"צריך לספר את השואה גם בצורה של אגדות"
המאייר שי צ'רקה חוזר בספרו החדש "יודיסאה" אל תקופת השואה ולא מהסס להתמודד גם עם השאלות הקשות לגבי מקומו של אלוהים באסון הגדול. בראיון ל-ynet הוא מספר על הגעגועים לחברו הטוב, אורי אורבך, וגם על הדרך שמצא להנציח את לאונרד כהן
כששי צ'רקה היה ילד, היתה תקופה שבה השואה מאוד העסיקה את דמיונו הציורי. "הייתה לי סדרה של ציורי נאצים כמלאכי מוות, שלדים", הוא מספר ל-ynet לרגל השקת ספרו החדש "יודיסאה", שהוא רומן-גרפי העוסק בשואה. "ציירתי באופן הזה את היטלר, גבלס, גרינג, הימלר ואחרים.
"הוריי אמנם נולדו בישראל, מאחר והסבים והסבתות שלי, משני הצדדים, עלו מפולין בשנות ה-20 וה-30, אבל כמעט כל בני המשפחות שלהם נספו בשואה. אמי גדלה ללא סבא וסבתא, דודים ובני דודים. בין הבודדים ששרדו הייתה בת דודה של סבתי שהתחתנה עם ניצול שואה. כשהייתי ילד הוא ביקר בבית שלנו, ופרץ בצחוק כשראה שאחי ואני ישנים במיטת קומותיים. הוא סיפר לנו כיצד במחנה בוכנוולד, הוא השיג סלקים קפואים, הלך לישון בלילה על הדרגש העליון כשהם מתחת לגופו והתעורר מצעקות של השכן שישן מתחתיו. מתברר שהסלקים הפשירו והחלו לטפטף מהדרגש העליון, ומי שישן למטה היה משוכנע שהיהודי שישן מעליו, פשוט מתעצל ללכת לשירותים. עבורי, זה היה סיפור מכונן - התייחסות של ניצול שואה שבאמת עבר את הגרוע מכל ועדיין רואה את הדברים בצורה אחרת ובהומור.
"הסתובבתי שנים, עם הבנה ומחשבה שצריך לספר את השואה גם בצורה של אגדות. אגדה זה בעצם סיפור שהוא גדול מהחיים והשואה היא אירוע גדול מהמציאות המוכרת לנו, המתקבלת על דעתנו. השואות הבולטות בתולדות העם היהודי היו כמובן חורבן הארץ בימי בית המקדש הראשון והשני. חכמים העדיפו לתאר את האירועים האלו בעזרת אגדות, מאחר וכשמדובר באירוע גדול מהחיים, שקשה להבין ולהכיל, נוצרת אגדה".
חבר, אתה חסר
צ'רקה שלמרות מראה צעיר להפליא, יחגוג בקרוב יום הולדת 50, מצייר, מאייר ויוצר קומיקס מאז שהעיתון "פילון" פרסם יצירה שלו, כאשר היה בן 14. הזינוק הגדול נוצר כשלמד בישיבת ההסדר קרית שמונה, והרב צפניה דרורי, שעמד בראש המוסד התורני, הפגיש אותו עם אורי אורבך, בוגר הישיבה שהיה גדול ממנו בשבע שנים.
השניים יצרו ביחד, בתחילה בעיתון "אותיות" שאותו אורבך ערך וצ'רקה אייר. בהמשך אורבך כתב ספרים שאת חלקם הגדול צ'רקה אייר והקשר החברי והיצירתי נמשך עד לפטירתו הטרגית של אורבך, לפני שנתיים, ממחלה קשה.
צ'רקה מספר בכאב, שהחבר עדיין חסר, "אני לא טיפוס מתייעץ, וזו לא תכונה טובה. אבל כשהייתי צריך להתייעץ, כמו למשל על שם של ספר, הייתי מתייעץ איתו. אורי מאוד חסר, בעיקר בקטע החברי - לשמוע דעה של מי שהבין בצורה מקורית את הנעשה מסביב. היה בזה הרגל, אדם שאתה רגיל לדבר איתו בפרקי זמן קרובים יחסית, במשך 30 שנה, ופתאום הוא לא שם, יש בכך קושי".
בין טרויה לאושוויץ
לספר החדש של שי צ'רקה קוראים "יודיסאה", וכמובן שהשם מתכתב ישירות עם האודיסאה היוונית, שהתקבלה בתרבות המערבית כמילה המייצגת מסע ארוך וקשה, ומקורה בסיפור על אודיסאוס, מלך איתקה, במסעו הארוך בחזרה הביתה, אחרי מלחמת טרויה.
גיבור הספר החדש של צ'רקה הוא ליאון, יהודי חילוני, המכהן כפרופסור באוניברסיטת קרקוב שבפולין. לאחר שאשתו ובנו נרצחים על ידי הנאצים, דודו, אדמו"ר חרדי, מעודד אותו לברוח אל היערות ולהפוך לפרטיזן. אז מתחיל מסע ארוך, מפרך, מסוכן וקטלני עבור גיבורי המשנה, בדרך של ליאון אל הגאולה.
אחרי לחץ פיזי מתון, מודה צ'רקה שהספר, או כמו שהוא מכנה אותו "נובלה-גרפית", לא מבוסס על סיפור של דמות אמיתית, אלא של גיבור מיתולוגי שהוא יצר. על השאלה מדוע לא לצייר סיפור של ניצול שואה "אמיתי", או פשוט לכתוב ספר על השואה, משיב צ'רקה: "הספר לא מחליף עדויות, אלא שבנוסף לעדויות צריך גם אגדות. עם המחשבה הזו הסתובבתי המון שנים. לילה אחד כשלא הצלחתי להירדם, חשבתי על סיפור האודיסאה, והבנתי שצריך לכתוב על האודיסאה של היהודים, ומה יכול לתאר מסע מפרך ורצוף במפלצות, מאשר ימי השואה. הכל התחבר ביחד והסיפור נשלף באופן מיידי".
מסע בזמן
לאחר התבשלות ארוכה עם הסיפור, בתוך הראש, צ'רקה יצא לדרך מבלי לערב עדיין שום מו"ל, ובשנתיים האחרונות, במקביל לשלל מיזמים אחרים שבהם עסק, הוא מצא זמן כמעט מדי יום לנסות לכתוב ולצייר, עד להשלמת הספר, אז הוא הוצג להוצאת מודן כעובדה מוגמרת והתקבל על ידה בשמחה.
"כשהתחלתי לצייר את הספר עצמו, עוד בעמוד הראשון הבנתי שאני לא רוצה להכניס צבע. חלק מהאסוציאציה שלנו לשואה היא תמונות שחור-לבן. העבודה ללא שלב של צביעה, גם עזרה לי לרוץ עם יצירת הספר. האמת היא שיש לי רתיעה כשמציפים באדום. זה נראה לי זול ובוטה ולכן ההחלטה ללכת על שחור-לבן עזרה לי בהשגת המינון הנכון של הפלסטיות של הזוועות".
בציבור הדתי-לאומי, שי צ'רקה מוכר ואהוב מאוד, בזכות סדרת ספרי "בבא" שאותם הוא כתב ואייר, וגם בגלל הכלב "מוקצה" שאת עלילותיו יצר בקומיקס ביחד עם חברו טוב אורי אורבך ז"ל.
הגיבורים האלו, שאהובים על ילדים ומבוגרים כאחד, לא רק חיים בעולם דתי, כל ההוויה שלהם משדר מסורת. לכן ההחלטה לבחור ב"יודיסאה" בליאון, פרופסור שנטש את הדת דורשת הסבר ואולי עלולה להרחיק לפחות חלק מהקוראים הדתיים-לאומיים. על כך משיב צ'רקה בנחרצות: "ליאון עובר מסלול של אודסיאה, הוא פרופ' לתרבויות עתיקות, על השולחן שלו יש פסל של הומרוס, התודעה שלו היא מיתולוגיה יוונית, אדם כזה, במקום ובתקופה המדוברים, חייב להיות חילוני. אני גם לא חושב שאני מנסה ליצור גיבור שהוא מודל. לליאון יש צדדים של גבורה, אבל הוא לא מודל של גיבור. הוא פשוט אדם שקרה לו סיפור מסוים, והמסלול הזה לא יכול היה להתרחש אצל אדם שנשאר באותן שנים בישיבה. דווקא שמחתי לגלות שאין לי שום בעיה לספר סיפור של יהודי חילוני, ועוד בגוף ראשון, החילוניות שלו לא הפריעה להזדהות שלי איתו".
אגב, לכל אורך הספר צ'רקה טמן איורים שרק מיטיבי-לכת והיסטוריה יוכלו לזהות. צ'רקה: "לתפקיד החבר הטוב של ליאון, בחבורת הפרטיזנים, ליהקתי את לאונרד כהן הצעיר. קראתי לו אליעזר, כשמו העברי. אני אוהב את הדמות הזאת ואת שיריו".
למרות ששמו של אלוהים מוזכר בספר בשם המפורש, אי אפשר להימנע מהשאלה איפה הוא היה בתקופת השואה. "אני לא מרגיש שיש לי תשובה שלמה", עונה צ'רקה בזהירות והפעם בוחר את מילותיו בקפידה. "בספר, קיומו של אלוהים הוא נתון, הוא שם, הספר נפתח ומסתיים איתו. יש קטע שבו ליאון מתווכח על כך עם הרבי בקרמטוריום. הרבי עונה 'אני לא מבין וטוב שכך'. איזה מין אלוהים זה, אם אני הקטן הייתי מצליח להבין אותו?
"השואה מבחינתי היא גם חורבן-הגלות. בחיים יש אבולוציה ורבולוציה. עדיף כמובן שתהיה אבולוציה, אבל יש נקודות בזמן שבהן צריכה לבוא רבולוציה. זה קרה בבית ראשון ושני וגם בשואה. בשואה נוצרה מחיקת הגלות, וניתנה האפשרות ליצור את היהודיות חדשה בארץ ישראל. להגיד שזה מצדיק את השואה, אני כמובן לא יכול להתחבר לאמירה כזו, אבל אני מכניס את זה כנתון בשאלה איפה היה אלוהים בשואה".