"החטאים": מסע רגיש אל טראומת השואה
דרך סיפורן של שתי אחיות המתמודדות עם העבר של אביהן, נוגע אבי נשר פעם נוספת בטראומת ניצולי השואה ומעלה שאלות של אשמה והסתרה. "החטאים" הוא סרט אפל שעוסק בהצלחה בנטל העבר, תוך שימוש מרשים במוזיקה וברגעים קולנועיים מצמררים
בסצנה לקראת סופו של "החטאים", סרטו החדש של אבי נשר, נצפה בשולי הרחוב, כאילו כבדרך אגב, האוטובוס המפורסם ועליו הכתובת "הלהקה", ולצדו צוות צילום. זו אינה סתם מחווה נרקיסיסטית-רפלקסיבית וריקה מתוכן של הבמאי לסרטו הראשון שלו עצמו. זו אמירה המבקשת להצביע על "החטאים" כעל היפוך-מראה של "הלהקה".
ואכן, אם "הלהקה", שצולם בשנת 1977, השנה בה מתרחשת גם עלילת הסרט הנוכחי, ייצג איזו ישראליות חדשה, צעירה והדוניסטית, חפה ממחויבויות ההווה ומשקעי העבר – "החטאים" הוא סרט שהולך ונעשה קודר ככל שעלילתו והגילויים הדרמטיים הכרוכים בה מתקדמת. גיבוריו, הצעירים והמבוגרים, נרדפים על ידי טראומה ואשמה, נושא שאגב שב וחוזר בקולנוע הישראלי העכשווי ("ואלס עם באשיר" ו"לבנון" הן רק שתיים מהדוגמאות המתבקשות).
ביקורות נוספו בערוץ הקולנוע של ynet:
- "המורה": ציניות צ'כית במיטבה
- "לחזור לגור עם אמא": צרפתית לבינוניים
- "נמלטת": מל גיבסון מגלם את עצמו
- "בעלי ברית": סרט תפל בטעם של פעם
"החטאים" נשען על סיפורן המשפחתי של שתי אחיות, המוזיקאית אלה מילך-שריף ומבקרת התאטרון המנוחה שוש אביגל. בהתאם, שתי הגיבורות שלו הן ספי (ג'וי ריגר), תלמידה מחוננת באקדמיה למוזיקה בירושלים, וננה, אחותה המבוגרת ממנה (נלי תגר), עיתונאית דעתנית בשבועון המשלב פורנוגרפיה ואקטואליה פוליטית נוסח "בול" המיתולוגי.
אביהן (דורון תבורי) הוא גניקולוג ירושלמי נוקשה. ניצול שואה שאינו מדבר על חוויותיו, אך צלקת שמעטרת את אחת מעיניו מעידה על סיפור שלא סופר. כאשר לאחר קונצרט בו מופיעה ספי במערב ברלין ניגשת אליה במפתיע קשישה זרה, אמו של כוכב עולה בשמי הקומפוזיציה (רפאל סטצ'וביאק), וטוענת שאביה הוא רוצח – מחליטות שתי האחיות לצאת למסע אל נבכי הסודות והשקרים המשפחתיים.
ברקע מתרחשים אירועים היסטוריים הרי גורל בתולדות המדינה הצעירה יחסית: המהפך הפוליטי וביקור נשיא מצרים סאדאת. אך דומה כי אלה רק משמשים הד למהפכים שחוות שתי האחיות ביחס לאביהן והעבר המשפחתי. וכיוון ש"החטאים" הוא סרט שכולו גילויים – נציין פה רק שמפנה דרמטי הקשור באחת האחיות מוביל את האחרת לפולין, לחיפוש אחר יומנו האבוד של האב מתקופת המלחמה. זוהי הכרעה עלילתית שממקמת את הסרט בטריטוריה של המלודרמה הקלאסית, והיא מעניקה לסיפור מידה של אינטנסיביות רגשית.
ואמנם, "החטאים" הוא סרט על פיוס וגאולה. זהו סרט על בת אחת הנוטלת על עצמה את אשמתו-לכאורה של אביה – באופן שממומש באופן מחריד בגוף עצמו (ומי שיצפה בסרט יבין למה הכוונה) – ועל אחרת המנסה להתחבר אל העבר הטראומטי באמצעות המוזיקה. אגב כך, אין זה מקרה שאת היצירה המבוצעת בסופו של הסרט, יצירה שעומדת בסימן השלמה עם העבר, כתבה אלה מילך-שריף לפי מילות יומנו הנ"ל של אביה, ד"ר ברוך מילך, שנפתח במילים המצמררות "ביום שישי, 1 בספטמבר 1939, החל הסוף של חיי האמיתיים".
בשולי הסיפור המרכזי מביא נשר גם את סיפורה של מערכת העיתון "בול", שבן זוגה של ננה (בגילומו של תום אבני) הוא עורכו הראשי. העימותים בין בני הזוג סביב פורנוגרפיה ופוליטיקה וכן הזוגיות במשבר שהם מדגמנים אינם לגמרי מפותחים, אך אולי זה משום שנדמה כי דווקא דמותה של ספי היא זו שמעניינת את נשר יותר – מוזיקאית המבקשת לפרוץ בעולם אמנותי הנשלט לגמרי על ידי גברים.
בסרט ישנם קטעים מצמררים כמו אלה שבהם כותב האב, המת-החי, מחדש את יומנו האבוד ומקריא אותו לבנותיו (התרחשות המבוססת על המציאות). האב מנסח בקור רוח מקפיא דם את עשרת הדיברות החלופיות שלו, ובראשן "לא יהיה לך אלוהים אחרים חוץ מעצמך". דורון תבורי מגיש, אגב כך, את אחת ההופעות הבלתי נשכחות שנצפו לאחרונה בסרט ישראלי, ודמותו המרגשת רודפת את הסרט וצופיו כמו רוח רפאים מעונה. יבגניה דודינה המצוינת, כרעייתו, משלימה את התמונה של בית המשפחה שכמו סגור בתוך מציאות תיאטרלית-סוריאליסטית.
זוהי הפעם השנייה, אחרי "פעם הייתי", בה מבקש נשר לגעת בטראומה של ניצולי השואה. אך בעוד בסרט ההוא הדבר נעשה במסגרת של סיפור התבגרות (מה שמיקם את הסרט על קו התפר שבין אגדה שחורה ומציאות, כולל נוכחותה, העובדתית כמסתבר, של משפחת גמדים שניהלה בית קולנוע חיפאי) – "החטאים" מתנהל במחוזות מסויטים וקיצוניים יותר, המוצאים את ביטויים גם בסגנונו של הסרט.
ואכן, שבחים רבים מגיעים לצלם הצרפתי מישל אברמוביץ' (צלמו הקבוע של נשר בסרטיו האחרונים) שמעניק לסרט סגנון חזותי הנע מזה של סרטי ברגמן אל הפילם נואר. העריכה של יצחק צחייק שומרת כתמיד על קצב מדויק, העיצוב האמנותי (איתן לוי) מרשים, אך הישגו הגדול של הסרט הוא בבחירות המוזיקליות שנעות מליטורגיקה יהודית מהמאה ה-18 (אברהם קסרס), ועד יצירות נפלאות שנכתבו בידי אבנר דורמן ומילך-שריף. דומה שכבר מזמן לא נעשה פה סרט ההופך את המוזיקה למרכזו בצורה רהוטה ומרגשת כל כך.
ובעיקר – קשה שלא להתפעל מג'וי ריגר בתפקיד התובעני של ספי. ריגר, שכבר נצפתה בסדרת הטלוויזיה "ג'וני ואבירי הגליל" ועשתה תפקיד ראשי ב"עמק" של סופי ארטוס מ-2014, מתגלה פה כאחת הכוכבות העתידיות של הקולנוע הישראלי (ונשר, כבר מסרטו הראשון, הצטיין בזיהוי דור העתיד של הקולנוע המקומי). פניה האקספרסיביות המשלבות תמימות ותבונה נהפכות בהדרגה לאחד הדימויים הזכורים של הסרט.
