כשאלוהים מצווה להרוג

השבת נקרא את פרשת הפרשות, פרשת 'עקידת יצחק', סיפור שהפך משל לאירועים לאומיים רבים מספור. בעשרת הדיברות אמנם נקבע איסור מפורש: "לא תרצח" ועוד הרבה לפני כן, עם יציאתו של נח מהתיבה שרטט אלוהים את הגבולות החופש האנושי: "שופך דם האדם – באדם דמו ישפך", אך לכל קוראת מקרא ברור שאיסור רצח לא חל במקרא על מקרים בהם אלוהים מצווה להרוג. עונשי מוות ומלחמות מצווה רבים מנויים במקרא ובכולם אנו מצווים לשפוך את דם האדם.

בחירתו של אברהם

האתגר הקיצוני שהועמס על לבו של אברהם היה בחירה בין נאמנות לאלוהים לאהבה ולמחויבות כלפי בנו. אברהם בחר בצו האלוהי. ומה חשב על כך אלוהים? לא ברור; מצד אחד, הוא לא איפשר לאברהם להשלים את המשימה, מצד שני, נדמה שהוא מחמיא לאברהם על בחירתו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה".

אלא שגם המחמאה לא וודאית. "ירא אלוהים" זה ציון טוב או ציון רע? "ירא אלוהים" בוודאי אבל מה עם "רחום וחנון" או "אב מלא רחמים"? עד למותו של אברהם יתנתק ממנו אלוהים ולא יוסיף לדבר אתו. כך מקפיד המקרא להשאיר את מוסריות בחירתו של אברהם בערפל פרשני המחייב כל קוראת להתלבט ולשפוט בעצמה.

עקידת יצחק(צילום: ablestock)

אברהם לא לבד

רבים טוענים שתכלית עקידת יצחק הייתה להעיד על התנגדותו הנחרצת של אלוהים לקרבנות אדם. למרות הפופולריות של העמדה הפרשנית הזו, אני לא בטוחה שזו תמונת העולם הדתית שמציע המקרא.

חוק קרבנות אדם

חוק מקראי, שלא מרבים להכירו ובוודאי לצטטו, מלמד שקרבנות אדם הם חלק לגיטימי של החיים הדתיים (ויקא כז, כח-כט): "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל. כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'. כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת".

אפשר לנקוט בדרך הפרשנות המסורתית המסבירה שהמוחרם הוא אדם שהתחייב מיתה כדין בבית דין, והחוק מבקש ללמדנו שאין לפדות, בכל דרך שהיא, את עונש המוות.

אבל פרשנות זו נראית בעייתית (וכבר העיר על כך הרמב"ן) שכן הפרק כולו עוסק בענייני רכוש פרטי העובר למקדש. כיוון שבאותו פסוק מוזכרים אדם, בהמה ושדה, אני לא רואה הצדקה להפריד בין האדם ליתר פרטי הרשימה. נראה שמדובר בהקדשות שהקדיש אדם מרכושו, ובכלל זה האפשרות המדהימה להחרים אדם, כלומר, להרוג אדם כפרקטיקה דתית.

סיפורי קרבנות

כשבודקים בקפידה את סיפורי התנ"ך מוצאים כמה וכמה סיפורים, מלבד עקידת יצחק, שבמוקדם עיסוק בקרבנות אדם. הסיפור המוכר ביותר, סיפור של קרבן אדם שמומש, הוא סיפורה של בת יפתח. יפתח, המכונה גיבור ובן זונה, נודר נדר עם צאתו לקרב (שפטים יא, לא): "אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה." קשה להעלות על הדעת שיפתח הניח שמפתח ביתו יצא חתול או עכברוש. בני אדם יוצאים מביתו של אדם עם שובו מקרב, ואכן בתו היא שיצאה לקראתו בתופים ובמחולות, וגזרה על עצמה להיות עולה לה'.

אין ספק שהמספר המקראי לא אוהב את יפתח ולא מתלהב מנדרו. אבל גם הוא לא מעלה על הדעת שהקהילה או אלוהים עצמו יפרו את נדרו. נראה שמבחינת הסיפור המקראי הנדר של יפתח היה נמהר וחסר אחריות, אך קיומו – בלתי נמנע.

על כולנו במחיר החיים לשלם / את מעט הדבש הטעום (רחל)

במהלך הקרב מול פלישתים מחליט שאול להשביע את העם, בקללה, שלא יאכלו דבר (שמואל א, יד כד) "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם" אלא שיונתן בנו לא שמע על השבועה, טעם מהדבש בשדה ואורו עיניו.

שאול שלא הוכיח מנהיגות נבונה בקרב, נותר עקבי בחוסר תבונתו, והחליט שאין לעשות פרוטקציות לבנים-מושיעים ועל יונתן למות. אלא שהעם היה שקול ממנהיגו ולא הסכים לחרפה (שם, מה) "וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה ... וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת-יוֹנָתָן וְלֹא מֵת".

לא, אני ממש לא רוצה לחשוב על השאלה איך פדו את יונתן. אני מעדיפה להתבונן על החלק הנוח של הסיפור ולראות שכאשר ממש רוצים אפשר לדלג על חוק החרם המקראי ולפדות גם בני אדם שהוחרמו.

אפשר לדבר על אנשי יבש גלעד, אחינו היהודים, שהוחרמו, אנשים נשים וטף, כיוון שלא השתתפו בקרב נגד שבט בנימין. ואפשר לדבר על פילגש בגבעה, שהוקרבה לרעבונם של בני אדם רעים, וסיפורה הצית את המלחמה בשבט בנימין. ואפשר לדבר על בנות לוט שהוקרבו (בפרשת השבוע שלנו) על ידי אביהן כחלק מהפרוטוקול הסדומי של קיום מצוות הכנסת אורחים, ורק בנס נצלו מאונס המוני.

כל אחד מהקרבנות המוזכרים כאן, וגם הרבים שהתרחשו ולא מוזכרים, שונה מחברו. לכל קרבן חווה ואדם, נסיבות שונות ודרכי הוצאה להורג ייחודיות. בחלק מהמקרים נדמה שהם נעשו בברכת האל ובאחרים - הם נעשים שלא ברצונו.

המכנה המשותף הוא הריגת בנות חווה ובני אדם למען האידאולוגיה הדתית של ההורג. בכל המקרים, מאמין המקריב שהריגת הזולת, או מסירתה למוות בייסורי אונס, היא המעשה הרוחני הראוי.

אז מה אנחנו עושות?

מבינות שצריך לקעקע את המכנה המשותף של אירועי הקרבת בני אדם ובנות חווה. עלינו לקבל על עצמנו את הכלל הקובע שאסור לאדם, בכל מקרה ובכל מצב, ליטול את חיי זולתו (אלא אם כן הזולת מאיים באופן חד משמעי ומידי על חיי אחרים, ואין דרך אחרת להצילם מידו). רוצה למות על אמונותייך? אנא שקלי זאת היטב ועשי כך רק אם אין לך מוצא אחר. אבל להרוג את הזולת על מזבח ערכייך – לעולם לא.

את החוק הזה בדיוק נסחו חז"ל שהבינו את הסכנה הטמונה בפנחס, במתתיהו וביתר הקנאים העוקדים אחרים על מזבח אמונותיהם (סנהדרין ח, ז): "ואלו הן שמצילים אותם בנפשם הרודף אחר חברו להרגו אחר הזכור ואחר הנערה המאורסה. אבל הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת והעובד עבודה זרה אין מצילים אותן בנפשם". ובמילים אחרות, חילוניות יותר, זה בדיוק מה שכתבתי למעלה.

כבר בימי המשנה, לצד החכמים שניסחו את דין רודף, חיו חכמים אחרים שלא אהבו את המחשבה שעליהם לוותר על קנאות דתית וקרבנות אדם, ומיד ניסחו חוק עוקף דין רודף, והסבירו, בקל וחומר, שאם צריך להרוג אדם המאיים לרצוח את חברו, קל וחומר שיש להרוג את מי שמאיים על כבודו של אלוהים. ככה זה עם הקנאים, גם הם יודעים לדרוש דרשות, ופעמים רבות עמדתם חביבה על הקהילה וידם על העליונה.

פרשת עקדת יצחק היא גם פרשת 'עקידת יצחק רבין' שיום הירצחו צוין השבוע. למרבה הכלימה והכאב מאז 'עקידת יצחק' ועד 'עקידת רבין' לא השכלנו לבנות קהילה שנוקטת עמדה חד משמעית נגד רציחות דתיות.

ובבית המדרש של הטוקבקים

שבוע סוער עבר על בית המדרש ומכל התגובות הרבות והחשובות אצטט את תגובתו של המכונה: "הגידו כן לזקן. תגובה מלומדת שפתחה שרשור מעניין (טוקבק 135) "אברהם איש אהבה לא על דעתו ירד אברהם למצריים, אלא על פי רצון הקב"ה, שנאמר: "לך לך מארצך...אל הארץ אשר אראך

אראך , כלומר בעתיד-לא כעת".

והוא, כמו צאצאיו לעתיד לבוא, עשה ושמע. מכאן אנו למדים שגם אותו הוביל הקב"ה בדרך והשגיח בו כל הזמן. שרה שתקה כאשר נאמר לה להציג עצמה כאחות אברהם ולא כאשתו, מאחר וידעה וראתה אף היא את רצון הקב"ה, והיתה שתיקתה בבחינת "וידום אהרון" שידע שמותם של שני בניו מעשה אלוהים ויש גם צד פרקטי לבחירה בשרה כאחות ולא כאשת איש בפני המצרים - כאחותו , והיא יפת תואר, תילקח מהרה לבית המלך, שהרי חוק המלך הוא, וכאשתו, תילקח על ידי פשוטי עם בו במקום אחרי הורגם את בעלה. ... איש של אהבה , תם וישר , אוהב אלוהים ואדם. אבי האומה".

תודה על הדברים המפורטים. אני מתרשמת מבחירתך לדבוק באמונה תמימה המסרבת לקרוא באופן ביקורתי את סיפורי גדולי האומה. יחד עם זאת, נראה לי שמבחינת המספר המקראי, בחירתך מוזרה מבחירתי, שכן המספר מרבה לסנוט בגיבורי המקרא, אף לא אחד ניצל משבט ביקורתו.

ובצדק הגיב לדבריך 'רמתגני' שהבהיר שגדול המבקרים את אברהם בעניין מסירת שרה היה הרמב"ן. אותי קל לך לבקר, אבל מה תאמר על דברי הרמב"ן? "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ... גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון .... ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. ...".

שבת שלום