירים מפני הסכנה, ונתקלים בהתעלמות - כמו בחיים. אלא שבסופו של דבר מתגלה שהם אלה שצודקים, שהם אמרו דברי אמת. תמהונים וצודקים.
כך למשל בסרט "לוך נס" מ-1996 בכיכובו של טד דנסון, שמגלם קריפטוזואולוג במצוקה. אחרי ששמו הטוב נרמס ורוסק אחרי מחקר ארוך שהעלה חרס בחיפוש אחרי ביגפוט, הוא יוצא בלית ברירה לסקוטלנד למשימה חסרת סיכוי נוספת בעקבות המפלצת מלוך נס. הפעם התיאוריות המופרכות שלו מתגלות כאמת לאמיתה, ומביאות לו תהילה. "בעולם האמיתי קריפטוזאולוגים לא תמיד נתקלים באי אמון באופן אוטומטי", אומר שוקר, "יש כמה קריפטידים שנשמעים דימיוניים והתגלו כבעלי חיים אמיתיים לאורך השנים. כך שאסור לתת לספקנות למנוע ולהכשיל את המחקרים הקריפטוזאולוגים".
המפלצת מלוך נס היא אחת מהסלבס הגדולים של עולם הקריפטידים. הדיווחים והעדויות השונות על קיומה לאורך השנים, ותיעודים אותנטיים או מפוברקים שלה, היו מושא למחקרים שונים ומשונים, וגם להפקות קולנוע. מדרמות משפחתיות מרגשות כמו "לוך נס" של ג'ון הנדרסון או "סוס המים" של ג'יי ראסל (2007), דרך סרטי אימה כמו "אימת לוך נס" (1981) ו"מתחת ללוך נס" (2001), ועד הפרויקט המוקומנטרי של זאק פן "Incident at Loch Ness" מ-2004, אותו מוביל ורנר הרצוג בחברת אנשי צוות וקריפטוזואולוג מטורלל. אלא שאז המפלצת צצה מתוך המים, והטרלול הופך למציאות.
גרסה שונה של המפלצת מלוך נס היא האוגופוגו, שנצפתה בקולומביה הבריטית על ידי שבטים אינדיאנים מקומיים כבר במאה ה-19, וזכתה לסרט משלה בבימויו של ג'ון הנדרסון (אותו אחד שיצר את "לוך נס"). "Mee-Shee: The Water Giant" מ-2005 צולמה בניו זילנד אך מספרת על קורותיו של היצור הענק, והחביב, שעוצב על ידי הסטודיו של ג'ים הנסון בהשראת לא אחר מאשר השחקן וולטר מתאו.
"מצד אחד זה נחמד שקריפטידים זוכים לנוכחות בסרטים כי זה פותח את הסוגיות לדיון", אומר גרהארד, "מצד שני, אם היצורים מתוארים באופן בידורי, אני מניח שהקהל יראה אותם כמעין פולקלור מודרני, וזה בוודאי משפיע על התפיסה של הציבור. זה כן נחמד שקריפטוזואולוגים לא מוצגים יותר כווירדוז הזויים בסרטים הללו. אולי זה סימן לכך שהחברה מתחילה לקבל את האפשרות שיש דברים שם בחוץ שאינם ידועים לנו"
אז יכול להיות שהאוגופוגו יצור חביב, וכך אולי גם יטי איש הקרח מההימלאיה, חולדת סלעים מלאוס, האיגואנה הוורודה מגלאפגוס, קרפדת הענק על שם בלומברג וקנגרו העצים דינגיסו. אולי. בכל מקרה, שוקר לא ממליץ להתקרב לקריפטידים ללא הגנה או ידע מוקדם. בטח לא במקרה של תולעי המוות ממונגוליה. "זה לא יצור שכדאי לזלזל בו", הוא מזהיר, "לפי תושבים מקומיים, הן מסוגלות לשגר זרם של נוזל דמוי חומצה, וכמו כן לגרום להרג מידי באמצעות חשמול - כל זאת בהנחה שהן אכן קיימות. כך שאני הייתי מעדיף להימנע מהיצור הזה ממדבר הגובי, ולתת לקריפטוזאולוגים אחרים לחפש אחריו".
ד"ר שוקר חושש מהשפעות הארס של תולעי המוות ממונגוליה, ניוט סקמנדר מודאג מההפרעות הסביבתיות שחיות הפלא שלו עלולות לגרום למנהטן ותושביה (ממש כמו קינג קונג). נוג'נט לעומת זאת חרד דווקא לקהילות מהם הגיעו הסיפורים על היצורים המסתוריים. קהילות מבודדות שבפניהן עומד האיום האמיתי מצד המחקרים הקריפטוזואולוגיים, הסרטים שנוצרים בהשראתם, ותיירות ההרפתקנים בעקבותיהם. "כאדם מערבי איני יכול להציג את רשמיי מהמוקלה-מ'במבה בלי להרוס את התרבות המקומית, כי אז יגיעו הסקרנים והמלונאים ויהרסו את המרקם הסביבתי והאנושי באיזור", אומר נוג'נט.
"הסרטים על הקריפטידים הם הרחבות של תופעות בלתי מוסברות או של קריפטוזואולוגיה - מארג של זרמים שניזונים מאותו מאגר של התת מודע האנושי. ראוי שקריפטוזואולוג בעל רגישות ישמור על סודותיו לעצמו. אני מתקשה להאמין שסרטים על קריפטידים יגלו אותה התחשבות כלפי הקהילה. בטח, בואו נכרה את משאבי הלא ידוע. אני יכול לחוש במרבצי הזהב שממתינים לבמאים בדמות יצורים קסמיים שונים ומשונים".
ובכן, על פי באכמן המשאב הנרטיבי הזה בכלל לא נמצא במדבר הגובי או ביערות הגשם של אפריקה אלא באינטרנט. "יוטיוב הביא את השינוי ופתח לקריפטוזואולוגים אפשרויות שמעולם לא היו להם עם המגזינים המקצועיים של פעם. חוקרים פנו לשתף חומרים מצולמים - רובם מתיחות כנראה - שהפכו לוויראליים. הקולנוענים מצאו פה מכרה זהב של יצירת סרטים המבוססים על יצורים מסתוריים, וזיהו שזה הזמן לעלות על הרכבת של הקריפטוזואולגיה. רוב הסרטים עושים איתנו הקריפטוזואולוגים חסד, אבל אנחנו ממשיכים לקבל אימיילים זועמים ממדענים ספקניים, ומצד שני גם מאלו המאמינים בקיומן של חיות הפלא. כך שבסוף אנחנו נשארים אותם תמהונים שתקועים באמצע בין שני הצדדים".
