"סארו - הדרך הביתה": סיפור מרגש הולך לאיבוד
סיפורו של סארו, ילד הודי שהולך לאיבוד ומאומץ על ידי משפחה אוסטרלית, עומד במרכז סרטו של גארת' דיוויס. חלקו הראשון מרגש ואמין, אך ההמשך סובל מדימויים שחוקים ויחסים לא משכנעים בין הדמויות
סיפורו של גיבור הסרט "סארו – הדרך הביתה" ("Lion") פשוט מאוד. ילד הודי שאיבד את משפחתו, אומץ ע"י משפחה אוסטרלית, ו-25 שנים מאוחר יותר מתחיל במעשה חסר התקווה של חיפוש אחר מקום ילדותו באמצעות Google Earth. הסרט, המבוסס על סיפורו האמיתי של סארו בריירלי ועל ספרו "דרך ארוכה הביתה" (2014), עוסק בחומרים טעונים רגשית, אך נוחל הצלחה חלקית בניסיונו ליצור הצגה מעניינת שלהם.
חלקו הראשון של הסרט, ללא ספק החלק המוצלח יותר, אמין מבחינה תרבותית ורגשית. סארו בן החמש (סוני פאוור) הוא ילד עליז דברן ונבון ממשפחה ענייה בעיר קאנדאווה (במדינת מאדהיה פרדש). הוא מתלווה לאחיו הבכור גודו (אבהישק בהראטה) בגניבת סלעי פחם מרכבת, כדי שיוכלו לקנות קצת חלב להביא לאמם קמלה (פריאנקה בוז) ולאחותם שקילה (קושי סולנקי). בכל הנוגע לאוכל, חלומו של הילד הוא שיהיה להם מספיק כסף למאכל רחוב הודי מטוגן. המאכל יחזור בעתיד וישמש תחליף הודי לעוגיות המדלן של פרוסט, שטעמו יניע את החיפוש אחר הבית האבוד.
מפגן חמידות ועקשנות של סארו משכנע את אחיו לצרף אותו לעבודה בלילה. העבודה מחייבת נסיעה ברכבת והאח משאיר את הילד המנומנם לישון בתחנה בעודו מבצע סידורים. הבמאי גארת' דיוויס משאיר את הצופים בנקודת הידע של הילד. איננו יודעים מדוע האח לא חזר, או מה מעשיה של האם כשסארו לא חוזר הביתה. כמו כן, בחירה זו מאפשרת להעצים את ההזדהות של הצופים עם תחושת הבלבול של הילד: חוויית ההליכה לאיבוד במרחבים הגדולים של תחנת הרכבת ובין המון האדם שעבורם הילד הוא לכל היותר מטרד. זהו חלק ארוך למדי, כמעט ללא מילים, המהווה את שיאו של הסרט.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
- "המורה": ציניות צ'כית במיטבה
- "לחזור לגור עם אמא": צרפתית לבינוניים
- "נמלטת": מל גיבסון מגלם את עצמו
- "בעלי ברית": סרט תפל בטעם של פעם
מכאן לשם, סארו מוצא עצמו נעול בתא של קרון רכבת נוסעת, במסע ממושך המסתיים רק כאשר הרכבת נעצרת בקולקטה, במרחק של 1,600 קילומטר מנקודת המוצא. עיר זרה שבה דוברים שפה שאינו מכיר. הוא הופך לעוד ילד רחוב ששורד משאריות אוכל עד שהוא "ניצוד" ע"י הרשויות ולבסוף הופך למועמד לאימוץ ע"י זוג אוסטרלי.
חציו השני של הסרט קופץ 20 שנה קדימה. את סארו הבוגר מגלם דייב פטאל - מי שזכור מתפקידו ב"נער החידות ממומבאי". לכאורה, סארו הצליח להתערות בחברה האוסטרלית ואין דבר המוכיח זאת טוב יותר מאשר העדפת נבחרת הקריקט של מדינתו החדשה על פני זו של הודו. כעת הוא עומד להתחיל את לימודי המלונאות, בדרך להמשך חיים במסלול החדש שזימן לו האימוץ.
הוריו המאמצים סו וג'ון בריירלי (ניקול קידמן ודיוויד ונהאם) מוצגים כגרסה כמעט בלתי אפשרית של טוב לב, סבלנות וחסד. האתגר שלהם אינו סארו, אלא מנטוש (דיויאן לאדווה), ילד נוסף שאימצו ושסובל מבעיות התנהגותיות קשות שלא נעלמות עם הפיכתו לבוגר. דמות הממחישה את עומק הפגיעה ממנה ניצל הגיבור.
לקשר שנרקם בין סארו ולוסי (רוני מארה) צפוי עתיד ממושך, אך רגע ההצפה של זיכרון הילדות מכניס את הגיבור למצב רגשי מורכב שמערער את הקשר. הוא מתנתק בהדרגה מלוסי ומסתיר את החיפוש מאמו המאמצת כדי לא לפגוע ברגשותיה. מהלך מרכזי זה בחלקו השני של הסרט - מדשדש. אנחנו לא מכירים את סארו הבוגר לפני שהאובססיה משתלטת עליו, והיחסים שלו עם האנשים החשובים בחייו מוגדרים יתר על המידה דרך חיפוש זה והמצוקה הנפשית של הגיבור. התוצאה היא דמות לא מורכבת או מעניינת מדי המפגינה מצבי רוח והתנהגויות "מבאסות". חציו השני של הסרט נופל משמעותית מהראשון.
מה שעובד פחות טוב בחלקו השני של הסרט הן הסיטואציות הדרמטיות בין אנשים בוגרים. הבעיה אינה קיימת רק בבימוי, אלא גם בתסריט של הסופר-משורר-מבקר קולנוע האוסטרלי לוק דיוויס, אדם בעל ניסיון רב בכתיבה, אך בעל רקורד צנום בהרבה של שותפות בכתיבת תסריט.
"סארו" הוא הפקה אוסטרלית-בריטית-אמריקאית. בקצה האמריקאי נמצאת חברת "האחים ויינשטיין", וכשמדובר בסרט היוצא בחודשיים המסיימים את השנה, משמעות הדבר שיש כאן קמפיין אוסקר בהתהוות. קשה לזהות בסרט איכויות שיצדיקו מועמדות לפרסים משמעותיים, אך כשמדובר בהארווי ויינשטין, מי שהצליח בעבר לתמרן היטב את חברי האקדמיה (מ"שייקספיר מאוהב" ועד "נאום המלך"), ייתכן שתימצא הדרך למקם את הסרט במשבצת "נער החידות ממומבאי גרסת 2016".
