'אשיר עד שאדמם': 25 למותו של פרדי מרקורי
סולן להקת קווין פרדי מרקורי הפך עוד בחייו לאייקון תרבות והותיר אחריו מורשת מוזיקלית כה אדירה, עד כי לעתים קל מאוד לשכוח את האדם הפרטי שהיה - במיוחד מרגע שגילה שנדבק במחלת האיידס. במלאת 25 שנה למותו של האיש והאגדה, חזרנו דווקא לשנים האחרונות, שנעו בין ייאוש, סודיות ויצירה מוזיקלית אובססיבית, עד לסוף המר
טקס פרסי הבריטס של 1990 לא הותיר רושם עז מדי. ננה צ'רי וליסה סטנספילד הופיעו, אנני לנוקס הייתה זמרת השנה, בקטגוריית "להקת השנה" הביסו הפיין יאנג קניבלז את יורית'מיקס, סימפלי רד ואירייז'ר. שיר השנה, למקרה שתהיתם, היה שייך לפיל קולינס ו"Another Day in Paradise". אבל רגע אחד בערב הזה היה ראוי לציון, לאו דווקא בשל מה שהיה בו, כמו מה שלא היה.
בזה אחר זה עלו חברי קווין, בריאן מיי, רוג'ר טיילור, ג'ון דיקון ופרדי מרקורי, על במת תאטרון הדומניאין, כדי לקבל את פרס "תרומה יוצאת מן הכלל למוזיקה". האחרון לבש חליפה שנראתה גדולה עליו בכמה מידות ושמר על ארשת פנים סטואית. אולי אפילו מדוכדכת, במבט לאחור. מרקורי לא אמר מילה באותו הערב ונתן לגיטריסט בריאן מיי להוביל את נאום הזכייה. כשירד מהבמה זרק "תודה, לילה טוב" קצר אל תוך המיקרופון ונראה מהורהר ושקוע במחשבות. זו הייתה הופעתו הפומבית האחרונה. פחות משנתיים לאחר מכן הוא הלך לעולמו.
רבות סופר על מרקורי, שהשבוע יצוין 25 שנים למותו, ועל ההשפעה העצומה שלו על עולם המוזיקה. לא צריך לחפור עד מיוז, דה דארקנס, ליידי גאגא או הקילרז. מספיק להיזכר בהופעת הענק של חברי קווין והסולן אדם למברט בפארק הירקון לפני כחודשיים, כדי להבין את את ההשפעה התרבותית של ההרכב שמרקורי עמד בראשו. אבל לא באנו לדבר הפעם על האיש והאגדה.
השמועות אודות בריאותו הרופפת של מרקורי החלו כבר ב-1986, כשה"סאן" הבריטי פרסם כי הזמר ביצע בדיקת איידס. גם אלטון ג'ון הוזכר בהקשרים דומים, ובכל מקרה שני המוזיקאים הכחישו. במקרה של מרקורי, הסברה היא כי התבשר על מחלתו רק באביב 87. אבל לא היה צריך להיות חוקר מיומן כדי להבין שמשהו התרחש בין שורותיה של קווין. כשהאלבום "The Miracle" מ-1989 לא קודם באמצעות סיבוב הופעות, גם חברי הלהקה עצמם לא זכו להסבר ממש.
"לא ממש ידענו מה הבעיה במשך תקופה ארוכה מאוד", סיפר מיי בראיונות לאחר מות חברו להרכב. "אף פעם לא דיברנו על כך וזה היה סוג של כלל לא כתוב, כי פרדי לא רצה (לדבר). הוא פשוט אמר לנו שהוא לא רוצה לצאת לסיבובי הופעות עוד ובכך זה הסתיים".
עוד קודם לכן, עם תום הטור המצליח במיוחד של "Kind of Magic", הודיע מרקורי למיי במהלך ויכוח בספרד כי "לא יוכל לעשות זאת לנצח" ושייתכן שזו הפעם האחרונה. הוא היה תשוש ובמהלך הסיבוב נטה לשינויים תכופים במצבי רוחו. ועדיין, הביקוש לכרטיסים למופע של קווין הרקיע שחקים. ב-9 באוגוסט 1986 הופיעה הלהקה בפני קהל עצום של 20 אלף איש, במה שהיה להופעתה האחרונה מול קהל. עם האקורד האחרון פינה מרקורי את הבמה ומיהר להסתלק מהמקום.
הוא היה שתיין כבד, השתמש בסמים והיה מגיע ללא מעט מצבים אבסורדיים במהלך לילותיו. את חלקם שכח כבר בבוקר למחרת, כשבלק-אאוטים מוחלטים מנעו ממנו להיזכר בשעות שעברו. היו גם כאלה שמצאו אותו בוקר אחד עומד עירום על מרפסת דירה, שר "We are the Champions" לחבורה של פועלי בניין מתחתיו. "מי שיש לו את הזין הגדול ביותר, בוא למעלה!", הוא צעק, וזה לא היה דבר חריג עבור מי שבעבר כבר הוציא מפיו משפטים כמו "אני פשוט חלאה זקנה שקמה בכל בוקר, מגרדת בראשה ותוהה עם מה תרצה לשכב היום".
אהב את חיי הלילה. מרקורי בגרסה שיכורה ל"רפסודיה בוהמית"
בפעם האחרת, ב-1984, הוא נצפה על ידי חבר במועדון הלונדוני "Heaven". כאשר שאל את מרקורי אם מגיפת האיידס גרמה לו לשנות את דרכו וחשיבתו אודות מין, ענה "דארלינג, הגישה שלי היא 'פאק איט'. אני עושה הכל עם כל אחד". בראיונות מאותה תקופה סיפר הזמר על החשק המיני הבלתי ניתן לריסון שלו. "מטבעי, אני אדם חסר מנוחה. אדם של קיצוניות אמיתית", אמר לעיתונאי ריק סקיי במהלך ראיון. "לעתים קרובות זה הרסני עבורי ועבור אחרים", הוסיף. בראיון מ-1985 כבר הודה - "פעם חייתי בשביל סקס".
כן, "חייתי", כי עד 1985 הבין מרקורי את ההשלכות הפוטנציאליות של מעשיו והחליט להירגע. הוא אפילו עשה בדיקת איידס, אותה בדיקה ש"הסאן" דיווח עליה שנה מאוחר יותר. התוצאות היו שליליות. מכאן עזב מרקורי את סצנת המועדונים של מינכן ופרש לאחוזתו בקנסינגטון. "הייתי לגמרי מופקר אבל האיידס שינה את חיי", הסביר בראיון מאז. מבחינתו, חשב מרקורי, הוא חמק מקליע מעופף. יצא מהמשחק בדיוק בזמן לפני שמשהו יקרה. ב-1987 הוא ייגש לבדיקה נוספת, והפעם התוצאות תהיינה שונות.
העיתונים הריחו כבר אז שמשהו לא בסדר, עם החלטתה של קווין, להקת הופעות מובהקת, שלא לצאת לטור. חלק מחבריו חשבו שהוא חלה במחלת כבד, תוצאת שנים של שתייה. אחרים הבחינו בצלקות על פניו וידיו והסיקו שחלה בסרטן עור. אבל הלחץ שהופעל עליו מצד התקשורת לא שינה את עמדתו של מרקורי. הוא המשיך להכחיש, והודיע לחברי הלהקה שלו שהוא רוצה מיד לכתוב אלבום נוסף. כך נולד בעצם האלבום "Innuendo" ("רמיזות"), שעסק כמעט באופן ישיר במצבו המידרדר של מרקורי, במיצוי החיים, במאבק ובהשלמה עם המוות. כדי להכנס לאולפן ולהקליט את אלבומו האחרון, הוא היה צריך לגלות לחבריו ללהקה את הסוד .
רמז בשם האלבום. "Innuendo"
"הוא החליט פשוט להזמין את כולנו לביתו לפגישה", נזכר טיילור. "כולנו התכנסנו והוא אמר 'בטח בשלב זה אתם יודעים מה הבעיה. ובכן, זה מה שזה ואני לא רוצה שזה ישנה. אני לא רוצה שזה יתגלה ואני לא רוצה לדבר על זה. אני רק רוצה להמשיך לעבוד עד שאקרוס. הייתי רוצה שתתמכו בי בכך'". "כולנו הלכנו בשקט וחטפנו בחילה איפשהו", סיפר מיי, "זו הייתה השיחה היחידה שהייתה לנו שעסקה בנושא הזה באופן ישיר".
תהליך הקלטות האלבום היה מייסר. מרוב מבוכה מרקורי ומיי לא דיברו ביניהם על הנושא, אבל הכל יצא דווקא בשירים - ולא בהכרח באלה שכתב פרדי. "The Show Must Go On" נכתב ברובו למעשה על ידי מיי, בעוד את "Days of our Life" לו צילמו גם קליפ - שהיה לאחרון שלהם, כתב טיילור. "זה הולך להישמע מוזר", אמר מיי בראיון ב-2004 למגזין "מוג'ו", "אבל אני חושב שבמובן מסוים רוג'ר ואני דיברנו בשבילו כשכתבנו חלק מהמילים. הוא היה כמעט בנקודה בה כמעט לא הצליח לתאר במילים את מה שקורה לו. שירים כמו אלה שכתבנו למעשה ניתנו לפרדי על ידינו כדי שיוכל להתמודד בעזרתם עם כל מה שקורה".
לצד הכאב הייתה גם המון שמחה באולפן. על אף מצבו, פרדי המשיך לשיר בקולו המוכר ולפחות לאוזן הבלתי מזוינת - נשמע רגיל, כמו בימי שיאו. חבריו מספרים שהיה שרוי בכאבים, אבל בתוך האולפן הוא נתמך על ידי הקרובים אליו, שסוככו עליו ואיפשרו לו לעשות את הדבר שהכי אהב. לפעמים הם עבדו לא יותר משעתיים ביום, לאור נטייתו של הסולן להתעייף. זה עדיין לא מנע ממרקורי להמשיך להקליט כל עוד היה יכול. גם כשהגיע למצב שלא הצליח לעמוד בעצמו, הוא היה נשען על שולחן, שותה שוט של וודקה ומכריז "אני הולך לשיר את זה עד שאדמם".
זה היה הסוד של הלהקה, וחבריה הקפידו שלא ידלוף. "התאגדנו סביבו כמו שריון מגן", סיפר מיי. "שיקרנו לכולם, אפילו למשפחות שלנו, בגלל שהוא לא רצה שהעולם יפלוש למאבק שלו. הוא היה נוהג להגיד 'אני לא רוצה שאנשים יקנו את התקליטים המזוינים שלנו מתוך רחמים'. כולנו התקרבנו מאוד באותה תקופה".
המחלה של פרדי, סוד של הלהקה כולה. בריאן מיי מספר על הימים הקשים
כשההקלטות הסתיימו בספטמבר 1991, פרש פרדי לאחוזתו ודחה מבקרים. הוא לא רצה להיראות במצבו המידרדר. את הוריו הוא העדיף להשאיר בערפל, מחשש שלא יבינו ולא יוכלו לקבל את החדשות. אבל אמו, ג'ר, תספר מאוחר יותר שידעה עוד בטרם מת. מרקורי המשיך לשקר לעיתונות אבל הפסיק לקחת את תרופותיו. היו ימים בהם חווה רגעי עיוורון זמניים.
סביב ה-23 בנובמבר 1991 כבר לא היה טעם להסתיר את האמת, וכשהוא על ערש דווי הוציאו מנהליו הודעה לעיתונות בה הודו כי המוזיקאי אכן חולה באיידס. "אחרי השערות רבות בעיתונות, אני רוצה לאשר שאובחנתי כנשא HIV ויש לי איידס", נכתב בהודעה. "הרגשתי שהדבר הנכון הוא לשמור את המידע הזה פרטי בכדי להגן את הקרובים לי. למרות זאת, הגיעה השעה שחברי ומעריציי בכל העולם ידעו את האמת, ואני מקווה שיצטרפו אלי, אל רופאיי, ואל אנשים רבים בכל העולם במאבק במחלה האיומה הזו".
האנשים שהקיפו אותו בשעות שלפני מותו טענו כי מרקורי חש שלו יותר עם צאת ההודעה. אבל עבור בן זוגו הוטן, שהתייחס לרגעים הקשים בספר שפרסם, לצפות במאהבו גוסס היה "בלתי נסבל". הבריאות המידרדרת, חיי המין שנפסקו, הרעש הנורא שנשמע כשהושכב במיטתו. "זה היה כאילו אחת מעצמותיו נשברו. הוא צרח מרוב כאב והחל לפרכס".
הוא היה תחת השפעת מורפין ובדיוק עמדו להחליף לו את בגדיו כשלבו נדם, דקות ספורות לאחר שבע בערב. הוטן סיפר כי אסף מיד את כל הקלטות שהיו בביתם, ובמשך חמישה ימים צפה בפרדי בטלוויזיה ובכה. מרקורי היה בן 45 במותו. הוא נקבר ב-27 בנובמבר בטקס צנוע שכלל 35 מחבריו הקרובים, חברי להקתו ואלטון ג'ון. אריתה פרנקלין שרה "Take My Hand, Precious Lord" בעת שנשאו את ארונו בבית קברות במערב לונדון. לבקשתו, אפרו הופקד בידיה של מארי אוסטין, שטמנה אותו במקום לא ידוע עד היום.
